דקארט - הגיונות - ההגיון הראשון

ננסה להתבונן בהגיון הראשון של דקארט בהגיונות ולדלות ממנו כמה שניתן כמה שכבות מוסתרות שמופיעות בהגיון הזה.

עבור דקארט טכנית זהו ההגיון הקל ביותר.

הספק הקטרזיאני נקרא "ספק מתודי/היפרבולי/מוגזם" משום שהוא משמש מתודה, בהתאם להוראות של "המאמר על המתודה". ואז אומר דקארט:

הטלת הספק בחושים

השלב הראשון הוא הטלת ספק בחושים באמצעות טעון המשוגע וטיעון החלום.

הטיעון הראשון הוא טיעון המשוגע – דקארט אומר 'אני תופס עצמי כגוף אך ישנם משוגעים ש... [אינם מודעים לגופם או לא תופסים עצמם כגוף]'  - את הטיעון הזה הוא מבטל כלאחר יד. מדוע הוא נזקק לטיעון החלום כדי להפריך את המימד הגופני?

טעיון המשוגע אינו תקף מכיון שדקארט שוב מרמז על אקסיומה בסיסית של המחשבה, שהיא האקסיומה שנגענו בה בתחילת הדיון: המחשבה בגוף בראשון. מחשבה בגוף שלישי זה שדים ורוחות. לחשוב זה לחשוב בגוף ראשון. זה הטיעון היחיד בהגיונות שבו דקארט חושב בגוף שלישי. "אנשים אלה משוגעים הם..". ניתן לליש את השאלה הזו כך: לחשוב זה לחשוב בגוף ראשון. יש כאן סטייה. מכיוון שאינני משוגע, המדיטציה לא יכולה להיות מדיטציה של משוגע. אני לא יכול להרהר על משוגעים. המדיטציה בגוף ראשון דורשת טענות וטענות נגד בגוף ראשון.

השלב הבא בספק משמעותי ביותר כדי להבין את העומק המטהפיזי להבנת הספק הקרטזיאני. מציעים מועמד להיות מבסס של הידע ונכנסים יותר לעומק.

לאחר פסילת החושים (הגוף) תוההים האם אפשר להטיל ספק באלמנטים הראשוניים ביותר הצורניים ביותר שבלעדיהם לא ניתן להתנסות בשום דבר בחלום או מחוצה לו (אמיתות המתמטיקה למשל).

הדברים המורכבים אולי הורכבו לא נכון, אך יש תכונות פשוטות שאותן לא ניתן להרכיב לא נכון (למשל, הלבן או סכום זויות של הריבוע).

האל הרע והטלת הספק במתמטיקה

הרציונאליזם הקרטזיאני לא נשען על המתמטיקה (אלא על הלוגיקה). הוא מפריך זאת ע"י טענת "האל הרע".

דקראט אומר: לפעמים אני חושב על אלוהים והוא כל יכול והוא טוב באופן אינסופי. לצורך הטלת הספק אין צורך לבסס זאת, אלא די בכח שיש לי ידיעה של אל טוב.

איך אפשר שאני טועה אם יש דעה על כך שיש אל שהוא טוב? מדוע אל טוב נותן לי לטעות? מדוע הוא יצר יצור שטועה לפעמים? אל טוב לא היה מטעה..

אבל עובדה היא שאני טועה.

לכן ייתכן שהאל אינו טוב – אלא הוא רע.

כלומר, ייתכן שיש אל רע – שמטעה אותי, אפילו לגבי הדברים הפשוטים ביותר.

מול היציבות לכאורה של היסודות המתמטיים, דקארט נדרש לטענה מטהפיזית (האל זהו אובייקט מתודולוגי להטלת הספק) ואומר שלפי הגדרתו האל לא אמור להטעות אותי.

כלומר האינסופיות של האל, בסיסית יותר מאשר הברירות והמובחנות של האובייקטים המתמטיים. משום שהמתמטיקה נראית כמשהו ברורה ומובחן שלא ניתן לסתור את הברירות והמובחנות שלה. כאן הוא מפעיל את הטלת הספק באופן מוגזם, ועושה זאת ע"י העלאת הטענה של האל הרע.

אנו שוב חוזרים לכך שהמתמטיקה זקוקה לבסיסו ואינה מבססת את עצמה. עבור דקארט גם המתמטיקה צריכה משהו עמוק יותר שיבסס אותה. כי אם אין את הדבר היותר בסיסי הזה האל הרע יסתור את מה שנראה ברור ומובחן.

(בהגיון השלישי ההוכחה כי האל טוב)

השד המתעתע

השלב האחרון בספק דקארט יוצא מגדרו והוא ממציא את הפיקציה של השד המתעתע. אין שדים במטהפיזיקה זו לא טענה מטהפיזית. בשלב הזה הספק מתגלה מעבר להיותו ספק תבוני – כרצון להטיל ספק. עד כה ניסנו להביא טענות, אך עומק ספקנות דקארט מגיע גם לספק שהוא בעצם רצון להטיל ספק.

הרצון הוא אינסופי – לא ניתן לחשוב על הכל אך אפשר לרצות הכל. והרצון אינסופי עד כדי שהוא יכול ליצור בדיה שמחזקת את הספק. כאן בעצם דקארט מעמיד את הרף שבו כאשר נגלה את היסוד (הנק' הארכימדית) זה יהיה צריך להיות יסוד שהוא כל כך חזק עד כדי שיוכל לגבור אף על הפיקציה של השד המתעתע.

תוך כדי שיצר את הספק, דקארט התווה איזשהו סוג של אנתרו-פולוגיה (תורת האדם) שמחלקת את האדם לרבדים שונים (הוא יחזיק בתורה זו עד הסוף) כאשר כל שלב יש לו את ההפרכה המתאימה לו:

1.       רובד הגוף (סופי) - החושים – הרובד הפשוט ביותר; ההפרכה חושית (מגלים באמצעות החושים שהחושים מטעים).

2.       רובד התבונה (סופי) – האמת המתמטית ומקום השכל. (הפרכה מטהפיזית).

3.       רובד הרצון (אינסופי) – השלב העמוק ביותר. את זה מגלה השד המתעתע.

עד כאן ההגיון הראשון.

כדאי להרהר בהגיון הזה, זה אומנם נראה פשוט אך בחיינו אנו לא מגיעים לשלב הראשון של הטלת הספק (אנחנו ממש קשורים לגוף שלנו).

הגענו לשיא של הספק, לא החושים, לא המתמטיקה – שום דבר לא מספק לנו יסוד מוצק ויציב שלא ניתן להטיל בו ספק ושעליו ניתן להשתית את המדע.

השד המתעתע חושף את הספק הקטרזינאני כספק רצוני (בשיאו, דקארט מתאמץ להטיל ספק, באמצעות השד המתעתע).

בשבוע שעבר ראינו שאפשר לתאר את תמונת האדם בעיני דקראט, על אף שאינה מובאת באופן מפורש: החושים -> היות גוף - > השכל/אוביקטים שכליים -> הנק' העמוקה ביותר של הקיום האנושי של דקארט: הרצון.

הגוף, השכל והרצון הם שחקנים ראשיים בהגיונות הקטרזיאניים.

שתי הערות

·         הערה ראשונה קשורה לשם שהמחקר נותן לספק: זהו ספק מתודי משום שהוא מונע ע"י מתודה, שאומרת שכל דבר שאפשר להטיל בו ספק, אנו רשאים להטיל בו ספק. אך זה גם נקרא ספק היפרבולי – כלומר מוגזם.

דקארט אינו ספקן, משום שזהו רק שלב אחד במחשבתו, זהו כלי מתודי והוא מוגזם.

·         כללי המתודה של דקארט.

o        ראינו איך הוא מפעיל את הכלל המתודי הראשון שעל פיו יש לברר ולסמוך רק על דברים ברורים ומובחנים – כלומר, דברים שלא ניתן להטיל בהם ספק. הוא מפעיל את העיקרן כי חייב להטיל ספק כדי להגיע לאמת ברורה ומובחנת. אנו נראה כי הוא מגיע לוודאות זו שתשמש לו עוגן לבסס מחדש את המדעים.

o        בנוסף, דקראט גם מפעיל במולע את הכלל השני – כלל הפירוק, האנאליזה – פירוק עד החלקים הבסיסיים. כל החלק הראשון הוא מעין מלאת פירוק כזו. החלקים מוטלים באופן שרירותי כמעט. המרכיב של האל למשל, נמצא כבר בהיגיון הראשון, עובדת הטענות וכו' – תוך כדי המהלך דקארט עושה הרבה יותר ממה שנראה ע"פ השטח. הוא מספר את האלמנטים הבסיסיים איתם יעבוד כדי לבנות מחדש את השיטה. כל ההגיונות המטאפיזיים הם ניסיון לארגן מחדש את האלמנטים הללו. ניסיון להבין את היחסים המדוייקים בין כל המרכיבים הללו.

הרצון האינסופי של האני המטיל ספק

הרצון האינסופי של האני המטיל ספק, זו החוליה שמעבירה אותנו להגיון השני. היא מראה את היסודיות של הפרוייקט הקרטזיאני – כך שהרצון האינסופי יהווה הקריטריון ליציבות שנמצא, אם נמצא.

בסוף ההגיון הראשון אנו נמצאים עם יסודות מבולבלים אך יש גם קריטריון למהי וודאות – הקריטריון הוא של טענת השד המתעתע; אם נמצא יסוד שיעמוד בפני השד המתעתע אז נדע שאנו אוחזים ביסוד יציב ומוצק.

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים
מבוא לפילוסופיה של העת החדשה