פילוספיית הנפש אצל אפלטון ואריסטו

הנפש אצל אפלטון

אפלטון דיבר רק על הנפש האנושית. שנית קיבלנו תפישות שונות על הנפש בדיאלוגים שונים; בפידון ראינו שהנפש מופרדת לחלוטין מהגוף, יש לה תכונות שונות מהגוף – הנפש מופקדת על החשיבה, כל שאר התשוקות (בפידון) רק מפריעות לנפש והיא תשאר אחרי הגוף.

לתפישה הזו יש פן מוסרי - אחת הסיבות שיש לנתק את הנפש מהגוף היא שאנחנו זהים לנפש שלנו (אנחנו הדבר החושב שישאר אחרי המוות של הגוף). ויש לה פן מטהפיזי – הנפש דומה לאידאות.

בפוליטאה תפישת הנפש קצת שונה; מה שיוחס בפידון לגוף, יוחס לחלקים בנפש. גם בפוליטאה איזשהו חלק בנפש היה אחראי על חשיבה מופשטת (שבפידון היה כל הנפש) אך בפוליטאה החלק בנפש שחושב צריך להשליט סדר על שאר החלקים. כלומר בפוליטאה תפקוד אתי מוצלח יהיה כזה שמשליט סדר על שאר החלקים.

אך על אף שברור שהנפש נותנת חיות לגוף – הרבה דברים הקשורים לחי (היכולת לראות, ללכת וכו') רוב הדברים שאנו מגדירים בעזרתם "חיים" לא קשורים בנפש. בתיאטיטוס ראינו שהיחס הנכון בין החושים לנפש, הוא ש"רואים דרך העיניים"; כלומר גם בתיאטיטוס התפקוד הגופני שונה מהנפש ולא נעשה על-ידה.

עוד רלוונוטי לפוליטאה וגם לפידון הוא שהנפש עושה דברים בעצמה; בפוליטאה הנפש "השתוקקה" "התרגזה" ו"חשבה".

אז אנו רואים שבתיאוריות השונות שאפלטון מציג לגבי הנפש יש מכנה משותף: יש לו ממשות בפני עצמו (רצונות/צרכים/תחום) הוא מספיק עצמאי לשרוד את המוות של הגוף ויש לו היסטוריה פרטית משלו (היסטוריית הנפש והגוף לא זהות).

פילוסופיית הנפש אצל אריסטו

למעשה מה שנקרא באנגלית philosophy of maind (אך זה אומר "שכל" ובעברית אנו אומרים "נפש") מדוע?

היום, אנו רוצים לומר שאפשר להסביר את כל הפעילות הגופנית באמצעות הגוף עצמו. ולמעשה כשאנו חושבים על פן לא גופני ("השכל") אנו חושבים על משהו מאוד מצומצם בתוך החי (אפשר לקרוא לזה "המודע") שאינו אחראי על כל פעילות הגוף.