תקשורת המונים: הגישה הביקורתית (גיטלין)

הגישה הביקורתית (גיטלין)

אנחנו מקיימים דיאלוג עם הגישה הפרשנית דרך הגישה הביקורתית.

האם טקסטים פופולאריים יכולים לעזור לנו לשנות את המציאות, או להיפך?

בכדי לענות על השאלה הזו נעבור דרך טוד גיטלין והגישה הביקורתית.

גיטלין יוצא מהגישה ההגמונית, לוקח טקסטים פופולאריים – ממש כמו פיסק – ושואל האם הטקסטים משקפים את החברה, שינויים בה וכדומה, איך אנחנו מפרשים אותם, מה זה עושה לחברה שלנו, האם יש בטקסטים האלו פוטנציאל לשינוי חברתי?

כלומר האם קיימות קריאות מרובות, פרשנויות, שדרכן ניתן ליצור שינוי במציאות שלנו, או במילים אחרות - מחשבה אחרת שטומנת בחובה שינוי פוטנציאלי?

הגישה ההגמונית עושה שימוש בטקסטים הפופולאריים, כשבאמצעותם מורידים לנו תפיסת עולם, האידיאולוגי השלטת לא באה לנו בכפייה. זו צורה מתוחכמת לומר לנו "כך זה קיים", דרך חשיפה לכל התכנים שסובבים אותנו. בדרך זו אנו לא מסוגלים לחשוב על מציאות אחרת, או על שינוי המצב הקיים. לפי מרקס, בגישה ההגמונית אנו נשארים במצב של "תודעה כוזבת" – התכנים והשקפת העולם שאנחנו נחשפים אליהם מציגים לנו מציאות מאושרת ואנו לא מסוגלים לחשוב על מציאות אחרת. התקשורת היא מנגנון של ההגמוניה מהבחינה הזו שהיא לא יודעת שהיא עושה את זה, היא שבויה באידיאולוגיה ההגמונית ולא עושה את זה מתוך מניפולציה.

גיטלין אומר שחשיפה לטקסטים פופולאריים (להבדיל מפיסק שטען שטקסטים פופולאריים טומנים בחובם את היכולת לשנות את המציאות) אין בכוחם לשנות את המציאות ונהפוך הוא – הטקסטים האלו מכילים בתוכם את האידיאולוגיה השלטת, ההגמונית, והם משמרים את המצב הקיים.

גיטלין לוקח את הטקסטים הפופולאריים האלה ושואל איך התכונות הצורניות שלהם בעצם משמרות איזושהי תבנית יציבה ומשרתת את האידיאולוגיה ההגמונית. הוא מציג איך הטקסטים האלה מעלים קונפליקטים חברתיים, איך הם מטפלים באותם קונפליקטים, ובעצם מכילים אותם לתוך ההגמוניה, ובכך מוציאים מהם את העוקץ. הופכים אותם לקונפליקט "לכאורה", ממוססים אותם.

תכונות צורניות – איך הטקסט בנוי: הז'אנר,הפורמט, לוח השידורים של כל סוגי הטקסטים הפופולאריים, הפתרון של התוכניות האלה, הדמויות שמשתתפות בהן.

הטקסטים האלה מעלים בעיות חברתיות אולם הם מרקנים אותם מתוכן - הם מכילים את הגישות המנוגדות בתוכם ומחזירים אותם אלינו דרך האידיאולוגיה השלטת.

דוגמא – "וויל וגרייס", אורח החיים ההומו-לסבי אינו חלק מהמציאות ההגמונית, שדוגל במציאות מינית סטרייטית. אז – הטקסטים הפופולאריים כן מציגים את עובדת אורח החיים הזה כקיים בחברה, אבל תוך הבנייה של משפחה סטרייטית, ובכך הם פותרים את הקונפליקט. כן, הוא הומו, אבל הוא חי עם אישה, וטוב להם יחד, והם מקיימים חיי זוגיות טובה יחד. השיטה של לחיות בזוגיות של נשים וגברים – היא השיטה שעובדת. גם אם אתה קצת הומו, תגור עם אישה – והכול יסתדר.

המשמעות היא שהטקסטים האלה למעשה מבטלים את הקונפליקט בדרך זו, הם מעלים את הבעיות אבל מגישים אותן דרך המשקפיים של האידיאולוגיה ההגמונית.

גיטלין בוחן את המאפיינים הצורניים השונים של הטקסטים האלה, ודרכם מראה איך ההבניה הזו, דרך המשתנים האלה, משרתת את האידיאולוגיה ההגמונית –

• לוח השידורים, והאופן שבו הוא מציג לנו מבנה אחד קבוע, יציב, שלא מאפשר לנו לחשוב על העולם כדבר שניתן לשנות אותו. לוח השידורים קבוע גם מבחינת רוחב וגם מבחינת עומק – כל יום בשעה 21:00 תוכנית שחוזרת על עצמה לאורך השבוע, ובמשך היום עצמו גם יש דפוס שחוזר על עצמו – אופרות סבון הצהריים, תוכניות לייף-סטייל בערב המוקדם. זה יוצר לנו לא רק סדר יום קבוע אלא גם סדר חיים קבוע – כל יום באותה שעה מתיישבים מול הטלוויזיה. כל יום, בשעה 20:00, יושבים מול החדשות. היציבות הזו גורמת לנו לחשוב על העולם כמשהו סגור, הרמטי, שנורא קשה לשנות אותו, שקשה לתמרן בו. בנוסף - היומיומיות של התוכנית, למשל אופרות הסבון, והוודאות שהן יהיו מחר, גם כן משמרות את התפיסה הזו של עולם ידוע וקבוע מראש, שלא ניתן לשינוי. התוכניות האלה יוצרות המשכיות תמידית, לא משנה אם דמות מתה, או מוחלפת בדמות אחרת – העולם כמנהגו נוהג והמציאות ממשיכה להתקיים.
• הפורמט גם הוא קבוע ואף הוא מייצר תבנית של יציבות. פורמטים חוזרים על עצמם – סיטקומים משפחתיים למשל, הדמויות נשארות פחות או יותר קבועות באותם פורמטים, גם אם הן משתכללות ומתעצבות בחלוף השנים. עם השנים עולה הצורך בעצם לא להתעלם מהבעיות החברתיות - בשנות ה-50 הייתה התעלמות בטקסטים פופולאריים מבעיות חברתיות, בשנות ה-70 החלו להעלות למודעות ולערב גם בטקסטים הפופולאריים האלה את השינויים החברתיים והבעיות שעלו בחברה. גם בשידורי ספורט, לשם הדוגמא, נוצרת תבנית סגורה, יש תחושה של סיטואציה יציבה – עודף הסטטיסטיקות וההפצצה במידע נותנים לנו אשליה של שליטה.
• פרסומות – בעצם ההיחשפות לפרסומות אנחנו מקבלים על עצמנו ומסכימים לחדירה הזו לפרטיות שלנו, אנחנו חושבים על עצמנו כצרכנים, כשוק, ולא כציבור או אנשים פוליטיים, כמי שרוצה לשנות את העולם או את המציאות החברתית. הוא נותן דוגמא במאמרו על "רחוב סומסום" – איך מלמדים ילדים קריאה וכתיבה. הסמנטיקה שבשימוש באמרה כזו מול ילדים - "וכעת נעבור לאות B"  - זהה ל"וכעת נעבור לפרסומות". למידה של אותיות נהיית כמו רכישה בסופרמרקט, קונים את האותיות, וההתעלמות היא מהדרך בה לומדים, האופן בה מלמדים את הילדים את האותיות. שוב - אנחנו רואים את עצמנו כצרכנים, לא ככאלה שלוקחים חלק בסחר חליפין של רעיונות, או כמבקרים.
• ז'אנרים – מייצגים את הלכי הרוח של החברה. השינויים בז'אנרים משקפים שינויים חברתיים. למשל, במאמרו גיטלין נותן דוגמא לקומדיה בהשתתפות שחקנים שחורים, שמסמלת כניסה של שחורים אל הקונצנזוס ("משפחת קוסבי"). לכאורה יש פה הכנסה שלהם לאידיאולוגיה השלטת, אולם למעשה השינוי הוא בכך שכוח הקנייה של השחורים עולה, הם הופכים להיות צרכנים לגיטימיים, וכאשר רוצים לחשוף את התכנים לכמה שיותר אנשים ולמקסם את הרווח אז עכשיו יש סיבה ליצור הזדהות מדומה אצל השחורים. קבלת השחורים במדיה היא בעצם הכלה שלהם תחת האידיאולוגיה השלטת – מכניסים שחורים לז'אנרים הפופולאריים אבל האפיונים שלהם הם בדיוק כמו של משפחה לבנה. המסר ההגמוני נשמר לחלוטין. בשום דרך לא מזכירים או משמרים את התרבות או המסורת האפריקאית.

במובן הזה ניתן לומר שהטקסטים הפופולאריים הם טקסטים סגורים, לא פתוחים לכל מיני פרשנויות. הם מייצרים מסר אחד שלא משתמע לכמה פנים. גם כאשר לוקחים שינויים וקונפליקטים בחברה, מעבירים אותם באידיאולוגיה השלטת.

כלומר, להבדיל מספיק שאמר שהטקסט הוא פתוח ומאפשר פוטנציאל לשינוי חברתי, גיטלין אומר שהטקסט סגור, יש פרשנות אחת בלבד והיא יוצרת אצלנו תחושה של עולם יציב שלא ניתן לשנותו, ולכן מעקרת כל פוטנציאל לשינוי חברתי.

גיטלין מדבר גם על זוויות ראייה שונות בטקסטים. הרי טקסט מציג איזושהי סיטואציה מתוך זווית ראייה מסוימת. גיטלין היה אומר על ארצ'י בנקר שזווית הראייה שם מתנגדת לגזענות, שזו העמדה של האידיאולוגיה השלטת שמיוצגת שם. עצם העובדה שניתן לקרוא את הטקסט הזה של בנקר בצורה אחרת מעידה על התפוררות ההגמוניה, כי אם הטקסט הוא סגור לא תיתכן קריאה אחרת של הטקסט – ועצם המחקר שהוכיח כי כן אפשר לחשוב אחרת רק מעיד על התמוססות האידיאולוגיה השלטת.

אם יש פרשנות אחרת – האידיאולוגיה ההגמונית נכשלה.

יש שני סוגים של זוויות ראייה שבאות לידי ביטוי בטקסטים פופולאריים:

1. מתן לגיטימציה לסטיות לא-פוליטיות, בד"כ מיניות או אתניות. הכנסה של גורמים של שלא קיימים בקונצנזוס כמו שחורים או הומוסקסואלים, אבל בפרשנות האחת של האידיאולוגיה ההגמונית.
2. דה-לגיטימציה של המסוכן והאלים. כלומר, הצגה של המסוכן והאלים ושלילה שלו. לדוגמא, ב"בוורלי הילס" הציגו כל שימוש בסמים כמוביל לאסון ולמוות, כל קיום יחסי מין הוביל להריון. האידיאולוגיה השלטת הנוצרית אומרת שבני נוער לא צריכים להשתמש בסמים או לקיים יחסי מין, ולכן העבירו לנו את המסרים האלה כ"מה לא לעשות". הציגו את הפסול, הסוטה, ושללו אותו. כך מאששים את הנורמה החברתית.

פתרון התוכנית, שתמיד נגמר בקליק, נפתר בקלות – לא משנה כמה הפרק היה מורכב – תמיד יהיה ב-happy end מציג לדעת גיטלין עולם יותר מזויף מבדיוני, עולם פשוט. התחושה היא שהכול יהיה טוב, הפרק מחר יתחיל שוב והכול יהיה בסדר. הפתרונות האלה משרתים את האידיאולוגיה ההגמונית בעצם זה שהם נפתרים בקלות כי ככה אנחנו לא רוצים לשנות משהו, הם הרי נפתרים בסוף.

גיטלין אומר שכוחה של ההגמוניה היא בעובדה שהיא לא סגורה (ההגמוניה לא סגורה, הטקסטים סגורים) – היא דולפת. היא רואה ומכירה בשינויים חברתיים, היא שומעת את נטיות הציבור ויודעת להתאים את עצמה, ובגלל זה היא מצליחה לשמר את כוחה. אם היא לא הייתה יודעת להתאים את עצמה היה אובד עליה הקלח, היא לא הייתה מצליחה לייצר את אותה השקפת עולם שנראית לנו טבעית כל כך עד כדי כך שאנחנו לא חושבים על אלטרנטיבות. אם היא לא הייתה מתאימה את עצמה אלינו היינו חושבים איך לשנות את העולם, את המציאות. דווקא בזה שהיא מכניסה את הקונפליקטים ואת השינויים החברתיים ותוחמת את המחשבה שלנו במסגרת האידיאולוגיה עצמה – היא משמרת את כוחה.

תקשורת המונים - סיכום

מבוא לתקשורת המונים - סיכום