שפינוזה: אתיקה -חלק 2

הנקודה העקרית ששפינוזה מפתח בחלק השני של האתיקה, ושלמדנו שבוע שעבר, אחד עקרוננות היסוד הוא "ההקבלה של התארים", סדר הדברים והשתלשלותם מקביל לסדר  האידאות (אצל לייבניץ נקרא פרלליזם) מאפשר ליישב את הקושי, שנשאר פתוח אצל דקארט, בנוגע ליחס בין הגוף לנפש.

הניסיון לתאר את היחס בין גוף לנפש (עמ' 167) כאשר שפינוזה כותב:"הגוף לא יכול לקבוע את הנפש לחשוב, והנפש לא יכולה לקבוע את הגוף לתנועה או מנוחה" ראינו שאין שום דרך לייצר סיבתיות בין הגוף לנפש.

חוסר ההתאמה בין גוף לנפש, חוזר על עצמו שוב ושוב לאורך האתיקה. כל ההקדמה לחלק ה' של האתיקה שאליו כל המהלך מוביל, מוקדשת לשאלת היחס שבין גוף ונפש ולקושי שהתעורר אצל דקארט.

מדוע מה שנראה כקושי טכני, כלומר מושגי, כל כך מרכזי בשיטה של שפינוזה? מה מסתתר מאחורי הקושי המושגי? מדוע צריך לחזור שוב ושוב על הקושי המושגי ביחס גוף-נפש? התפישה הקטרזיאנית כי הנפש יכולה להשפיע על הגוף – זו תפישה רצונית ששפינוזה כופר בה (בעקבות הרצון אני מבצע תנועה) – זוהי קטסטרופה מטהפיזית.  משום שאם מתוך רצון חופשי אפשר לשנות משהו בסדר העולם, זה אומר שהעולם מקרי, ישנה קונטיגנטיות בעולם (כי הרצון יכול לשפיע על סדר העולם, שינה את סדר העולם).

אם יש יכולת להשפיע על הגוף, שהוא חלק מהסדר החומרי של העולם, כלומר שמשהו שהיה קבוע לפי סדר מסויים כבר לא יהיה קבוע לפי הסדר הזה – זה אומר שהכל מקרי, שאדם מכניס מקריות לעולם.

במילים אחרות: חופש הרצון ומדע לא הולכים יחד, כלומר חופש הרצון וידע מוחלט, ידע כפי ששפינוזה זקוק לו. ואם אין מדע אז אין אתיקה.

אם לאדם יש רצון חופשי (=חופש רצון, כלומר רצון שרירותי) אם הוא "ממלכה בתוך ממלכה", אז הוא לעולם לא יוכל להיות חופשי.

שבוע שעבר התעוררו מספר קשים ביחס לחלק השני של האתיקה. משפט 7 של חלק 2 (משפט הפרלליזם) קובע שאין סיבתיות אופקית אלא סיבתיות אנכית – סיבתיות אופקית: אירוע בגוף לא משפיע על הנפש, ואירוע בנפש לא משפיע על הגוף, אינה קיימת. אך מה שקורה בנפש, מקביל (פאראלל) למה שקורה בגוף, שניהם מתארים את העולם לפי תארים נפרדים. לכן, מחד יש ביטוי, התאמה מקבילה, בין האופנים, ומאידך סיבתיות אנכית (מחד סיבתיות בתוך כל תואר; האופנים של תואר ההתפשטות, מקיימים יחסים של סיבה-ותולדה. ויש יחס של סיבה-תולדה בין אופני תואר המחשבה. מאידך, הסיבה הקרובה, proxima cousa, כל אופן מוצא את הסיבה הקרובה שלו באלוהים. אלוהים הוא הסיבה האולטימטיבית של כל דבר).

סדקים בעקרון ההקבלה

הנפש היא אידאה של הגוף וגם אופן של האל לפי תואר המחשבה.

איננו מוצאים אצל שפינוזה את הגוף כמושא של הנפש – אלא תמיד הנפש היא אידאה של הגוף. נרא כאילו ישנה קדימות של הגוף על פני הנפש. ע"פ עקרון ההקבלה אין משמעות לקדימות כזו. יש כאן, לפחות לכאורה סדק בעקרון.

הרפלקציה/השכל/התבונה וכו' מוגדרים אצל שפינוזה כאידאה של האידאה, ואנו נוכחים בהכפלה, שכאילו הנפש היא אידאה של הגוף, ויש כאן סוג של אידאה של אידאה. לפי ההגיון המקביל, אני אמורים למצוא גוף של גוף. כלומר מתרחש משהו בנפש (אידאה של הגוף) שאין לה מקבילה בתואר ההתפשטות, ההכפלה הזו מתרחשת רק בתואר המחשבה. שוב סדק בעקרון ההקבלה (הפעם מצד הנפש).

נראה שאת האדם לא ניתן לחשוב לפי סדר השיטה (האדם לא ניתן להמשגה תחת אילוצי השיטה). יש כאן משהו שלא מסתדר. מנק' המבט של השיטה, המושגים הצרופים והעקרונות שאנו עוקבים אחריהם כל הזמן, יש משהו שלא מתיישב. לאור הקשיים האלה (שנראה כי הם רק ביטויים טכנים) אנו מאמצים זוית אחרת להתבונן על הדברים. נזכור את המגמה השניה, העמוקה של האתיקה של שפינוזה, שהיא לא ליצור שיטה אלא להבטיח את גאולת הנפש. כל הפילוסופיה של שפינוזה היא למצוא שיטה שתאפשר לחשוב את חירות האדם. האתיקה של שפינוזה היא לא אונטולוגיה שיטטית וכוללת, על אף שהיא נראית כך, אלא דוקטרינה של גאולה.

החלק הראשון ותחילת החלק השני אומרים לנו מה עלינו לחשוב כדי שהגאולה תהיה אפשרית. החלק הראשון לא מציע דדוקציה שיטתית של כל האופנים מתוך העצם האינסופי, וודאי שלא של תורת האדם מתוך השיטה הכוללת. אלא את הרקע שבלעדיו לא יהיה ניתן לנו לחשוב את האדם לחופשי. מאידך, תורת האדם אינה ניתנת לדדקוציה מתוך השיטה. הפרדוקס הזה מפרה לעומק את כל הכתיבה של שפינוזה והיא הזכר האחרון של אנושות בספר האתיקה.

מהי גאולת הנפש?

כיצד מגיעים לאושר?

שפינוזה טוען כי גאולת האדם מושגת ע"י התאמה של האינדיבידואליות עם אחדות האל; האושר יושג כאשר האידנדיבידאוליות שלנו תתעלה לנקודת המבט של האל, לאחדות של האל, קרי, לנקודת מבט של הנצח וההכרח.

אם יש לנו נק' מבט של נצח, אם יש ידע מוחלט מה שיקרה ידוע לנו, ואין טעם לפחד מהרגע הבא. כלומר המוות הוא הביטוי הקונקרטי ביותר של הזמן כעתיד בלתי ידוע. לפחד מהמוות זה לפחד מהעתיד. לראות את ההכרח בעולם זה להתגבר על פחד המוות.

משמעות התפישה של העולם כהכרח

קבלת ההכרח, הבנת ההכרח, איננה כניעה. אין זו קבלה סבילה של הגורל, אלא בהשתחררות פעילה, מתוקף הבנת ההכרח. במילים אחרות, לא מספיק לחיות בתודעה של "ככה זה", שזה ביטוי לכניעה נוכח ההכרח שבעולם, אלא יש לחיות בתודעה של "ככה זה חייב להיות!". זה המעבר מהסבילות לפעילות, מהקבלה הסבילה של העולם לאישור הפעיל של אותו הכרח. לאהוב את הגורל (אמור-פאטי, ביטוי שהושאל מהאתוס הטרגי).

הבנת ההכרח מגדירה את האפשרות להגיע לשלווה, לאושר – מגדירה את הנפש כפעילות. ולכן בחלק השלישי, אנו נראה שאידאה הולמת היא אידאה פעילה.

ביטול שבירת עקרון ההקבלה

אמרנו כי הנפש היא אידאה של הגוף, רפלקציה היא אידאה של אידאה – ושני לכאורה אלה שוברים את העקרון המקבילי. כעת נבחן זאת שוב.

לאור הדברים, לנפש יש שני מובנים; אידאה של גוף או אידאה של אידאה.

הנפש כאידאה של הגוף

הנפש כאידאה של הגוף – משמע – הנפש משקפת (לא באופן סיבתי, אלא מקבילי) את המתרחש בגוף. מדובר בקליטה ספונטנית וסבילה של המתרחש בגוף. בידע חושי. הנפש, למעשה, בהגדרתה הבסיסית חיה את הגוף שלה. היא לגמרי מקבילה לגוף. כלומר, היא נפעלת לגמרי, כדי שכדי גוף יזוז הוא צריך לקבל כוח מגוף אחר, מדובר כאן ביחסים מכניסיטים לגמרי. הגוף הוא סביר בהגדרה ותמיד נק' המבט הבסיסית ביותר תהיה של הנפש כסבילות.

אין קדימות של הגוף על הנפש אלא שהגוף אומר את חוק הנפעלות, והדרגה הבסיסית של הנפש הוא שהיא סבילה – ההכרח הוא בחוץ.

ההגדרה של הנפש כאידאה של הגוף היא הגדרה גופנית של הנפש.

כל החלק השלישי והרביעי ינסו להבין את האדם, גופו ונפשו, כנפעלים.

שפינוזה קורא לחלק השלישי של האתיקה על מקור הרגשות וטבען" ובהגדרה שלוש הוא מכנה את מה שהוא מכנה רגשה (affect):"ברגשה אני מבין את הפעלות הגוף שעלי ידיהם..."

הנפש כאידאה של אידאה

הגדרת המחשבה היא אידאה של אידאה (כלומר, כאשר הנפש חושבת היא אידאה של אידאה). כאן זהו חידוש גדול של שפינוזה, שפורץ את המחשבה השיטתית (אך באופן הכרחי), זו האפשרות של הנפש לא לשנות משהו במציאות, אף לא לשנות משהו בעצמה כאידאה של הגוף, אלא לשנות מצב ביחס למצוי.

בהכפלה הזו של אידאה של אידאה שיש ברפלקציה, אפשר להפוך אתה מה שנראה ממבט ראשון כאילו בא מבחוץ, למשהו שנובע מבפנים. להכפיל את האידאה כדי לייצר מימד חדש שמאפשר להתבונן על המצוי אך לא לשנות אותו, זה לקבוע קביעה אתית (במובן השפינזאי). כלומר, קביעה שאומרת שעל אף ההכרח אפשר להשתחרר ממנו, לא ע"י שינוי שלו אלא ע"י שינוי נק' המבט שלי על הישנו.

לאחר הגדרת הרגשה שפינוזה מוסיף בהגדרה שלוש של החלק השלישי הסבר:" כאשר הסיבה ההולמת של אחת ההפעלות הללו היא אנו עצמו, אבין את הרגשה כפיעילה ואם לאו – סבילה.."

מה שניתן לעשות זה להבין או לא להבין, את סיבת הרגישה. אם נבין הרגשה פעילה אם לא נבין את הסיבה נשאר במימד הסבילות. מה שנראה כפרדוקסלי לפי סדר המושגים, מובן לפי הפרספקטיבה האתית. כלומר, לחשוב את אפשרות החירות בתוך עולם של הכרח – זה אפשרי, כי אצל שפינוזה הכל מתרחש בנפש כאידאה של אידאה, הנפש המתבוננת. וזו לא משקפת ולא משתקפת באופן חד-חד ערכי במציאות. כי אם הייתה כך, אזי היא הייתה עלולה להשפיע על סדר העולם.

זה הכוח החיובי שמאפשר לנו גם להתייחס שלנו ולא רק לחוות אותו ולנפש כאידאה של הגוף. כך שלמעשה (וזו אולי "התבוניות היהודית של שפינוזה"), עקרון המקביליות ושבירתו נחוצים שניהם יחד.

עקרון המקביליות נחוץ כי בלעדיו יש אקריות בעולם ואין בו סדר ואין בו אדם והכל יכול להיות בו – והעתיד עורב ומפחיד. אך בלי שבירת המקביליות האדם הוא רק שיקוף של אותו סדר, הוא רק נפעל. הפעילות של הנפש זו האפשרות שלי להשתחרר מההכרח לא ע"י שינוי ההכרח אלא ע"י הבנת ההכרח.

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים
מבוא לפילוסופיה של העת החדשה