Monday, March 24, 2014

בחינות בגרות קיץ 2014

להלן תמצאו אסופה של סיכומים לקראת בחינות הבגרות במועדי קיץ 2014 תשע"ד בבחינות הבגרות בנושאי היסטוריה (חלק א' וחלק ב'), אזרחות, ספרות ותנ"ך. שימו לב כי בשנת הלימודים תשע"ד כבר לא נהוגה יותר שיטת המיקוד המצמצמת את חומר הלימוד לקראת מועד בחינת הבגרות אלא שיטת ה"הלימה" שבמסגרתה מתפרסם בתחילת השנה כל חומר הלימוד שיופיע בבחינת הבגרות בסופה כך שהבחינה היא למעשה על כל החומר שנקבע מראש. למעשה, ההלימה היא שקולה למיקוד והסיכומים להלן שתמצאו מקשרים אתכם לעמודים המכילים את כל החומר לבחינת הבגרות כמו מיקוד.
כאמור לעיל, כאן תוכלו למצוא קישורים לעמודי סיכום לקראת בחינת הבגרות במועד קיץ 2014 תשע"ד במקצועות היסטוריה, תנ"ך, ספרות ואזרחות.

סיכומים לבגרות בהיסטוריה:
כידוע, חומר הלימוד לבחינת הבגרות בהיסטוריה מחולק לשני פרקים הנלמדים בנפרד: היסטוריה חלק א' והיסטוריה חלק ב'. בהתאם, להלן תוכלו למצוא קישור לסיכומים על פי שני החלקים השונים של בחינת הבגרות בהיסטוריה במועד קיץ 2014:

סיכומים לבגרות בתנ"ך
החל ממועד קיץ 2014 ישנן שתי מתכונות שונות לבחינת הבגרות בתנ"ך: תוכנית הלימודים החדשה ותוכנית הלימודים החדשה המעודכנת בתנ"ך. כאן תוכלו למצוא סיכומים לשתי תוכניות הלימוד: תוכנית חדשה ותוכנית חדשה מעודכנת. על מנת להבין באיזו תוכנית לימודים אתם נבחנים תוכלו לפנות לעמוד הראשי של סיכומים לבגרות בתנ”ך קיץ 2014.

סיכומים לבגרות באזרחות
תוכנית הלימודים לבגרות באזרחות במועד קיץ תשע"ד 2014 נותרת ללא שינוי מהותי בחומר הלימוד. להלן תוכלו למצוא את הסיכומים של החומר לקראת בחינת הבגרות באזרחות: סיכומים לבגרות באזרחות קיץ 2014

סיכומים לבגרות בספרות
בחינת הבגרות בספרות משתנה על פי מוסדות לימוד בהתאם לבחירת המורים מתוך החומר הנכלל בתוכנית הלימודים (כלומר בכל מקום לומדים יצירות שונות). עם זאת ישנם מספר נושאים שכל התלמידים נפגשים עימם כמו שירת ימי הביניים או שירת ביאליק. כאן תוכלו למצוא קישורים לסיכומים של חלק מהיצירות הנלמדות במסגרת תוכנית הלימוד בספרות: סיכומים לבגרות בספרות קיץ 2014 . בנוסף תוכלו למצוא סיכומים של פרקים מתוך תוכנית הלימודים בספרות כמו פרק השירה או פרק סיפור קצר.

בהצלחה!

Friday, March 14, 2014

לסיכום עד כה: אתר סיכומים

נכון למועד כתיבת פוסט זה קיימים באתר סיכומים בדיוק 1087 עמודי סיכום בנושאים שונים ומגוונים החל מסיכומים למקצועות הבגרות כמו היסטוריה, תנ"ך, אזרחות וספרות ועד לעמודי סיכום של חומרים אקדמיים החל מפילוסופיה יוונית ועד תקשורת המונים.

הסיכומים המופיעים באתר לוקטו ממקורות שונים ומגוונים. חלק מעמודי הסיכום המופיעים באתר נכתבו באופן מיוחד על ידנו. סיכומים אחרים הם סיכומים שנשלחו אלינו על ידי גולשים טובי רצון שביקשו לתרום את הסיכומים שלהם על מנת שיסייעו לכלל הלומדים באשר הם שאולי יזדקקו להם. סיכומים אחרים המופיעים באתר לוקטו ממקורות פתוחים באינטרנט ועברו עריכה על מנת להפוך אותם לנוחים יותר ללמידה. כל עמודי הסיכום שבאתר בנויים על פי חלוקה לנושאים מובחנים וקישורים בניהם דרך דף מרכזי. זה אומר שאם למשל אנחנו מציעים סיכומים לבגרות בהיסטוריה חלק ב', זה אומר שאנחנו נציב קישור לעמוד סיכומים ראשי בהיסטוריה ב' שבו יהיו קישורים לעמודי סיכום רבים בנושאים השונים הנכללים בחומר הלימוד של הסיכומים. בתוך כל עמוד סיכום שכזה ניתן למצוא קישורים במקומות הרלוונטים לעמודים אחרים של סיכומים הקשורים בנושא ומאפשרים למידה זורמת ונוחה.

ועכשיו לכמה מילים על האופן שבו ניתן להשתמש באתר. הלימוד מסיכומים הוא כמובן נוח ויעיל מאוד במקרים, כמו למשל כאשר לומדים לקראת בחינת בגרות. סיכומים הם גם דרך טובה מאוד לחזור על החומר תוך כדי תהליך הלמידה על מנת להפנים אותו טוב יותר. אולם חשוב מאוד גם לזכור כי סיכום למעשה דוחס חומר מרובה את תוך טקסט קצר יחסית ובתהליך הזה הולכים לאיבוד כמה דברים. מה שהולך לאיבוד כאשר לוקחים חומר רחב היקף והופכים אותו לסיכום הם בדיוק אותם פרטי מידע, קישורים, הדגמות, הסברים וכו' שמאפשרים קליטה טובה של החומר. על מנת להפנים באמת נושא לימודי קשה להסתמך אך ורק על סיכום. מהסיבה הזו השימוסש בסיכומים צריך לבוא אך ורק בתור חזרה על חומר שכבר נלמד במלואו. כמובן שהדבר כרוך בעוד עבודה וזמן אך חשוב להבין כי הלמידה באמצעות סיכומים אינה יעילה כאשר קוראים אותם ורק אותם מבלי להכיר, וחשוב מכך - להבין, את חומר הלימוד המלא. הנושא הזה חזק במיוחד במקצועות הומאניים. אין ולא יכול להיות סיכוי להבין היטב חומר בתנ"ך או בספרות רק דך סיכומים, מבלי לקרוא את הפרקים בתנ"ך או את יצירות הספרות עצמן. רק לאחר שעושים את זה ניתן ללכת לסיכומים על מנת שיארגנו לנו ויעזרו לנו לזכור את מה שכבר הבנו.

Tuesday, October 29, 2013

העולם המושכל של אפלטון

לפי אפלטון המורים הסופיסטים והלא-סופיסטים עושים רע כיוון שהם מלמדים את הילדים והאזרחים לא באופן כזה שהעיקרון שמארגן את הלימוד הוא הטוב לאדם או לאזרח אלא העיקרון של כיצד להשיג כח. קיים ויכוח בין המורים והסופיסטים אך לא במובן של ביקורת כלפי אספקטים בחינוך הסופיסטי אלא באמצעות התלהמות וגינוי. מהות כל המיצג הנובעת מכך הוא שואו במרחב הציבורי, ללא דיון אמיתי בסוגיות של חינוך, מהו חינוך נכון ומהו חינוך לא נכון. אפלטון טוען כי צעירים שגדלים במציאות כזאת, בה קיים חינוך אך לא מתקיים שיח על מהותו של החינוך, מקבלים דוגמאות של איך להשתלט על מרחב ציבורי וחינוך מתברר כרוטוריקה כיוון שזה האמצעי להשיג כח. המציאות הייתה כזאת בה המרחב הציבורי התפרש לא כמרחב שעניינו לתקן עיוותים, לחלק מחדש את המשאבים במדינה, מקום בו מתדיינים על צדק או על מה נכון, אלא היה זירה של מאבקי כח.
לפי אפלטון אותו אדם שמפנה עיניו אל התופעה והחינוך אותו התחנך לא עסק בפיתוח הנפש, ישתלב באותו מאבק בדיוק על הכח. מה יחלץ אותו? רק הפניית המבט לרגע אחד קטן מהמקום שבו הוא רודף אחרי מושאי התשוקה שקיימים מולו, אל השאלה בעצם אחרי מה הוא רודף ומה הוא מבקש – שאלה שמתייחסת למהות התשוקה ולא למושא עצמו. למעשה, יש לשאול מהו חינוך, מה רוצים להשיג באמצעותו, להסתכל אל הבעיה דרך ההתכוונות לאורו של הטוב. הפניה משאלת התופעות, לשאלת המהות. אז רואים טוב יותר את הקשרים בין התופעות ואז יודעים איך לחבר פעולה למטרה. עוד לא הבנו מהו חינוך אך קיבלנו מושג ברור מה ללמד.
אורכי הקו במשל של אפלטון מסמנים את הבהירות בה אנו רואים את עולם התופעות ומסוגלים ליצור את הקשר השכלי, הקוגניטיבי, אם מפנים את המבט לכל אחד מאורכי הקו. החלק הגדול יותר הוא המושכל, שרואים בעזרת השכל. הקצר יותר הוא עולם התופעות. כל אחד מהחלקים מחולק בעצמו באותו היחס שמסמל את הבהירות האינטלקטואלית לגבי עולם התופעות.
עולם העצמים הממשיים מובן לפי אפלטון תמיד דרך פרשנות מסוימת. עולם העצמים הממשיים לדעת אפלטון מספק תמונת עולם בהירה יותר מהדימויים אך לא בהירה באמת. זהו עדיין עולם שנתון לתפלול, לפרספקטיבה ממנה אני צופה על דברים, לא עולם אובייקטיבי אלא כזה שנתון לתפלול. השאלה מהו עולם התופעות לא תינתן אף פעם תוך כדי צפיה באובייקט עצמו, לכאורה כשמסתכלים רואים אך לפי סוקרטס זה סוג נחות יותר של התבוננות.
לדעת אפלטון כדי להבין מה באמת רואים יש להסתכל על העולם המושכל. החלק הקטן יותר הוא למעשה כל אותו עיסוק ששואל אותנו באמת מה זה כל עצם, אך בסופו של דבר יחזיר אותנו לעולם העצמים הממשיים. זוהי לפי אפלטון רמת הבנה גבוהה יותר של העולם הממשי אך לא מספיקה לדעת סוקרטס כדי למשוך הבנות בהירות על עולם התופעות. גם האימון הרטורי יכול ליפול לתחום זה - אפשר לשאול מהו שימוש בשפה שיוצר בלבול אצל השומעים, איך נוצר בלבול זה שמרתק אותם אלי, מה זאת פרשנות, איך אני יכולה ליצור אותה, איך מתרגמת לתרגילים רטוריים כדי לחזור לעולם יחסי הכח. כל תחום בו אני יוצאת מעולם העצמים הממשיים, שואלת על הכללים והחוקים בתוך העולם נכלל בתוך תחום זה.

החלק הגדול יותר במשל של אפלטון, הוא החלק של המחשבה הדיאלקטית בו נשאל על המהות, נבקש להגיע להבנה בהירה וטובה יותר על העולם בו אנו חיים, על מנת לשנות אותו ולהביא מהות חדשה על שנגיע לאידיאה (לא נתיימר להגיע באמת לאידיאה, אך נקבל דרך חינוכית, אתית למהות האני ופתח לדיון ושיח אמיתי על המהות). זהו ניסיון של אפלטון להסביר את ההבחנה בין עולם התופעות ומה נותנת המחשבה הדיאלקטית לעולם זה והתפקיד שלה. המחשבה הדיאלקטית או הפניית המבט אל הטוב, הניסיון להבין מה אני עושה או מהו העולם שעומד מולי תוך כדי הפניית המבט אל המהות היא זו שתאפשר לי שכל יותר מפותח, אך לא כדי שאוכל לתפלל טוב יותר במרחב הציבורי אלא כדי שאוכל להמשיך ולפתח את השכל. לדעת אפלטון המחשבה הדיאלקטית היא גם מחשבה מוסרית. הטוב מתקשר אל המהות שאינה קשורה בתופעות, אלא לנצח, אנו מנותבים לשאלות מוסריות בגלל שאלת הטוב. 

תשוקת הטירן ותשוקת הפילוסוף אצל אפלטון

אפלטון בספרו הפוליטיאה מבחין היטב בין הטירן השליט ובין הפילוסוף בהקשר הדיון על טבעה הרצוי של המדינה הראויה. לדעת אפלטון בהינתן העובדה שלשני האנשים יש עוצמה (טירן – כח פיזי, פילוסוף – כח רטורי), מהם המניעים שגורמים לכל אחד מהם להתנהג בצורה מסוימת? שניהם משתמשים בכוחם על הסובבים, אך למטרות שונות.
תשוקת הפילוסוף לפי אפלטון היא האידיאה ונמצאת תמיד בהשהיה כיוון שמיד כאשר היא מסופקת, מתפתחת תשוקה חדשה, לדרגה גבוהה יותר (אדם שימנעו ממנו סיפוקים, יופסק הטיפוס אל האידיאות). בכל שלב ושלב השהיה כדי לסדר את הדברים בסדר הרמוני טוב יותר לכל חלקי הגוף והנפש. מערכת השהיות, שכלול ועידון הצרכים, שמארגנת את כל הדרישות של הפרטים במדינה לטובת הסדר הכללי.
תשוקת הטירן לדעת אפלטון היא כח, אין מקום להשהיות. תשוקה שמתוקף הנסיבות צריכה לשחזר את עצמה כל הזמן וגורמת לי לתעל את האנרגיות והמאמצים שלי לאותו כיוון כל הזמן. זה לא מצב הרמוני.
הטירן משוחרר לדעת אפלטון מהצורך לתקף את טיעוניו, הוא מתפלל במרחב הציבורי מבלי שרואים אותו. במצב בו אין התנגדות, הטירן יכול לעשות כרצונו, לקחת מכל הבא ליד ולא ישלם על זה מחיר. בהינתן אנשים שמבינים את המצב, תיווצר התנגדות, מצב בו היכולת של השואף לכח ולכסף לתפלל בשיח הציבורי מוגבלת.
היעלמות המרחב הציבורי לדעת אפלטון איננה תוצר של טירן מוכשר בלבד אלא גם של אזרחים טיפשים, ללא תבונה. התבונה הינה למעשה הכח לראות את  האמת כפי שהיא.
אין סתירה לפי אפלטון בין חיפוש הצדק ובין העובדה שסוקרטס מוצג כאדם שיכול לשלוט על השיח. סוקרטס מחפש את הצדק בתוך מדינה רבה עוצמה שיש לה כח פיזי לכבוש טריטוריה ולשמור עליה. שאלת הצדק עולה מתוך עמדה של כח.
משל האותיות הגדולות והאותיות הקטנות

במשל האותיות של אפלטון האותיות הגדולות הן המדינה, האותיות הקטנות הן נפשו של האדם. סוקרטס טוען שכל התכונות שנמצאות במדינה, נמצאות גם בנפשו של האדם. כיוון שקשה לראות את הצדק בנפשו של האדם, סוקרטס מציע להסתכל על המדינה במקום על הנפש. (במדינה האידאית של אפלטון שתיבנה יהיה קשה בל יפרד בין מידת הצדק ומידת התבונה שתהיה אצל הפילוסוף שיהיה השליט הכל יכול, יהיה מרחב ציבורי). 2 רמות - צדק במדינת שומרים ואח"כ במדינת חזירים.

אפלטון על האידיאות וההוראה

סוגית ההוראה
אפלטון פעל בתקופתם של הסופיסטים. חלק מהמורים, הסופיסטים, הסתובבו באתונה ולימדו בשכר צעירים אתונאים שרצו ללמוד. אתונה מנוהלת על ידי אסיפה כללית ועל ידי סוגים שונים של אסיפות. הכישרון החשוב ביותר שנער צעיר צריך לפתח על מנת לממש את יכולותיו הפוליטיות הוא הרטוריקה. משלמים למורים כדי שילמדו אותם את רזי הרטוריקה ואורחות חיים שתומכות וקשורות בנושא. הלימוד מתבצע מתוך מוטיביציה לרכוש יכולת לנהל את ענייני המדינה, השלטון, לומדים איך להיות מנהיג. סוקרטס, על פי אפלטון, מלמד ממקום אחר לחלוטין. לדעתו, הלימוד נועד לשפר את יכולותיו של האדם כאדם. יתכן שאנשים בעלי יכולות מנטליות והתנהגותיות שקשורות להבנה השכלית, אמורים לשלוט, אך הלימוד עצמו אינו מיועד לרכישת כישורי שלטון. סוקראטס תופס את הלימוד כמכוון כדי לפתח את היכולת השכלית, המנטלית ואת היכולות האתיות של האדם, את הסגולה הטובה של האדם (virtue). סוקרטס  מלמד כל מי שרוצה ללמוד ולא רק עשירים. הוא חי מתרומות של תלמידים שיכולים ורוצים לתת לו כסף. אין הנ"ל אומר שאצל סוקרטס החינוך מנותק מפוליטיקה, להיפך החינוך מהווה התערבות בולטת בחיים הפוליטיים של אתונה.
אתיקה מול מוסר - במה שונות היכולות האתיות מול המוסריות?
אתיקה – כללים שנועדו לכונן את סוג העיסוק, עוסקת בשאלות של כינון הסובייקט תוך כדי עיסוק בכללי התנהגות נאותים.
מוסר- שואלים שאלות של טוב ורע, מה רע לעשות? מה טוב? הסוגיה שמכוננת את השאלה זה סבל או הנחת שנגרמות לי או לאחרים. באתיקה אין שאלות כאלה.
הסגולה הטובה היא שאלה אתית.
  • איך לימוד הסגולה הטובה מהווה אקט פוליטי בעיר שמנוהלת על ידי כישורים רטוריים? כיצד לימוד הסגולה הטובה הוא התערבות פוליטית?
אידיאות 
אידיאה היא הדבר המושלם הכולל בתוכו את כל המרכיבים של התופעות שאנו חוזים בהן אך לא קשור כלשעצמו בתופעות. זהו רעיון מרכזי אצל אפלטון.
על פי אפלטון אידיאה של כיסא היא הכיסא המושלם מכל הבחינות, מכילה את הרעיון של הכיסא. כל כיסא בעולם לוקח חלק באידיאה הזו ששמה כיסא, אך לא מממש אותה. האידיאות מבחינת אפלטון הן "יש", יש אותן אך לא בעולם של תופעות אלא בעולם שקיים ממש. כולנו ראינו את האידיאות לפני שנולדנו ונוכל לצפות בהן שוב אחרי שנמות, רק אז נוכל להתבונן ולהבין מה משמעותן של כל התופעות בעולם. ההתבוננות באידיאה היא של השכל. כיסא שרוף הוא עדיין כיסא, רק רחוק יותר מהאידיאה של הכיסא. האידיאה לא מתכלה בזמן, גם אם יעלמו כל הכיסאות מן העולם, עדיין תישאר האידיאה של הכיסא. ובדומה לכך גם יופי, אהבה ועוד.
אפלטון טוען שאנו לא באמת נמשכים לעולם התופעות. אנו משתוקקים לאידיאה וממשיכים בחיפוש על מנת למצוא אותה, אך מה שאנו באמת רוצים לא נמצא עלי אדמות. האידיאות נמצאות על האדמה בתור תופעות. השאיפה למעלה, להשיג עוד ועוד, ההתקרבות לאידיאות, מובילה אותנו ליכולות גדולות יותר, לסיפוקים נפשיים וגופניים עמוקים יותר, ולהבנה גבוהה יותר לגבי המציאות. השאיפה מעלה מונעת לדעת אפלטון על ידי השאיפה לאידיאה. אם נפסיק לתור אחר האידיאות, ניכנס לתהליך של התנוונות.
לפי אפלטון ישנה שלמות - במצב מסוים, בתקופה מסוימת. בשלבים מסוימים בחיים נחשוב שמשהו מושלם, אך גם אם המושא ישאר כשהיה, סוג התשוקה משתנה ואנו זקוקים ליותר על מנת לספק את עצמנו. סוג הסיפוק והתשוקה שאנו מחפשים משתנה בעקבות התשוקה לאידיאה, השינוי מעלה אותנו במעלה האידיאות.
האידיאה לפי אפלטון היא אובייקטיבית ולא יחסית. על פי אפלטון אין נקודות מבט שונות שכולן נכונות, האידיאה היא אחת – אין אמת שלי או שלך, או שאחד מאיתנו טועה או שברמת הבנה גבוהה יותר נבין כיצד משתלבים שני סוגי האמת.
הטיפוס אל האידיאות נעשה בכח השכל, המחשבה. רק המודעות לפער בין המציאות לבין האופן בו אני תופסים את המציאות יגרום לנו לטפס בשלבים. סוג מחשבה זה, שמטפס מרמת תובנה אחת אל רמת תובנה גבוהה יותר (המכילה כל מה שנמצא ברמה הקודמת אך יותר) נקרא מחשבה דיאלקטית. דוגמא: אידיאה של יופי, ניתן לראות שבהתחלה נמשכים אל הגופים היפים נפשות יפות רעיונות יפים.

מבחינה מתודית, אצל אפלטון לא יכולה להיות אידיאה של התפרקות, הרס או כיעור, קיימת אך ורק התרחקות מהאידיאה עד להיעלמות (כפי שנראה מיד בסוגית הצדיק ורע לו) (דוגמא: כיסא שנשרף עד שמעוכל כולו על ידי האש). ככל שאנו מגיעים קרוב יותר אל האידאות כך אנו מגלים סדר עולם הרמוני ושלם יותר. 

סוגי המשטרים על פי אריסטו

סוגי המשטרים אצל אריסטו, קשורים בשאלת הסגולה הטובה וקשורים בשאלת הצדק. שוב, ניתן לחוש באפלטון מאחור. כיצד אריסו דן שאלת המשטרים? קודמת לשאלה זו, העיסוק בשאלת הידידות (ספר ח'). כאשר אריסטו דן במיון המשטרים שואל מהי בכלל ידידות. מונה 2 קטגוריות מרכזית:
1.     ידידות שמבוססת על שיווין
מבוססת על שיוויון כיוון שכל אחד נותן את מה שהוא מקבל. הרווחים הם רווחים הדדיים. הידידות מחייבת שנהיה בערך באותו מצב חברתי. ידידות שכזו לא יכולה להתנהל בין משרת למעביד לדוגמא.
א. ידידות שמבוססת על תועלת  - נמשכת כל עוד מפיקים תועלת זה מזה, קצרה וחולפת, כל עוד יש אינטרס.
ב. ידידות שמבוססת על הנאה – מאפיינת לפי אריסטו את עולם הצעירים, נהנים זה מחברתו של זה.
ג. ידידות שמבוססת על תרבות של סגולה טובה – ידידות קבועה ואמיצה. נוצרת מכך ששני האנשים בעלי סגולה טובה, אוהבים זה את זה מתוקף היותם בעלי סגולה טובה.
2. ידידויות שמבוססות על יחסי כח (לא שיוויונית) - ( מהן יקח אריסטו את סוגי המשטרים)
א.     אב – בן – הבן לא נותן לאב מה שהאב נותן לבן, אותו יחס לאורך הדורות – גם הסב לא העניק את אותו יחס לאב. הידידות מבוססת על קשר היררכי.
ב.     איש - אישה – הבעל מושל בבית מתוקף סגולתו הטובה. נשים חסרות סגולה טובה אצל אריסטו ולכן שלטונו של האיש הוא מתוקף תכונותיו היותר מפותחות של הגבר. האישה מקבלת את מרותו והגבר מקבל מהאישה שירותים.
ג.      אדון – עבד – אריסטו מצדיק את העבדות, רואה בה עניין הכרחי וצודק כיוון שאומר שעבדים (ונשים) מחוסרי יכולת להבין תכונות של תבונה, לא יכולים לקחת חלק בסדרי ממשל, לא יכולים להיות אחראים על נושאי הבית והכלכלה. מן הראוי שהגבר יהיה אחראי לדברים הללו. משווה את היחסים בין אדון לעבד לאמן וכליו. העבד מחוסר זכויות וכך צודק שיהיה, כיוון שהוא חסר יכולות לנהל את עסקיו שלו.
אריסטו טוען שזה מן הצדק שיתקיימו כל היחסים הנ"ל – כל אחד מקבל מה שצריך מתוקף סגולתו הטובה של כל אחד. הידידות קשורה ותלויה במידת הצדק.
מכאן מוביל אותנו אריסטו לתורת המשטרים שלו, שמקיימים את אותם עקרונות של היחסים לעיל.
המשטר המועדף על אריסטו הוא מלוכה, הפחות מועדף הוא אריסטוקרטיה והפחות טוב מכולם הוא טימוקרטיה. למשטרים יש נטייה להתקלקל - המלוכה הופכת לרודנות, האריסטוקרטיה לאוליגרכיה, והטימוקרטיה הופכת לדמוקרטיה. ההבדל בין מלוכה לרודנות היא מידת הצדק ומידת הידידות. כאשר המלך מושל בנתיניו כמו שאב מתוקן מושל בבנו, כלומר לטובת הנתינים, מתקיים משטר צודק. כאשר המלך מנצל את נתיניו לתועלתו שלו מתקיימת רודנות – במשטר כזה אין צדק ואין ידידות, כיוון שצד אחד לא מקבל את מה שהיה אמור לקבל מתוקף הסגולה הטובה של הצד האחר. את האריסטוקרטיה משווה אריסטו ליחסי האיש והאישה. האיש במשפחה מתוקנת מחזיק בחלק ממוקדי קבלת ההחלטות וחלק מהמשאבים בהתאם לסגולתו. את כל היתר משאיר לאישה שתלויה בו, היא יכולה למשול בכל מה שמתאים ליכולותיה. כך גם האריסטוקרטים מחזיקים בשלטון מתוקף סגולתם הטובה. ברגע שהאיש מנצל את האישה ואת ילדיו לתועלתו שלו, ובהתאמה, ברגע שהאריסטוקרטים מתחילים לנצל את משאבי המדינה ולרכז סמכויות בידיהם, מדובר באוליגרכיה. אוליגרכיה שונה מאריסטוקרטיה לפי אריסטו בכך שאותה קבוצה משתלטת על המשאבים לטובתה שלה ואז מתגלה משטר שאין בו ממידת הצדק ולא ממידת הידידות. טימוקרטיה – אותו שלטון שמבוסס על שותפות בין בעלי רכוש מתגלגל להיות דמוקרטיה.
אדון ועבד – לא מקבילים לטימוקרטיה- דמוקרטיה.
הקלקלה הכי גדולה לפי אריסטו היא התגלגלות המלוכה לרודנות, כיוון שמלוכה היא צורת הממשל הטובה ביותר ואילו רודנות היא צורת הממשל הגרועה ביותר. התגלגלות טימוקרטיה לדמוקרטיה לא נוראית כל כך כיוון שדמו' קרובה לטימוקרטיה. ההתגלגלות של אריסטורקטיה ואוליגרכיה באמצע.

אצל אריסטו ממשל תקין הוא זה שמאפשר לאנשים לפתח את הסגולה הטובה ולפעול בהתאם לסגולה הטובה. 

Monday, October 28, 2013

הצהרת כורש - סיבותיה והשפעתה

להצהרת כורש שהתירה ליהודים לשוב לארץ ישראל מהגלות היו מספר סיבות שהובילו אליה כמו גם תוצאות מרחיקות לכת בעבור העם היהודי שבעבורה שינתה הצהרת כורש את מסלול קורותיו.

הסיבות למתן הצהרת כורש
מה הביא את כורש לגלות רוחב לב כזה כלפי היהודים כפי שבא לידי ביטוי בהצהרת כורש?
סיבה מדינית: בדרך דומה נהג כורש גם כלפי עמים אחרים. ניתן לקבוע כי יחסו של כורש ליהודים היה חלק ממדיניותו הכללית בארצות שכבש. מדיניות זו ביקשה להבליט את הניגוד בין שלטונו החדש, הסובלני ורוחש הכבוד לאלים של העמים הנכבשים של כורש, לבין שלטון הדיכוי והעריצות של קודמיו בבבל. היחס הנוח לעמים נכבשים הודגש על ידי מתן כבוד לאליהם ובצורה כזו נרכשה נאמנות העמים לשלטון הפרסי העליון.
סיבה גיאו – פוליטית: אפשר לשער שכורש עודד את יהודי בבל לשוב לארצם וסייע להם מפני שהתכוון לכבוש את מצרים. להערכתו, יישוב פרו – פרסי בארץ ישראל יוכל לסייע רבות לצבא הפרסי בדרכו למצרים. מצרים אכן נכבשה על ידי פרס בשנת 525 לפסה"נ.
סיבה דתית: ההסבר המקראי למדיניות כורש כלפי היהודים שונה: הנביאים ראו בנבוכדנאצר שוט בידי ה' שנועד להעניש את עם ישראל על חטאיו ואילו בכורש רואה ההשקפה הדתית מכשיר בידי ה' שנועד להתחיל בגאולת עם ישראל, להשיב את העם היהודי לארצו ולחדש את בית המקדש.

השפעת הצהרת כורש על תולדות העם היהודי
·       החל תהליך שיבת ציון: כ-50,000 מיהודי בבל החליטו לעלות ארצה במטרה לקומם את הריסות ירושלים ולבנות את בית המקדש
·       שינוי בתפיסת הגלות- עד חורבן בית ראשון, הגלות נתפסה כמצב נורא שיש להימנע ממנו בכל מחיר. לאחר הצהרת כורש השתנתה התפיסה. העובדה שמרבית העם בחר להמשיך ולחיות בבל העידה כי רבים האמינו כי אין צורך לשוב לארץ ישראל, אלא שניתן לתמוך בה גם מבחוץ. הגלות הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהקיום היהודי.
·       פתיחת עידן בית שני: הצהרת כורש היוותה מפנה בתולדות העם. כפי שחורבן בית המקדש היה אירוע היסטורי בעל משמעות אדירה, והביא לפיזור העם היהודי בגלות, הרי שהצהרת כורש אפשרה ליהודים לחזור לירושלים, להקים את בית המקדש ובכך פתחה למעשה עידן חדש: עידן בית שני.