האתיקה של אריסטו - המשך

מבוא לפילוסופיה של יוון

אתיקה – ספר ראשון – המשך:

מהי התכלית של מעשינו? האם ניתן לזהות איזושהי מטרה שאליה מכוונות כל התכליות? האם עצם העובדה שאין אנו יכולים להצביע על תכלית כזו, אומרת שאין תכלית שכזו. איך יכול להיות שישנה תכלית ואין אנו יודעים מהי?

אריסטו יטען כי עצם אי היכולת לאפיין את התכלית אינו אומר שהיא אינה קיימת.

לטענת אריסטו לדברים החיים תכליות פנימיות. קשה לחשוב על דבר טבעי ללא תכלית. גם אם הטבע אינו מפעיל שיקול דעת אין זה אומר שאין לו תכלית.

אנו יודעים שהתכליתיות נמצאת בטבע , ואנו יודעים שאנו יצורים טבעיים, אך תכליתנו אינה חייבת להיות שונה. אריסטו סובר שאם נמצא מהו האושר נמצא מהי התכלית של כל פעולותינו.

האושר צריך להיות :

1.       סופי – לא ניתן להגיד עליו שנעשה למען משהו אחר. נובע מההירארכיה של התכליות אותה מציין אריסטו. הטוב העליון הינו התכלית העליונה אשר נמצאת בראש ההירארכיה.

2.       אוטרקי – יספיק לעצמו. לא ניתן לחשוב על משהו שיהפוך אותו לטוב יותר. הוא שלם.

אריסטו ישתמש בשני הקריטריונים הללו בכדי לבחון את המועמדים לאושר.

קהל היעד של אריסטו:

אריסטו מציין כי החקירה הנוכחית בדבר האושר חייבת להסתמך על הכרת העובדות. הוא טוען כי הילדים אינם מכירים את העובדות המוסריות (לא חוו את חווית ישום הבר הטוב מתוך היכרות עימו, אלא מונעים ע"י דחפים ויצרים. הם אינם מכירים את התחושה של לרצות להיות אמיץ, לרצות להיות טוב וכו'). החקירה מיועדת עבור אנשים מחונכים אשר טבוע בהם הרצון ליישם את ידיעת הטוב בפעולותיהם ולכן ידיעת הטוב לא תתרום להם מאומה).

לדעת אריסטו, להכרת הטוב העליון יהיה משמעות פרקטית. הם יאפשרו לנו להשיגו בצורה ממומשת יותר ( בדומה לקשת שיודע לאן עליו לכוון את פגיעותיו).

אריסטו מבטא את הטוב העליון ב"אושר" (TO DO WELL). האושר של אריסטו אינו רק לחיות טוב כי אם גם לפעול טוב. אם כך, כיצד ניתן לדעת מהי המשמעות של לפעול היטב?

אריסטו ניגש למתודת השיפוט של כל פעילות. הפעילות תחשב לטובה אם מבצע הפעולה יבצע אותה באופן טוב ( חלילן יחשב לטוב אם הוא יחלל טוב). מכאן עולה השאלה מה מאפיין אותנו כבני אדם? מהי הפעילות הייחודית לנו?

אריסטו ניגש ושואל מהן התכונות של הדברים החיים. אחד המאפיינים הוא היכולת לעבד מזון. אולם יכולת זו משותפת לכל הגופים החיים. מאפיין אחר הוא יכולת החישה. אולם יכולת זו משותפת גם לבעלי החיים. נשארנו עם פעילות בהתאם לחלק הרציונאלי של הנפש. החלק הרציונאלי בנפש מחולק לשניים – חלק החושב ומחליט בעצמו שהינו רציונאלי מובהק וחלק שני אשר הינו קשוב לחלק הראשון ומציית לו. אריסטו מדגיש כי הכוונה היא לחלק הפעיל.

אם כך מהי פעילות מצוינת בהתאם לפעילות הנפש האנושית? כיצד הבנת הפעילות מאפשרת לנו לזהות מהו הדבר הטוב בתוך אותה הפעולה? אריסטו יטען שבהכרח כיוון שהתכלית של הדבר היא הגדרתו, ומכאן מימושו ברמה הגבוהה ביותר יהיה ישום התכלית, מימוש טבעו של הדבר באופן מלא ככה"נ.

אריסטו לא ניגש לשאלה האם המצוינויות הם אכן כך. בכך הוא חוזר לקהל היעד שלו. אנשים שלא מכירים את המצוינויות לא יכולים לקחת חלק בדיון. העיסוק הוא באנשים שלהם דחף טבעי להגיע אל אותן המצוינויות.

עולה השאלה כיצד מימוש שיקול הדעת יממש את המצוינות שלנו כבני אדם? אריסטו טוען כי האנשים המתוחכמים מחלקים את הטובות בעולמנו לשלוש קטגוריות :

טובות הגוף וטובות הנפש וכי טובות הנפש הן נעלות.

מי שמאושר חי טוב – האושר עונה על קריטריון זה.

מי שמאושר נהנה מחייו– האושר עונה על קריטריון זה.

האושר של אריסטו, לא רק שהוא מערב הנאות, ההנאות גם אינן מתנגשות  אלו באלו. ההנאות עליהן מצביעים בד"כ מתנגשות זו בזו ( רוצה בריאות אך רוצה לאכול כמה שיותר ). בנוסף לכך האדם המצוין יהנה מפעילותו המצוינת. האדם הנדיב נהנה לנהוג בנדיבות.

תלות במזל:

בהינתן העובדה שאושרנו תלוי בנו, איך העניין מתיישב עם העובדה שהרבה דברים שאושרנו קשור בהם תלויים בגורם חיצוני ולנו אין שליטה על כך. אריסטו עונה על כך שאנו אכן צריכים תנאים בסיסיים בכדי לממש את אושרנו. כמו כן מקרים של חוסר מזל ימנעו מאיתנו להיות מאושרים (מכוער שלא יהיו לו חברים, עבד שאין לו חופש , נכים למיניהם וכד').

משך האושר:

לעיתים אנשים לכאורה מאושרים, מפסיקים להיות מאושרים בבת אחת בעקבות מקרה מסוים.

אולי אמירתו של אריסטו שלא ניתן להגדיר אדם כמאושר אלא לאחר מותו כנכונה. ניתן רק להגיד שהיה מאושר, כשהוא כבר חסין מפני פגיעות המזל הרע.

במקרים אחרים האנשים עצמם מאושרים, אך המערכות החברתיות הסובבות אותם נפגעות בצורה המשפיעה עליו.

אריסטו דורש מן האושר להיות יציב. פעמים רבות מזח רע הינו חלק מהמימוש של המצוינות שלנו (קברניט הנמצא בלב ים בעת סערה רואה בכך הזדמנות למימוש המצוינות שלו).

אריסטו מקביל את מדע המדינה לתכלית העליונה. כשם שכל התכליות כפופות לתכלית העליונה כך המדעים והאומנויות כולם כפופים לאומנות המדינה. אומנות המדינה היא זו הנותנת את הציווים וההוראות לכל שאר האומנויות (מקביל קברניט הספינה ולחותרים). באופן זה דומה תפיסה המדינאי של אריסטו לזו של גורגיאס המקביל את המדינאי למאמן המגביל את הנערים באמצעות חוקים\כללים. זאת כדי לחנך אותם למידות הטובות. המדינאי צריך להיות פסיכולוג – עליו להכיר את הנפש ואת הטבע האנושי כדי לחשוב כיצד עליו לחנך את האדם לערכים הטובים.

אריסטו טוען כי בנפש שני חלקים – החלק הרציונאלי והחלק הלא רציונאלי.

החלק הלא רציונאלי: מחולק לשניים –

-          צד רציונאלי למחצה (בעל איזושהי יכולת לציית ולפעול בשיתוף עם החלק הרציונאלי),

-          צד בלתי רציונאלי לחלוטין.

החלוקה הזו היא הדרך היחידה להבחין בין סוגים שונים של אנשים ובין רמות שונות של התפתחות של בני-אדם.

סוגי טיפוסים:

1.       חסר שליטה - אנשים היודעים מה נכון לעשות אך לא עושים זאת. הם נכנעים להנאה. על אף שהחלק הרציונאלי קיים, החלק הרציונאלי למחצה אינו מציית לו. עצם העובדה שאנשים כאלה נענשים מעידה על-כך שניתן לחנך את החלק הרציונאלי למחצה.

2.       בעל שליטה עצמית – בעל דחף לעשות ההפך ממה שנכון לעשות, אך הצד הרציונאלי למחצה מספיק ממושמע בכדי להימנע מהנהירה אחר הדחפים

3.       האדם המתון – מישהו שהחלק הרציונאלי והחלק הבלתי רציונאלי נמצאים אצלו בהרמוניה. הנאותיו נובעות מרצונות החלק הרציונאלי. אין שתי מטרות (חלק רציונאלי ואי רציונאלי) אלא ישנה אינטגרציה למטרה אחת של הצד הרציונאלי.

אנו כמדינאים אומר אריסטו רוצים לייצר את האדם המתון. בכדי ליצור אושר בקרב אזרחינו עליהם להיות נמנים על הסוג השלישי (מתונים). כיוון שהסוג השני לא יחוש בהנאה בפעולותיו.       

ספר שני:

אריסטו טוען שהמצוינויות האתיות מגיעות מאימון. אנו מאמנים את עצמנו להיות טובים. ניתן לראות זאת בהתנהלותינו היומיומית. אנו מענישים את הפועל רע ומשבחים את הפועל טוב.

המצוינויות אינן טבעיות כיוון שאחרת הענשה ושיבוח לא היו חלים עליהם. בנוסף לא היה טעם לכפות על מישהו התנהגות מסוימת כיוון שאם תום הכפייה הוא היה חוזר לסורו מתוקף הטבע שלו. מאידך המצוינויות גם אינן נגד הטבע.      

פילוסופיה יוונית - סיכומים

מבוא לפילוסופיה יוונית