Thursday, December 2, 2021

צורות התיישבות בישראל בעלייה הראשונה והשנייה - סיכום

צורות התיישבות בעלייה הראשונה

אופייה החברתי שונה מזו של "היישוב  הישן": העלייה זו ביקשה לשנות את האופי הקיומי הלאומי של העם היהודי ע"י  מהפכה כלכלית וחברתית, ע"י בניית חברה חדשה שבסיסה הכלכלי יהיה "נורמלי" – כלומר מתבסס על חקלאות ('להפוך את הפירמידה') המושתת על עבודות כפיים ועל עבודות אדמה.

אופייה החברתי  שם דגש על מניעים לאומיים המשולבים עם מסורת אבל חדורים ערכים מודרניים.

 

המבנה החברתי כלל בתוכו משפחות לצד צעירים ומשפחות ברוכות ילדים ונשים, כפי שזה בא לידי ביטוי בעלייה תימנית.

רוב העולים הגיעו ממזרח אירופה   ומיעוטם הגיעו מתימן מתוך מניעים משיחיים.העולים ממזרח אירופה, רובם מן המעמד הבינוני, רכשו אדמות בארץ-ישראל והקימו עליהן את המושבה החקלאית. בימי עלייה ראשונה הוקמו כ-23 מושבות. המושבות ביהודה התבססו בעיקר על מטעים כגון: זיתים, שקדים, גפנים והדרים. רובן התבססו על סוג גידול אחד. בגליל, רוב המושבות התבססו על גידולי הפלחה.

האפיונים המרכזיים של המושבות כצורות התיישבות בישראל היו:

בעלות על הקרקע/ אדמות פרטיות והקמת בית מגורים משפחתי.

עבודה שכירה- בדרך-כלל של ערבים משום שהיו כוח-עבודה זול ומיומן, ורווחים פרטיים.

מושבות ראשונות: ראשון-לציון, זיכרון-יעקב, שפיה, מטולה.

רוב המושבות נקלעו למשבר כלכלי אשר איים על עצם קיומן, ועל-כן פנו לאדמונד דה-רוטשילד,בבקשת עזרה כלכלית והוא נענה להן. אולם, התנאי היה, ניהול המושבות באמצעות מנגנון פיקוח אשר הורכב מאנשיו: פקידים, מזכירים, גננים, מורים רופאים וכו'. מערכת החוקים והתקנות, אשר הגבילו את האיכרים במושבותיהם, גרמו לחוסר שביעות רצון ולמערכת יחסים עכורה בין המתיישבים לבין הפקידות.

 

צורות התיישבות בעלייה השניה

אנשי העלייה השנייה ראו בציונות הגשמה עצמית של  "היהודי החדש", חברה ותרבות יהודית חדשה- על בסיס של עבודה ויצירה עצמית.  הרעיון המרכזי אשר הלהיב את אנשי העלייה השניה  היה  "כיבוש העבודה". רעיון 'כיבוש העבודה'  לא היה רק  בבחינת תיקון  עיוות כלכלי, אלא הרבה יותר מזה. העבודה היא עיקר החיים, בכוחה כובש האדם את עצמו ואת העולם.

הגרעין, שעל שמו מכונה העלייה השניה- 'עליית הפועלים' הורכב מצעירים, רווקים , ללא זיקה לדת וללא רכוש, חדורים רעיונות סוציאליסטיים*. הם ראו בעלייה לארץ-ישראל  מעשה חלוצי וחתרו להגשמה עצמית באמצעות עבודת כפיים.

צורת ההתיישבות   'הקבוצה'- (הקולקטיב)-  בשנת 1907 הגתה, מניה שוחט, מחלוצות העלייה השנייה, את רעיון הקבוצה- עבודת אדמה הנעשית בשיתוף, על-ידי קבוצת פועלים ללא מנהל או משגיח, אלא באחריותם הבלעדית של חברי קבוצת העבודה. הרעיון הוגשם לראשונה בחוות סג'רה (נוסדה על-ידי יק"א בשנת 1899, כדי לשמש לצעירים יהודים מסגרת ללימוד חקלאות). הניסיון הצליח.

הקבוצה השנייה שקמה הייתה בשנת 1909, באום-ג'וני (דגניה היום). מייסדיה חיו חיי שיתוף מלא  ובכל דבר חשוב היו דנים ומחליטים יחד.

אפיונים מרכזיים של הקבוצה:

התיישבות על אדמות לאום

משק חקלאי מגוון

ניהול הקבוצה תוך שמירה על עקרונות שוויון ורעיון השיתוף המלא.

אין הכנסה פרטית הרווחים חוזרים לקופה משותפת של הקבוצה. כל אחד משתכר כפי צורכו ועובד כפי יכולתו.

 

חוות לאומיות (לא נחשב לצורת התיישבות)

באמצע שנת 1908 החלה ההסתדרות הציונית, על-ידי נציגה ארתור רופין בהקמת חוות לאומיות. כלומר משקים גדולים על אדמת קק"ל  (כלומר אדמת לאום) שעובדים בהם פועלים עברים שכירים, ומתנהלים על-ידי פקידים, בפיקוח המשרד הארץ-ישראלי. החוות הלאומיות נועדו ללמד את הפועלים עבודה חקלאית, להרגילם לתנאי הארץ ולהעמיד לרשותם הון יסוד קטן שיצטבר מרווחי החווה. הראשונה הייתה חוות כינרת ואריה הוקמו החוות חולדה ובן-שמן.

 

הקואופרציה

התיישבות שיתופית אשר שילבה  את יתרונות ההתיישבות הפרטית עם יתרונות ההתיישבות השיתופית. מצד אחד יוזמה פרטית וקניין פרטי ומצד שני עזרה הדדית בחלוקת העבודה, ציוד מכאני משותף ושיווק וקנייה משותפים. תוכנית זו דומה לקבוצה מן הבחינה של שיתוף בעבודה,  ולמושבה מבחינת חלוקת ההכנסה וחיי העבודה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ארגונים בימי עלייה ראשונה ושנייה

 

לצד המפעל ההתיישבותי, ניתן למנות את המפעל החינוכי בו החלו אנשי העלייה הראשונה, כאחד מהישגיה החשובים ביותר. בית-הספר העברי הראשון הוקם במושבה ראשון לציון (1887) ואחר-כך נפתח שם גם גן-ילדים עברי (1894). למרות  הקושי בלימוד בשפה העברית (ספרי לימוד, תוכניות לימודים, מורים דוברי השפה) הניחו בני העלייה הראשונה את היסודות לחינוך לאומי עברי בארץ-ישראל.

בימי עלייה שנייה  קם ארגון השמירה העברי הראשון ונקרא  "בר-גיורא" (1907)  אשר מנה  מספר מצומצם של חברים, אולם המטרה אשר שמו לנגד עיניהם הייתה שחרור המושבות העבריות מתלות בשמירה זרה.  בשנת 1909 הורחב הארגון ועתה הוא נקרא "השומר". הוא כלל עשרות רבות של חברים אשר שמרו על מושבות הגליל התחתון, חדרה וסביבתה ולאחר-מכן גם בדרום הארץ. חשיבותם היא  בהצלחתו לשכנע את הציבור היהודי בדבר הצורך בקיומו של כוח יהודי  מאורגן וחמוש. ובכך שקיומה של הציונות תלוי בכוח זה. בפעילותם, חברי ארגונים אלה, מימשו את רעיון העבודה העברית (כיבוש העבודה) ואת רעיון כיבוש השמירה.

מפלגות פועלים  הוקמו בשנת 1905- שתי המפלגות שהוקמו היו "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון". כמעט ולא עסקו בפעילות מדינית ואידיאולוגית תחת המשטר התורכי העוין. הן עסקו בעיקר בהקמת מערכת ארגונית של עזרה הדדית כגון: הפעלת מטבחים, לשכות עבודה, הפעלתן של ספריות ציבוריות וקיומם של שיעורי ערב ללימוד השפה העברית. חשיבותן העיקרית היא ביצירת מסגרת לקליטת העולים הצעירים  בשעה קשה.

בין המפלגות הייתה מחלוקת בשאלת ההגשמה הציונית בא"י: אנשי 'הפועל הצעיר' שאפו לבנות בא"י מעמד עובדים שיגשים את הציונות. לעומתם, אנשי פועלי ציון שאפו לחולל  מהפיכות סוציאליסטיות בא"י וליצור עולם המבוסס על שוויון ועל צדק חברתי. בהדרגה, הבדלים אידיאולוגיים אלה נעלמו.

 

סיכום: מבנה ספר איוב

המבנה של ספר איוב מורכב מפרולוג פרוזה ומנרטיב אפילוג הממסגרים דיאלוגים ומונולוגים פיוטיים. מקובל לראות במסגרת הסיפורית של איוב את הליבה המקורית של הספר, שהוגדלה מאוחר יותר על ידי הדיאלוגים והשיחים הפואטיים,


מבנה ספר איוב

1. פרולוג בשתי סצנות, הראשונה בכדור הארץ, השנייה בגן עדן

הדיון וההתערבות בין אלוהים והשטן אודות גורלו של איוב וקורות אסונתיו של איוב.

2. מונולוג הפתיחה של איוב 

נתפס בעיני חלק מהחוקרים כגשר בין הפרולוג לדיאלוגים ואחרים כתחילת הדיאלוגים. ושלושה מחזורי דיאלוגים בין איוב ושלושת חבריו– המחזור השלישי אינו שלם, נאומו הצפוי של צופר מוחלף בשיר החוכמה של פרק כ"ח.


מחזור ראשון

תגובת אליפז ואיוב

בילדד ואיוב

צופר ואיוב


מחזור שני

אליפז ואיוב

בילדד ואיוב

צופר ואיוב


מחזור שלישי

אליפז ואיוב

בילדד ואיוב


3. שלושה מונולוגים:

שיר לחוכמה

מונולוג הסיום של איוב

והנאומים של אליהו


4. שני נאומים מאת אלוהים, עם תשובותיו של איוב


5. אפילוג – שיקום חייו של איוב


עוד סיכום טוב על מבנה ספר איוב

Tuesday, November 23, 2021

סיכום: מאפייני הסיפור הקצר

מאפייני הסיפור הקצר

 

1.     זמן ועלילה

הסיפור הקצר הוא בעל היקף מצומצם. הוא אינו מתפרש על רצף זמן ארוך, אלא מתרחש במשך תקופה קצרה (אם הסיפור מתפרש על תקופה ארוכה - יש לכך משמעות). רצף האירועים כרונולוגי סיבתי, והעלילה ממוקדת. בסיפור הקצר אין עלילות משנה, אלא רק עלילה מרכזית אחת.

 

 

2.     מקום

הסיפור הקצר אינו מתרחש במקומות מרובים, אלא במקום אחד בלבד או במספר מועט ביותר של מקומות.

 

3.     מיעוט תיאורים

הסיפור הקצר אינו מוסר תיאורים מרובים של מקומות ההתרחשות. תיאורי המקום אינם חשובים בד"כ להתרחשות, ולכן אין צורך בריבויים. גם אפיון הדמויות נעשה בד"כ ע"י אפיון עקיף, ולא ע"י תיאור ישיר של מראן ושל אופיין.


4.     הדמויות הפועלות

בסיפור הקצר אין הרבה דמויות, אלא כ 3-4 דמויות בלבד. ישנה דמות מרכזית אחת, ודמויות משניות אשר תפקידן להאיר דברים מסוימים בסיפור, ולעמוד בניגוד לגיבור. חלק מהדמויות הן דמויות עגולות, אשר חל בהן שינוי במהלך הסיפור או שאנו רואים אותן מזוויות שונות, וחלק מהדמויות שטוחות - הן מציגות תפיסה מסוימת או שאנו רואים אותן באור אחד בלבד.


5.     דמות המספר

המספר בסיפור הקצר יכול להיות מספר כל יודע, שעמוד מחוץ לתמונה הכללית, ויודע את כל מחשבותיהם ופעולותיהם של הדמויות בסיפור; או מספר עד - אחת הדמויות בסיפור.

מספר כל יודע הוא מספר חיצוני, אובייקטיבי וניטרלי, בד"כ. מספר גיבור יכול להיות כל אחת מהדמויות בסיפור, הוא סובייקטיבי, סלקטיבי ומדבר בגוף ראשון.

 

6.     מערכת של אמצעים אמנותיים

הסיפור הקצר מסופר תמיד תוך שימוש באמצעים אמנותיים, אשר תפקידם להוסיף למשמעות הסיפור ולהרחיב אותה. האמצעים האמנותיים תורמים לאפיון הדמויות ולהארה של אירועים מרכזיים בסיפור הקצר.

האמצעים האמנותיים הנפוצים הם: ניגוד, אנלוגיה, שימוש בסמלים, חזרות, מוטיבים ועוד.

 

7.     סיום סגור/ פתוח

סיום הסיפור הקצר יכול להיות סיום סגור או סיום פתוח. סיום סגור הוא סיום שבו נפתרות כל הבעיות שעלו במהלך הסיפור, ואנו יודעים מה עלה בגורלן של כל הדמויות. סיום פתוח הוא סיום שבו לא נענות השאלות שעלו במהלך הסיפור, ונשאר בו פער שעל הקורא להשלים בעצמו.

 

 

Wednesday, November 17, 2021

המרד הגדול לעומת מרד בר-כוכבא -סיכום

 

המרד הגדול לעומת מרד בר-כוכבא

 

 

המרד הגדול

מרד בר-כוכבא

זמן ומשך המרד

המרד פרץ בשנת 67 לסה"נ ונמשך עד שנת 73. הקיסרים ששלטו ברומא בעת המרד היו נרון ולאחר מותו אספסיאנוס. המרד פרץ לאחר תקופת נציבותו של פלורוס.

המרד פרץ בשנת 131 לסה"נ ונמשך עד שנת 135. הקיסר  ששלט בתקופת המרד היה אדריאנוס, שעלה לשלטון בשנת 117 לסה"נ.

מקום התפרצות

המרד הגדול פרץ בקיסריה, לאחר הטבח שערכו הנוכרים ביהודי העיר, שברחו לנרבתא הסמוכה. המרד התפשט לכל הארץ, החל מהגליל ועד לדרום.

מרד בר-כוכבא פרץ ביהודה, והתפשט לשאר אזורי הארץ, ואף מעבר לירדן המזרחי, אך ככל הנראה לא הגיע לגליל, שממנו נשלחו לוחמים גם כן.

גורמים ישירים

*השפלה מצד הנציבים האחרונים, ובעיקר מצד אלבינוס ופלורוס.

*ביטול קורבן הקיסר בבית-המקדש (מצד היהודים).

*מפלת גאלוס לקנאים בירושלים.

*המאבק בין היהודים לנוכרים בקיסריה - טבח מצד הנוכרים.

*הקמת עיר נוכרית, איליה קפיטולינה, על חורבות ירושלים, למרות הבטחת הקיסר שייתן ליהודים לשקם את ירושלים ולבנות את בית-המקדש מחדש בקרוב.

*גזירת המילה (איסור מצד הרומים לערוך ברית-מילה), יש טענה כי זו דווקא תוצאה של המרד ולא סיבה לו. הרומים טענו כי זוהי פגיעה בשלמותו של גוף האדם.

גורמים עקיפים

*התנגשויות בין יהודים לנוכרים כדוגמת סכסוך הקרקעות ברבת-עמון.

*התנגשויות בין יהודים לרומאים, כדוגמת הטבח במאמיני משיח שקר שבא ממצרים.

*ירידה במעמד הכהונה הגדולה.

*עליה במעמד החכמים.

*מצוקה כלכלית.

*הקנאות הדתית ששררה ביהודה.

*ציפייה משיחית לגאולה אצל היהודים. הייתה אמונה שהימים הם ימי "חבלי משיח" והגאולה תגיע בקרוב.

*מצב כלכלי וחברתי קשה, שהחל לאחר חורבן הבית במרד הגדול. הרומים הטילו את 'מס היהודים', שהוקדש למען מקדש יופיטר ברומא. אדמות רבות הופקעו וחולקו לאזרחים רומיים.

*סירוב היהודים להשלים עם השלטון הרומי ולהשתלב בתרבות ההלניסטית, ורצון לנקום על חורבן הבית.

מנהיגי המרד וקבוצות חברתיות

במרד הגדול היו המתונים והקנאים. ממשלת המרד הייתה מתונה, למרות שרוב העם באותה עת תמך בקנאים משום שבאסיפת העם שבחרה את ממשלת המרד היה רוב למתונים. בממשלת המרד ישבו יוסף בן-גוריון וחנן הכה"ג שייצגו את עשירי ירושלים ואת מעמד הכה"ג, ושמעון בן גמליאל שהיה מראשי החכמים, נמנה עם המתונים והיה ראש הסנהדרין. אך הנהגה זו נפלה בשנת 69, עקב שלטון הטרור הקנאי, כישלונותיה הצבאיים והיריבות הפנימית ששרה בין הסיעות השונות בירושלים עם הקמתה. עם נפילת ממשלת המרד המתונה צמחה הנהגה חדשה, מצד הקנאים, וגם היא הייתה מפולגת: קבוצה ראשונה בהנהגת שמעון בר-גיורא ששלט על העיר העליונה והתחתונה, קבוצה שנייה בהנהגת יוחנן מגוש חלב ששלט בהר הבית, וקבוצה שלישית בהנהגת אלעזר בן-שמעון, ששלט בבית המקדש.

המרד הונהג בידי שמעון בר-כוכבא, שנתמך ע"י רבי עקיבא, מה שנתן לו לגיטימציה תורנית ומוסרית ותמיכה מצד כל העם. על מוצאו ידוע לנו מעט, אך אנו יודעים שהנהיג את חייליו ביד קשה, וע"פ איגרת 'ארבעת המינים' ידוע לנו שהיה אדם דתי. שמו האמיתי הוא כנאה שמעון בן-כוסבה, ובר-כוכבא הינו שם שניתן לו בכדי להדגיש את האמונה במשיחותו.

המצביא שבא לדכא את המרד

המרד הגדול דוכא בידי אספסיאנוס שהובא ע"י הקיסר נרון מבריטניה. לאחר המלכתו לקיסר, השאיר אספסיאנוס את המשימה לדיכוי המרד בידי בנו טיטוס, שגם התמנה לקיסר מאוחר יותר.

בתחילה ניסו הרומאים לדכא את המרד באמצעות הלגיון ה- 10, וה-22, שנטבחו בידי המורדים, אך משלא הצליחו, הובא לארץ המצביא הרומי יוליוס סוורוס, שבחר בדרך של התקדמות איטית, איגוף וכיתור. גם הוא לחם קודם בבריטניה.

יחסי הכוחות

צבאו של אספסיאנוס הורכב מחיילים מאומנים, שמספרם הגיע ל- 60,000 בתחילה ול- 80,000 בעת חידוש המצור על ירושלים, וכן מחיילות עזר. החיילים נעזרו בבליסטראות (מרגמות) לטווח של 400 מטר ובמכונות ירי של חיצים לטווח של 800 מטרים. הייתה תחלופה של הכוחות הרומיים באופן קבוע, ועקב כך הצבא הרומי לא סבל מתשישות כמו כוחות המורדים. צבא היהודים הורכב מאיכרים, שהיו צריכים לדאוג לפרנסתם, ולא היו מאומנים, ומספרם היה כ- 25,000.

לצבא הרומי היה יתרון מספרי גדול וברור מאוד לעומת הצבא של היהודים.

מהלך והתפתחות המרד

המרד לא תוכנן בקפידה מצד היהודים, וממשלת המרד לא הייתה מוכנה לו. הרומים החלו לדכאו בגליל, ולחמו לפי אסטרטגיה קבועה של לוחמה, לפיה ביצעו מספר פעולות בו-זמנית. בתחילה הפרידו את הגליל משאר הארץ ע"י יצירת מעין מחיצה בין עכו ובית-שאן, והמשיכו לנהל מלחמת מצור. קווי ההגנה של יוסף בו-מתתיהו התמוטטו מול הלגיונות הרומיים המאומנים, וחלק מהערים בגליל נכנעו, ביניהן ציפורי, שנכנעה עם תחילת המערכה והפכה לבסיס רומי שממנו יצאו פשיטות העונשין לעבר הכפרים והערים מסביב, טבריה וגוש חלב, וחלקן נלחמו באומץ ונפלו, כדוגמת יודפת, שלוחמיה לחמו במשך 47 ימים, טרכאי (מגדל) וגמלא. הרומים התפנו להילחם בירושלים, וצרו עליה. יש לציין שלוחמים מהגליל ברחו לירושלים ונלחמו שם גם-כן. בירושלים התנהלה מלחמת אחים בין שלושת קבוצות הקנאים, שבמהלכה נשרפו מאגרי המזון בעיר, ונגרם בעקבות כך רעב כבד בעת המצור. הרומים פרצו תחילה את החומה השלישית, אח"כ את החומה השנייה, צרו על מבצר אנטוניה והר הבית, ושרפו את בית המקדש. הרומים כבשו את ירושלים והחריבו כמעט את כולה פרט ל- 3 מגדלים שהוקמו ע"י הורדוס וסימלו את כישלון היהודים. לאחר מכן כבשו את מבצר הרודיון ללא קושי, את מבצר מכוור עם קצת יותר מאמץ, וכבשו את מצדה לאחר קרב ממושך, שבסופו החליטו הנצורים במבצר לא להיכנע, ורובם הרגו את משפחותיהם והתאבדו, כדי לא לפול בשבי ברומי. עם כיבוש מצדה הסתיים המרד. הרומים הפגינו את עוצמתם בכך שהיו לוקחים שבויים ומחזירים אותם לעריהם קטועי איברים. בתהלוכת ניצחון שנערכה לטיטוס ברומא הוצגו לתפארת כלי המקדש שנבזזו עם חורבנו.

המרד התנהל בשלושה שלבים. בתחילה כבשו המורדים את ירושלים וטבחו בלגיון העשירי ששהה בארץ לאחר המרד הגדול, ולאחר מכן בלגיון ה- 22 שהובא ממצרים על-מנת לדכא את המורדים. לגיון זה הושמד גם כדי למנוע מאספקה רומית להגיע דרך הים. בשלב זה התמקדו הלוחמים במלחמת גרילה כנגד הצבא הרומי. הם הקימו ממשלת מרד בראשות בר-כוכבא, והחלו לספור את מניין השנים לחירות ישראל. המרכז המנהלי של המרד היה בהרודיון ומצודתם העיקרית הייתה בביתר. הם נבחרו כיוון שירושלים הייתה חרבה. בשלב השני יצאו הרומאים למתקפת נגד, אך נמנעו מהתנגשויות חזיתיות מול המורדים כיוון שלמדו מכישלונותיהם הקודמים. הם ערכו טבח באוכלוסייה היהודית, והחריבו את יהודה כדי להרתיע את האויב. בשלב השלישי והאחרון נטשו המורדים את ירושלים והתבצרו ביהודה. הרומאים כבשו את שאר המבצרים באכזריות רבה והמבצר האחרון שנכבש היה ביתר, שהוכנע בשנה הרביעית למרד. הרומים הטילו מצור על מבצר זה ובנו סביבו דייק. נקודת תורפתו של המבצר הייתה שהוא נעדר מקורות מים, וע"פ המסורת הוא נפל ביום ט' באב בשנת 135 לסה"נ. בביתר מצאו את מותם בר-כוכבא ומרבית חייליו. שאר הלוחמים והמורדים ברחו, אך נתפסו ונרצחו או נמכרו לעבדות. חלקם ברחו למערות שבנחל חבר, שנחפרו מראש כדי לספר הגנה מפני הרומיים, ואנו יודעים כי הלוחמים העדיפו כנראה לשרוף את רכושם ולמות מאשר לפול בידי הרומים.

תוצאות

למרד הגדול ולחורבן בית המקדש היו השלכות רבות בכל התחומים: בתחום הכלכלי ניתן למצוא הרס מוחלט, רוב המקומות שנכבשו יושבו מחדש חוץ מירושלים, עין-גדי ויודפת. קרקעות הופקעו ונחכרו מחדש לבעליהן, והוטלו מיסים שונים. האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל הידלדלה, ורבים נמכרו לעבדות. ארבעה יסודות של האומה היהודית: ירושלים - שאבדה את מעמדה כמרכז לאומי-מדיני, בית המקדש - שנתפס כאחד מיסודות קיומו של העולם, הסנהדרין - שתפקדה כראשות מחוקקת, שופטת ומבצעת, וכמוסד אקדמי, והכהונה הגדולה שרבים מבתיה נכחדו,  נהרסו עם החורבן. ביהודה מונה נציב ממעמד הסנאטורים, וכך יהודה לא הייתה תלויה בנציב סוריה, וכמו-כן הוצב הלגיון הרומי ה- 10. היהודים איבדו לזמן מה את האוטונומיה המשפטית שלהם, אך מעמדם כעם לא נשלל. השכבות המוכרות בעם נעלמו, וקמו במקומן שכבות חדשות: במקום הכוהנים היו הפרושים, העשירים הפכו לעניים, וקם זן חדש, ה"מציקים" שתפקידם היה לחכור אדמות ולגבות תמורתן כסף. המציקים עבדו עבור הרומאים והם היו חיילים רומיים ויהודים ששיתפו פעולה עמם בעת המרד.

החורבן שנגרם ערב מרד בר-כוכבא היה חמור מהחורבן שלאחר המרד הגדול. נהרגו יותר מחצי מיליון יהודים, ורבים החליטו לעזוב את ארץ ישראל, ביניהם חכמים רבים שהחליטו לעזוב לבבל, שהפכה למרכז הרוחני-דתי החדש של היהודים. שם פרובינציית יהודה שונה ל'סוריה-פלשתינה', כדי למחוק את הזיקה היהודית למקום. היהודים איבדו את מעמדם והפכו לראשונה למיעוט, והשלטון הרומי נטה להתערב יותר מבעבר. על חורבות ירושלים הוקמה עיר רומית, ועל היהודים נאסרה הישיבה בה. אדמות רבות הופקעו אך הותקנו דינים מיוחדים למניעת אובדנן. יהודים רבים נמכרו לעבדות. במישור הדתי הרומים הטילו שורה ארוכה של גזירות שנועדו לעקור את הדת היהודית ולגרום ליהודים להתבולל בין הנוכרים. היו 3 סוגי גזירות: נגד בתי-דין והשיפוט היהודי - גזירה על איסור הסמכת חכמים, סגירת בתי כנסת ואיסור לימוד תורה ברבים, וכן איסור על קיום מצוות, ביניהן איסור על תקיעה בשופר, בניית סוכה, נטילת לולב, הדלקת נרות חנוכה, אכילת מצות, לבישת ציצית, הנחת תפילין, קיבוע מזוזות, הרמת מעשרות ועוד.

תגובות

היו שני סוגי תגובות לחורבן הבית: הפסימיסטים, שהתריסו כלפי האל שאפשר את הרס המקדש ורבים איבדו את הרצון לחיות. לצד אלו התרבו הסגפנים שהרחקו מהחברה, צמו והתענו מתוך תחושה שעולמם חרב. הגישה האופטימית אמרה שצריך לבנות חברה יהודית חזקה, למצוא תחליפים למקדש ולתת מענה לבעיות אקטואליות שנוצרו באותה עת. גישה זו נלחמה בנטיות משיחיות והדגישה שיש זכות קיום וייעוד לאומה גם ללא מקדש.

היו מספר תגובות של חכמים לגבי הגזירות (הדתיות): השלמה עימן, בהבינם כי אין מנוס מלקבלן - אין כל הגיון במוות; התמרדות שקטה, כלומר קיום מצוות בסתר והכחשת קיום המצוות בפני הרומים; היו מעטים שהתנגדו בפומבי לגזירות, ביניהם רבי חנינה בן טרדיון, שלא פסק מללמד תורה ברבים. גם רבי עקיבא, בעת שהוצא להורג  בידי הרומאים והפר בכך את גזירת הרומאים. המתנגדים לגזירות נענשו, עונו והוצאו להורג, וזה מסמל את דבקותם ואמונתם הכנה במעשיהם. מתנגדים אלו היו 'עשרת הרוגי מלכות' שנהרגו עקב קיום המצוות בפומבי.

סיבות לכישלון

בין הסיבות לכישלון היו: חוסר התארגנות של היהודים למרד, לצד עוצמתו וגודלו של הצבא הרומי שהיה לו יתרון עצום על-פני היהודים; חוסר תכנון וטקטיקה שגויה (המרד לא תוכנן אלא התפתח באופן ספונטאני עם השתלשלות האירועים), כמו אי-רצון של המנהיגים המתונים למרוד; פילוג בקרב המורדים היהודים, ומלחמת האחים בירושלים שפגעה ביכולת המורדים לתת מענה לצבא הרומי; אי-קבלת עזרה מיהודי התפוצות ומעמים אחרים, שלהם קיוו המורדים לפני שפרצו במרד.

לצבא הרומי היה יתרון מספרי עצום והוא השתמש באסטרטגיה נכונה נגד המורדים - דחיקתם להתבצר וכיבוש המבצרים; שוב, לא התקבל שום סיוע מבחוץ, והיו חיכוכים פנימיים בין בר כוכבא למפקדים בצבאו. הייתה מחלוקת בין החכמים על משיחותו של בר-כוכבא וכן חיכוכים בין בר-כוכבא לחכמים.

 

סיכום וניתוח: הים ביני ובינך מאת שמואל הנגיד

הים ביני ובינך של שמואל הנגיד הוא שיר מסוג קינה שכתב הנגיד על מות אחיו הבכור, השיר מבטא את כאב האובדן שהזמן החולף לא ישכך אותו. במבנהו השיר הוא מונולוג אך בפנייה הישירה לאחר המת הוא נראה כדיאלוג. גם החרוז המבריח "תְךָ" ממחיש את הקרבה שחש הדובר אל אחיו המת שאליו הוא מדבר בשיר. בשיר 15 בתים וניתן לחלקו ל- 3 חלקים עפ"י תוכנו.

 

*    בתים 1-3: הצהרת המשורר על קירבתו לאחיו המת ששום מכשול לא ימנע ממנו לבקר בקברו.

*    בתים 4-10: תיאור הביקור בקבר האח המת והקושי להיפרד.

*    בתים 11-15: תיאור הפרידה

 

מבנה השיר "הים ביני ובינך" חופף את שלבי האבל והמציאות: תחילה הכחשה, הקושי לקבל את עובדת המוות, בהמשך עיבוד האבל, הגעגועים, הכאב לנפטר והשלב האחרון הוא ההשלמה והנחמה.

 

קישוטי השיר:

השיר מצטיין בפשטות לשונית וסגנונית (נוגד את "מיטב השיר כזבו") אין בשיר מליצות, הבתים קצרים, דברים אלה מעניקים לשיר ביטוי אותנטי של אבל לכך מסייע גם החרוז המבריח "תְךָ", הפנייה לאח שמת שבחסרונו חש הדובר.

 

בית א'

מנוסח כשאלה רטורית שמשמעותה: שום מכשול (היום, מטאפורה למכשול בלי עביר) לא ימנע ממני לבוא לבקר בקרבך, לבקר אותך.

 

בית ב'

חוזר על "ולא" החזרה על "ולא" היא ביטוי לקושי להשלים, להפנים את עובדת המוות. הבית מנוסח כהמשכה של השאלה הרטורית מבית א', שמבטאת את הקרבה של הדובר לאחיו ואת המחויבות שלו כלפיו בזה שהוא אומר ששום דבר לא יפריד ביניהם, הקושי להיפרד.

 

בית ג'

ביטוי של נאמנות לאח תוך הבעת קירבה לאחווה.

 

בית ד'

ביטוי לאינטימיות, לקשר העמוק שחש הדובר לאחיו שכאילו חי בזיכרונו כמו שהיה בחייו.

 

בית ה'

תיאור לירי של עוצמת הכאב של הדובר שהזמן אינו מרפא אותו, חזרה על המילה "מכאוב"  - חזרה קישוטית להדגשת סבלו של הדובר.

 

בתים ו'-י'

יש ניסוח דומה של ניגודים שמתבטא  בחזרה על המילה "ולא" הנושא של הבתים הללו בשיר הוא הגעגועים הקשים  לאח שנפטר, את הגעגועים הוא מבטא באמצעות זיכרונות חיים של חוויות משותפות עם האח למשל "ואם אתן לך שלום ולא אשמע תשובתך" זיכרונות של פגישות שמחות שלא תהיינה עוד, זיכרון חי של פגישות מענה את הדובר כאחיו שוב לא יבוא לפגוש אותו כשם שהיה עושה בעודו חי, החזרה על לא לצחוק עוד, היא חזרה קישוטית, ביטוי לכאב. בית ח' מנוסח כתקבולת משלימה, כך גם בית ט', יש ניסוח של תקבולת משלימה וחזרות, הניסוח של חזרות מעצב את היסוד הדרמטי בשיר, את סערת הנפש של הדובר. בית י' מנוסח כתקבולת  נרדפת ששוב לצורך המחשה.

 

שאול ביתך


ובקבר מעונתך


בתים יא'-טו'

הפרדה מן האח נמצאת בבית יא', פותח בפנייה לאח הבכור "בכור אבי ובן אימי" האהוב. לשון קירבה בין האב לאח ולדובר. נפרד ממנו בברכת שלום, הוא מברך אותו (בבית יב') שרוח האלוהים תנוח על נשמתו, גם פה יש חזרה רוח אל – עלי רוחך.

המשורר חוזר לביתו (בית יג') ומדגיש את הניגוד, הצורך להיפרד מן האח שקבור באדמה. ארצי = ביתי, בארץ = אדמה, שוב חזרה קישוטית. בית יד' מנוסח כתקבולת ניגודים אני ישן לפעמים וקם לפעמים ואיך שנתך שנת נצח. חזרה קישוטית אנום-נוּמָתְךָ.

הבית האחרון  סוגר מעגל, רומז על איחוד מחודש בין הדובר לבין אחיו המת, ביותר מותו של המשורר ("יום חליפתי"). "אש פרידתך" זה צירוף מטאפורי יש פה דימוי של הפרידה  לאש תורם להמחשת  הכאב של המשורר  שהוא כמו כווית אש. השיר פותח בים, מים ומסתיים באש, שניהם מהיסודות המרכזיים שבונים את העולם, ציון היסודות האלה מעניק לאבל גם איזה שהוא מימד קוסמי. 

לסיכום, השיר "הים ביני ובינך" הוא שיר קינה, שנותן ביטוי לכאבו של הדובר, מבנה השיר ותוכנו מבטים את שלבי האבל ונותנים לו ביטוי אותנטי. בשיר זה יש חרוז מבריח מסוג ראוי.



סיכום: כאשר היית פה מאת זלדה

השיר "כאשר היית פה" של המשוררת זלדה מביע געגועים אל הבעל שאיננו. חוויית הגעגועים מוצגת בשיר בעזרת חזרה על המשפט "כאשר היית פה" – בשם השיר, בשורה הראשונה ובשורה הפותחת את הבית השני. הגעגועים אל דמות הבעל מובעים בדרכי החשיבה. בבית הראשון מבטו מגן עליה. בבית השנה קיומו בבית הפך את הבית לדמות אנושית שהגנה עליהם. ואילו היום הכל התרוקן. הקירות שהיו מחסה ומגן הם רק קירות סיד ומלט.

הדוברת בשיר מביעה את געגועיה לבן זוגה. חווית הגעגועים מעוצבת בשיר בעזרת ציורי לשון (מטאפורות ודימויים) ובעזרת ניגודים.

בית א':

-        ההתרחשות המתוארת מתייחסת לעבר  - כאשר היית פה

-        מתוארת זוגיות מאושרת ואינטימית בין הדוברת לבין בן זוגה: "מבטך החום מגן עלי" ; "מחשבותינו נוגעות פתע כנף אל כנף". יש להסביר בפירוט ציורי לשון אלו ולנמק כיצד הם מסייעים להמחיש את אופי הקשר שהיה בין הדוברת לאהובה.

בית ב':

-        ההתרחשות המתוארת מתייחסת לעבר  - כאשר היית עִמָּדִי.

-        הדוברת מדגישה את יציבותו של בן זוגה בחייה בניגוד ל"דברים החולפים"

-        מוצגת תמונה אופיינית משגרת החיים של הדוברת ובן זוגה – שתיית תה בשעת ערב

-        הדוברת מתייחסת אל הבית שבו חייתה עם בן זוגה כקן משפחתי חם ואוהב. יש להתייחס בהרחבה למטפורת הקירות "היו הקירות בני בית שסיפרו מעשיות עתיקות..."

בית ג':

-        ההתרחשות המתוארת מתייחסת להווה  - "עכשיו הקירות...".

-        הדוברת חשה בדידות, אובדן, מצוקה קשה בגלל העדרו של בן זוגה. יש להתייחס בהרחבה למטאפורת הקירות בבית ג'  (אינם מחסה, הסתגרו בשתיקתם, לא ישגיחו בנופלה, סיד ומלט, יסוד זר, חומר לא עונה כמוות), ולהסביר כיצד תיאור הקירות מסייע להדגיש את תחושת הבדידות, הניכור והאומללות שחשה הדוברת.

 

 בשיר "כאשר היית פה" ישנם ניגודים שמדגישים את המצוקה של הדוברת בהווה ואת געגועיה העזים לבן זוגה:

עבר – הווה; זוגיות מאושרת ותחושת מוגנות – בדידות , אובדן אומללות; דיאלוג – שתיקה.

Tuesday, November 16, 2021

סיכום: דברי רקע ראשונים \ ארז ביטון

 השיר "דברי רקע ראשוניים" הוא  שיר התבגרות. המשורר מציג בפנינו את שורשיו ועברו. הוריו הם הדמויות המרכזיות אשר השפיעו על עיצוב אישיותו. בנוסף, הוא שיר הערכה כן להורים, המשלב בתוכו את הקושי להתרחק ממסורת ותרבות ישנות לטובת השקפת-עולם חדשה ועשירה יותר המחברת בין העולמות: הישן והחדש.


תוכן השיר ומשמעותו

בית א': תיאור העבר כגן עדן. כחלום. "אלף לילה ועוד לילה"- אגדה. "קן ציפורים"- הרגשת ביטחון.

בית ב': האם מוצגת כאישה מרוקאית מעשית המגוננת על ילדיה נגד כוחות חיצוניים של שדים ומזיקים באמצעות אמונות טפלות ודרכים פרימיטיביות:

בית ג': האב מתואר כאדם רוחני. "עסק בעולמות... קידש שבתות... היה בקי...". עם זאת, האב הוא גם אדם ארצי ועממי ולכן מקדש על עארק.

עולם ההורים הוא עולם שלם, דרך אחת ולכן  הדובר מתגעגע ומעריך אותם.

בית ד': אצל הבן התנפצה השלמות של חיי ההורים. הוא התרחק מהעולם היהודי-מסורתי בעל השורשים המזרחיים ונמשך דווקא אל עולם התרבות המערבית, ל"מיסות[1][1] קטנות של באך". הדרך שלו לא שלמה אלא מעורבת: קצת באך וקצת יהודית מרוקאית.

 

מבנה השיר "דברי רקע ראשונים"

השיר דברי רקע ראשונים בנוי מארבעה בתים.

 1.שני הבתים הראשונים מוקדשים לדמות האם – רמז להיותה הדומיננטית בחיי הבן-הדובר. הבית הראשון- מוקדש לתיאור עולם הילדות הקסום. הוא מנוסח בשורות ארוכות שמראות שהמשורר נסחף בהתענגות שלו על העבר. לעומת זאת, הבעיות שמוצגות בבית השני, מנוסחות בשורות קצרות להראות שהאמא מטפלת במהירות בבעיות שהיו.

2. הבית השלישי, המוקדש לאב, מתאר חיי רוח ומסורת שאפיינו את בית ילדותו של הדובר. האב זוכה לתיאור קצר יחסית – אולי כי לא הזדהה עם העולם המסורתי אלא לעולם המערבי החילוני.

3. הבית האחרון, מציג הדובר את דמותו שלו, כמי שספג את אורח החיים המיוחדים של ביתו, אך השתמש בה לשם עיצוב עולמו החדש והייחודי. הוא משלב בין השפה ה"יהודית מרוקאית" לבין המיסות הנוצריות של המלחין הידוע -באך.

 

אמצעים אומנותיים:

1.     חזרה-  על המלים "אמי אמי", "אבי אבי", "אני אני" מדגישה את חשיבות ההורים בשיר. הוא מעריך את הוריו שעיצבו את עולמו ואפשרו לו לבנות את חייו באופן המתאים לו. ואת חשיבות  ה'עצמי' של הדובר המחליט מה לשמור מעברו ובמה לבחור לקראת עתידו.

              על השורש ר.ח.ק בבית האחרון ("הרחקתי", "הרחק", "הרחק") מדגישה את החלטתו של הדובר לנטוש את ערכי העולם הישן לטובת אפשרויות העולם החדש. למרות הערכתם.

2.     הניגודים-

   בתים א'-ב' מנוגדים לבית ג' ומציגים את ההבדל בין האם לבין האב: האם מייצגת את חיי המציאות והיום-יום, בעוד האב מייצג את חיי הדת והרוח. האם פועלת בעולם המוחשי ואילו האב פועל בעולמות עליונים. יחד הם משלימים את עולמו של הבן-הדובר.

   בתים א'-ג' מנוגדים לבית ד' ומציגים את ההבדל בין ההורים לבין הבן-הדובר. הם מייצגים את העולם הישן והמסורתי  לעומת זאת המשורר מעריך מאוד את הוריו אבל מחליט להתרחק קצת מהעולם הישן ולחיות בעולם משולב. באך עם יהודית מרוקאית.

3.     פסיחה- "מיסות קטנות של באך

               ביהודית

              מרוקאית"  1. זה מגלה לנו מהיכן המשורר! ( בהתחלה הוא מתאר מקום אחר ולא יודעים איזה) 2. היא מדגישה לנו את הניגודיות בין באך ליהודית מרוקאית... עולמות שונים לגמרי!

4.     מטאפורה- "קן ציפורים המחליבות חלב". קן ציפורים לא באמת מחליבות חלב... זה מדגיש את המצב המושלם, החלומי  (לא מהעולם הזה)  שהיה פעם במרוקו.


עוד סיכום של ארז ביטון

שיר זוהרה אלפסיה - ארז ביטון