מבוא לפילוסופיה של יוון
המשך משיעור קודם – פידון :
הפילוסוף פועל על סמך ידע – שואל את עצמו מה טוב ומה נכון. וכל עוד אותו הידע הופך את הפעולה האמיצה לאמיצה באמת.
הפילוסוף מתון לא מתוך איזשהו חישוב מתוחכם לגבי השגת הנאות. הפילוסוף מזלזל בהן, ההן רק מפריעות לו ועל כן כשהוא פועל במתינות הוא פועל מתוך הבנה של הערך של אותו הדבר אליו הוא מכוון.
באותה מידה שאנו מכירים את אותן האידאות, אנו רואים שבני אדם מגלמים בהתנהגותם ובחייהם תכונות היכולות להיקרא באותו האופן. גם בני האדם אמיצים ומתונים וגם הפילוסופים מתונים ואמיצים. אך התכונות אינן אותו הדבר – יש את האומץ ואומץ מסוג ב'. מעין חיקוי של האומץ. על כן לטענתו של סוקרטס על האידאות להיות נקיות ממאפיינים סתירתיים. לטענתו של סוקרטס על מנת לממש את התכונות הטובות, המצוינויות אנו זקוקים לידע מה טוב ומה רע.
לדברי תלמידיו, עדיין אין בכך מספיק כדי להוכיח שנשמתו של סוקרטס לא תתנדף עם מותו.
כאן סוקרטס מנסה ע"י מספר הוכחות להוכיח זאת לתלמידיו.
ההוכחה המעגלית – מנסה להוכיח שהנפשות שלנו נמצאות (כנראה בשאול) אחרי המוות והן חייבות להישאר שם כיוון שזהו הפול לנשמות המגיעות ארצה. מדובר בגלגול נשמות הכרחי.
סוקרטס טוען שע"מ להוכיח שהנשמות מגיעות מן השאול, צריך לבחון באופן כללי לא את הנשמות כי אם את ההתהוות של הדברים בעולם. לטענתו דברים מתהווים מניגודיהם. לדוג' אם משהו הפך להיות גדול אז הוא התהווה ממשהו קטן יותר. אם משהו הפך לחזק, אזי הכוח התהווה בו מהחולשה שהיתה בו. אנו יודעים כמו כן שלרוב מקרי ההתהוות יש שמות, לדוג' משהו גדל אם הפך להיות גדול. קטן אם הפך להיות קטן. אם משהו הפך לער הוא התעורר. בדיוק כשם שערות ושינה הם הפכים כך גם מוות ושינה. על כן גם למעבר מחיים למוות יש שם – מיתה. אך אם נכפיף את אותו הרעיון של ההתהוות אזי המיתה משולה להמשך התהוות.
עלינו להניח שהחיים כשהם נוצרים כביכול הם בעצם קמים לתחייה. לידה היא סוג של התהוות, וזו חייבת לנבוע מהמצב המנוגד וכך החיים מתהווים מהמתים.
יש כאן בעיתיות מסוימת, כיוון שלא ניתן להמשיך לדבר על התהוות מניגודים כשהדבר שאמור להתהוות מגיע אל סופו ( בהנחה שמוות הוא סוף הקיום ). הרי לא יהיה שם דבר שיכול לחוות את סוף הניגודים.
סוקרטס מנסה להוכיח הוכחה מההיזכרות. אם יש ידע אז בהכרח הנפש הייתה קיימת לפני שנולדנו. כשסוקרטס מדבר על היזכרות הוא מתכוון להיות זוכרים.
הטיעון מתחיל בתיאור של סוקרטס של החוויה הפסיכולוגית לה אנו קוראים להיזכר. מאפייניה :
1. כשאנו חווים משהו (תופסים בעזרת החושים) כרגע והדבר אותו אנו חווים גורם לנו לחשוב על משהו אחר אותו חווינו בעבר.
2. לעיתים אנו מוזכרים מדברים דומים ולעיתים מדברים שאינם דומים. לדוג' אני יכול לראות גיטרה ספרדית ולחשוב על דיויד ברוזה. אני יכול לראות פוסטר של דיויד ברוזה ולהיזכר בדיויד ברוזה. אני יכול להיזכר בו ממשהו הדומה לו ( פוסטר ) או ממשהו שאינו דומה לו (גיטרה). לגבי הדברים הדומים – תמיד ניתן להגיד שיש רמת דמיון מסוימת. למשל ציור שואף להיראות דומה למקור.
כדי להוכיח עלינו להניח שקיימים דברים לכשעצמם. למשל אנו אומרים על דברים רבים שהם שווים על אף שהם אינם שווים בדיוק, לעומתם המתמטיקאי ידע להגיד לנו מהו שוויון מתמטי, על כן זהו השווה כשלעצמו.
השווה כשלעצמו שונה מכל הדברים השווים בעולם – כל הדברים השווים בעולם תמיד ניתן להגיד עליהם כי הם אינם שווים. לעומתם אף אחד לא יכול להגיד על השווה כשלעצמו שאינו שווה כיוון שהוא מגלם את השיוויון. על כן יש לו תכונה אחת שלהם לא יכולה להיות ולהם יש תכונה הוא אינו יכול לקבל. על כן אין זהות ביניהם.
מבחינת סדר ההיכרות עם הדברים קודם למדנו מהם דברים שווים ורק לאחר מכן למדנו מהו השווה כשלעצמו.
ההנחה שאנו צריכים לקבל היא שבנוסף למה שצוין כל הדברים השווים בעולם דומים לו ונופלים ממנו (מבחינת השוויון שלהם).
קונצנזוס יכול להעיד על דרגה גבוהה יותר של מימוש תכונה – באמצעותו ניתן להבין שיש דרגות של תכונה מסוימת ( למשל יופי של מישהי שכולם מסכימים עליו ). אותו כנ"ל לגבי השווה. אף אחד לא יגיד על השוויון כשלעצמו שהוא אינו שווה בשונה משאר הדברים שתמיד יהיה מישהו שיכול להגיד שהם אינם שווים. מכאן שניתן להסיק שהשווים נופלים מהשוויון כשלעצמו.
המסקנה הנובעת מכל ההנחות הללו היא שאנו נזכרים בשווה כשלעצמו כשאנו לומדים עליו. אנו פוגשים במהלך חיינו דברים שווים ומתוך חשיבה עליהם אנו מבצעים תהליך של היזכרות ונזכרים בשווה כשלעצמו. עצם ההיזכרות מראה לנו כי הידיעה שלו היתה קיימת אצלנו. מכאן שלא ניתן להגיד שחווינו אותו בחיינו כיוון שכל חיינו אנו חווים דברים אך ורק דרך החושים ומכאן שהיא קרתה טרם נולדנו. מכאן שהנפש הייתה קיימת לפני שנולדנו.
הוכחה שלישית אותה נותן לנו סוקרטס היא הניסיון לחשוב על ההתפזרות (מתוך עיסוק בחשש שהנפש תתפזר עם מותו של סוקרטס ) . דבר שהוא מורכב מחלקים יתפזר ואילו דבר שהוא פשוט, שהוא חלק אחד לא יתפזר. דבר ששומר על זהותו אך גם משתנה בהכרח מכיל מספר חלקים. כיוון שהיו חלקים שהפכו למשהו אחר ועדיין נשמרה הזהות. לעומת זאת, נמצא את הדברים הפשוטים בקטגוריית הדברים שאינם משתנים. הדברים שלעצמם אינם משתנים. הם נשארים יציבים ללא כל השפעה של דעותינו והחלטותינו. אם הם ישתנו הם לא ישמרו על זהותם. הדברים המשתנים – בעל החלקים הם הדברים המוחשיים. הדברים שאינם משתנים – הפשוטים - הם האידאות – הדברים המושכלים. אם כך, לאיזה קב משתייכת הנפש. הנפש משתייכת לקב' האידאות – אנו לא רואים אותה. מעבר לכך, הדברים כשלעצמם הם האובייקטים של הנפש. הנפש אמורה לשלוט בגוף ומכאן שהיא נעלה ממנו. אם הגוף ארצי והנפש נעלה ממנו אזי היא משהו אלוהי. מכאן שהנפש – מושכל, בלתי משתנה, נצחי, אלוהי ואילו הגוף – מוחשי, משתנה, חוף וגשמי. ואם אנו מניחים שהגוף המשאיר שאריות כשיניים ועצמות אלפי שנים אזי שבהכרח הנפש שנעלה ממנו תהיה נצחית. היא בהכרח חייבת לשרוד אחרי הגוף.
בניגוד להסתכלות על הנפש כמשהו פשוט ובלתי מורכב, אפלטון של גורגיאס מספר לנו שהנפש היא מורכבת – נפש תקינה תהיה נפש מסודרת ומכאן שיש לה חלקים. יש המסבירים זאת בכך שתפיסת הנפש המורכבת מאפיינת יותר את אפלטון.
סוקרטס מספר לנו שעם עזיבת הנפש את הגוף היא גוררת עימה חלק מהדברים שאפיינו את הגוף. אם הנפש הייתה נפש פילוסוף שהזניח את הגשמיות אזי שהיא לא תגרור עימה דבר והפילוסוף יוכל לחיות חיים נעלים. אם אותו אדם חי חיים חומריים העוסקים בהנאה אזי הנפש תגרור עימה חלקים מהגוף והנפש לא תוכל להתרומם ולהתנתק מהחזרה הגופנית אל העולם הבא. אנשים שחיו חיי מין יחזרו כשפנים, אנשים שחיו חיי כבוד ומדון יחזרו כזאבים וכד'.
מכאן שהמוטיבציה האמיתית היא לא לחיות חיי הנאות, אלא להצטרף אל החיים המושכלים.
תלמידיו של סוקרטס אינם רוצים להביע את התנגדויותיהם לטיעוניו ואילו הוא אומר כי הוא כמו שירת הברבור – שר את שירתו היפה ביותר טרם מותו.
סימיאס אומר כי יש לו בעיה עם הטיעון האומר שהנפש היא נצחית ונעלה על הגוף. הוא טוען שניתן להגיד את אותו הדבר על נבל והרמוניה שהר הנבל הוא בסה"כ דבר גשמי ואילו ההרמוניה הוא משהו אלוהי ובלתי נתפס. טיפשי יהיה לחשוב שאם נשבור את הנבל ההרמוניה תשאר. ויש החושבים שהנפש אינה אלא פרופורציה והרמוניה של אותם מרכיבים (חם, יבש ורטוב ) ומכאן שאין סיבה להניח שהנפש תישאר אחרי המוות למרות היפרדות החומרים.
קביס אומר כי הוא מקבל שהנפש חזקה ונעלה מהגוף. היא שורדת את הגוף. אך אם ניקח חייט התופר מעילים, אומנם הוא שורד מעילים רבים שנקרעים ויש לתפור אותם אך בהכרח יש מעיל אחד שישאר לאחר מותו. הרי גופנו דורש תחזוקה ולתחזוקה זו אחראית הנפש. הנפש גורמת לגוף לשמור ולתקן את עצמו. אולי הנפש עוברת גלגולים רבים אך אותה גוויה משולה לאותו מעיל אחרון שמשאיר החייט.
סוקרטס עונה לסימיאס – מה מאפיין הרמוניה ? כל כלי מוזיקלי יכול להיות קרוב או רחוק יותר מההרמוניה המושלמת. מנגד לא ניתן להגיד על נפש שהיא נפשית יותר מזולתה. על כן נניח שהנפש היא הכיוון המושלם. אבל אנו כן אומרים שנפש הרמונית יותר והרמונית פחות. יש נפשות פרוצות ויש נפשות אצילות. ואם אמרנו שנפש הרמונית או מושלמת כיצד ניתן להצמיד לה תכונות? אם כך או שנניח שאין הרמוניה או שנניח שלא כל הנפשות טובות באותה המידה. והרי לא ניתן להניח שיש נפש שהיא יותר נפש ופחות נפש ומכאן שלא ניתן להשוות את הנפש להרמוניה.
No comments:
Post a Comment