Saturday, February 4, 2012

מחשבה מדינית - סיכומים




שוויון מול אי שוויון:
חסידי שוויון:  רוסו, פרה מרקסיסטים, מרקס, ברנשטין
חסידי אי שוויון: ברק, הגל, רוקו ומוסוליני, פון טרייצ'קה

פרט מול מדינה:
  1. פרט- לוק, פדרליסט, מיל, דה טוקוויל
  2. מדינה- הגל, מציני, פון טריצ'קה, סורל,

חשיבה ציווית מול תוצאתית:
  1. ציווית: הובס, לוק, רוסו,
  2.  תוצאתית: מיל, פדרליסט

עיצוב או שיקוף?
  1. מרקס, בקונין,סורל- לשנות את המציאות
  2. הגל- פירוש המציאות

התקדמות הדרגתית או מהפכה?
  1. מהפכה- מרקס, בקונין, סורל
  2.  הדרגתיות- ברנשטיין, ברק, הגל
האם הפוליטיקה מוסרית או רק מאפשרת קיום יחד?

מערכת חשיבה ציווית מול תוצאתית

חוק מול אינטואיציה: שלוש אופציות: 1. התאמה 2. חוסר קשר 3. התנגשות
יחסי עצמה: 1. לA יש כח לכפות על B 2. A מבצע את מה שB אומר בגלל שזה האינטרס שלו. 3. A מבין שB רוצה את טובתו- אלטרואיסט ולכן מבצע.
הובס ורוסו רוצים שנעבור ממצב 1 למצב 2. הגל חושב ש3 אפשרי.

תומס הובס: הצדקה חילונית למלוכה הבריטית. רקע הסטורי: המאה ה-17, לפני המהפכה המהוללת אחרי הרפובליקה הכושלת של קרומוול. מאבקים בין המלך לבין האצולה, גם מאבק עם הכנסיה, כשהמלכים היו בעיקרם קתולים, והעם פרוטסטנטי. עלייה של קרומוול שניסה להציג רפובליקה ודמוקרטיה, אך למעשה העלה שלטון עריץ.
"הלוויתן". הנחה: בני אדם לא משתפים פעולה מטבעם. מניח שהאדם הוא אגואיסט, מרבה לטעות, אינדיבידואליסט, ושואף תמיד שיהיה לו יותר.
קודם למצב הפוליטי יש 'חוק טבעי', ההתנהגות הטבעית של האדם, שמובילה לקונפליקטים ולכך שבני האדם כל הזמן עסוקים בהגנה עצמית. בשל כך יש צורך באמנה חברתית בין בני האדם לבין עצמם. האמנה איננה בינם לבין המלך, ולכן למלך אין מחויבויות כלפי העם, והוא יכול לנהל שלטון אבסולוטי כראות עיניו. הובס טוען שללא גורם חיצוני שיכפה סדר ושיתוף פעולה, אין סיכוי להגעה להסכמה בין הצדדים.

ג'ון לוק - רקע הסטורי: כתב לאחר המהפכה המהוללה ב1689, בה ויליאם מאורנג' עלה מחדש על כס השלטון, לאחר שהועף המלך ג'יימס הקתולי. אמנם חוזר מלך, אבל חל פיחות במעמדו, ויש דמוקרטיזציה וזכויות שמועברות לפרלמנט על חשבון המלך.
לדעת לוק עיקר ההתאגדות הפוליטית היא השמירה על הקניין, שבמצב הטבעי עלול להלקח ממנו בלא חוק. המדינה נועדה לשמור על החירות, בניגוד להובס אצלו רק שמירה על החיים. לפי לוק לא ניתן להטיל עונש על משהו ללא מדינה, מכיוון שרק איתה יש חוק שכולם מסכימים לו. בניגוד להובס אצל לוק האדם לא מוותר על כל זכויותיו כחלק מהאמנה החברתית, אלא הוא מוותר על הכח להעניש את מי שפגע בו. ע"פ לוק אם השליט אינו פועל למען תושבי המדינה, מותר להדיח אותו (בעקבות סיפור המהפכה. השפיע מאד על המהפכה האמריקאית) . החוק הטבעי אצל לוק זה התבונה. אדם תבוני יכול לשמור על קנינו מפני אדם אחר. יש גם הצדקה דתית לכך שלאדם אסור לפגוע בזולתו אך גם לא בעצמו, כיוון שהוא לא רכוש של עצמו אלא של מי שברא אותו. שלא כמו אצל הובס, אצל לוק האנרכיה נובעת מבעיה מוסדית ולא טבעית- קרי טבע האדם טוב מנעוריו.
לפי לוק הקנין נרכש ע"י העבודה שמשהו השקיע במשהו. אצל הובס האמנה היא חד פעמית בין העם למלך, אך אצל לוק זהו אמנה מתמשכת- כשהשליט איננו שולט למען העם מותר להחליף אותו, כשהחוק הקיים איננו עוזר כנגד התדרדרות חברתית למצב 'מלחמה'. כשאדם נכנס לתוך חברה הוא מקבל על עצמו לפעול לפי דעת הרוב.
אגרת על הסבלנות: בתחום הדת אסור לכפות דעות על אחרים. (בעיקר ביחס לפרוטסטנטים והקתולים). זאת משום ששיפוט דתי או אמונה דתית מקורה מהמצפון ולא מהשכל. האמונה לא שווה כלום אם היא נעשית בכפיה בשל הפחד מהגיליוטינה.  הדת היא וולונטרית.   מותר לנסות לשכנע משהו להמיר את דתו אך אסור לכפות עליו.

רוסו – ההבדל בינו לבין ה2 הקודמים שהוא יותר מדבר על מוסר. לדעתו יש משהו אינטואיטיבי אצל כל אדם לגבי מהו טוב, וזהו המוסר. לדעתו האדם טוב מנעוריו. כשהוא חופשי מכבלי החברה, קשה לו אמנם אך טוב לו. אך האדם עבר למצב הפוליטי בגלל הצורך הקיומי של האדם בחברה. אך כך בעצם הפרט מוותר באזשהו מקום על חירותו, אך כשקיימת אמנה חברתית, החירות של האדם מתבטאת בכך  שהוא מציית לחוק, המייצג את חירותו. ולכן מטרת הקמת המדינה היא שותפות בין בני אדם, שמטרתה לשמור על הציבור מפני התקפות על גופו ורכושו. "הרצון הכללי"- שילוב כל האינטרסים בחברה. לדעת רוסו אין הפרדה בין הקולקטיב לבין הפרט, ולכן המדינה נמצאת שם כדי לשמור על החירות של אזרחיה.  השלטון הטוב ביותר הוא הדמוקרטיה.

דילמות בין הפדרליסטים: 1. עצמה בין המדינות הגדולות לקטנות 2. כח של בית הנבחרים. הגבלת הרשות המחוקקת וחיזוק הרשות השופטת. 3. פטרנליזם- בין אליטיזם לפופוליזם.  עד כמה למדינה יש זכות להחליט מה טוב בשביל הפרט.  4. האם להחיל זכות בחירה כללית או ליצור אליטיזם? 5. עד כמה חזק הממשל הפדרלי.
ההבדל בין האמריקאים לאירופים, שהראשונים הבינו שטבע האדם לא מושלם, ופוליטיקאים נוטים לשחיתות, פלגנות וכוחניות אותן יש להגביל, בעוד האירופים, ובעיקר הצרפתים דיברו על מודלים אידאליים, שניסו להגיע לשלמות ודיברו על טבע האדם הרודף שוויון וחירות. האמריקאים מבינים שא"א למנוע פלגנות, אבל אפשר לבלום את תוצאותיה. הפדרציה פעלה כך שהאינטרסים הפרטיקולריים ינתנו למדינות, והכח הלאומי, המאחד בענייני חוץ ובטחון יהיה בידיים פדרליות. בנוסף יצרו שני בתי פרלמנט שנמצאים בקונפליקט זה עם זה. גם חיזקו את הראשות המבצעת, והנשיא יכול להטיל וטו.  איזונים ובלמים.

אדמונד בורק- (1729-1797) אמר שתפקידו בפרלמנט הוא להיות נציג ולא להיות שליח.
האדם בעיניו קטן ביחס למהלכים ההסטוריים האדירים, ולכן על האנשים להמנע ממהפכות, הנוגדים את המהלך ההסטורי הטבעי  והראוי. תומך במהפכה בארה"ב (1776)- הגיע תור האמריקאים לעצמאות שכן הבריטים הם אלו שרצו להחזיר את הגלגל אחורה, והאמריקאים הלכו עם הקדמה. מתנגד לעומת זאת למהפכה הצרפתית (1793)- שהינה התנכרות להסטוריה הצרפתית, ואיננה מהווה המשך ראוי, אלא נוגדת את מהלך ההסטוריה.  האדם קיים רק במסגרת קונטקסט היסטורי, ולכן בורק מתנגד לתפיסה של 'זכויות אדם'. לעומת זאת יש זכויות שהינן בבחינת 'מתת חסד' שהמדינה מחליטה ברוב טובה להעניק לו. זכויות אלו גם קשורות לתרומתו של האדם למדינה. יותר כח לבעלי רכוש וקרקע. החברה כשרשרת של דורות. יש מחויבות של האנשים גם לילדיהם וגם להוריהם. מהפכה שוברת מלאכותית את השרשרת הזו, ולכן המהפכה הצרפתית בעיניו היא אגואיסטית שכן היא חושבת רק על ההווה. הוא בעד התפתחות הדרגתית.הוא מתנגד גם לשוויון. לדבריו זה מוריד את כולם לרמת ההמון; לאלה שמשקיעים יותר מגיע יותר; טבע האדם איננו שוויוני. אריסטוקרטיה היא לפי דם, אבל אפשר להצטרף אליה לפי קריטריונים.
מתנגד לדמוקרטיה הליברלית בגלל שהוא מתנגד לשויון, וחושב שצריך גם לדבר על החובות, ולא רק על זכוית.  מציע במקום פרלמנט שייצג מעמדות חברתייים, העצמה תינתן לבעלי הרכוש.

כל ההוגים עד כה (הובס, רוסו, לוק, פדרליסטים, ברק)  דיברו במונחים ציווים, מוסריים דה-אונתולוגיים, ג'ון סטיוארט מיל לעומת זאת מדבר במונחים תוצאתניים.
הגישה התוצאתנית איננה לא-מוסרית, אלא מוסרית שלה שיקולים אחרים- מה יהיה בסופו של דבר. כלומר בעיניה המוסר איננו מטרה אלא אמצעי. ביחסים בין אדם לחברו אנחנו חושבים בצורה יותר ציווית, אך כשמגיעים לפוליטיקה יש לנו נטייה יותר תוצאתנית. בנטהאם התחיל עם התועלתנות כשניסה לדבר על הפוליטיקה במונחים ממדעי הטבע- כללים למדיניות נכונה. כמה הנאה וכמה כאב מסבה פעולה A. צריך למקסם תועלת.
מיל התנגד לתפיסה המכנית הזאת, וטען שההערכה של ההנאות לא צריכה להיות שכלית אלא אינטואיטיבית. אנשים שהתנסו ב2 הנאות יאמרו לנו איזו מהם הם מעדיפים. מיל חשב שרוב האנשים מעדיפים הנאות רוחניות מפיזיות. לדעת מיל הדמוקרטיה והליברליזם לאו דוקא הולכים יחד, כי ככל שיותר דמוקרטיה אנחנו מסכנים את חירות הפרטים. הוא חשש מעריצות ההמון על המיעוט. מבחינתו אין הבדל בין עריצות המיעוט לבין עריצות הרוב. הוא רצה להגן על החירות של הפרט, באשר הוא.
לדבריו למדינה מותר להגביל את האדם רק כשהוא רוצה להזיק למשהו אחר "הגנה עצמית". אך אסור להגביל אותו כשלפי דעתנו הוא עומד להזיק לעצמו נגד "פטרנליזם". עם זאת, גם זה עד גבול מסוים, מכיוון שפגיעה עצמית עשויה גם לפגוע באחרים בעקיפין. מותר לעומת זאת להכריח אנשים לקיים את חובותיהם, כגון תשלום מיסים ולהעיד בבית משפט. הוא מדגיש את החשיבות של חופש המצפון וחופש התודעה.מעדיף את זכויות הפרט על זכויות הקהילה. מיל טוען שגם אסור למדינה לעודד אידיאולוגיה או דת, מכיוון שאלו תחומים רוחניים שמחוץ לתחום אחריותם ושיייכים לפרט.
הוא מדגיש מאד את החשיבות לחופש הויכוח וחופש הדעה מ3 סיבות: 1. יכול להיות שהדעה צודקת גם אם היא במיעוט 2. יש מקרים שבהם יש קצת מן האמת בדעה זו, וככה נגיע לאמת טובה יותר 3. גם אם הדעה שמושמעת שגויה, היא מראה לנו למה הדעה הנכונה היא צודקת, ע"י הגנה על הדעה הנכונה, היא מתחזקת ולא תקרא "דעה קדומה".
 לטענתו יש חשיבות גדולה לאינדיבידואליזם. בזכות מיעוט מוכשר של אנשים מהאליטה האינטלקטואלית בעלי יוזמה כל החברה מתקדמת. החברה נשכרת מכך שהפרט מוכן לתרום לחברה.  מציג צד אליטיסטי. אסור לנו להיות אדישים לסבל של הזולת, אבל עדיף לחנך מחדש מאשר להעניש. הוא רוצה התערבות של החברה, אך לא של המדינה. שהחברה האזרחית תקח אחריות ולא מוסדות המדינה. מיל מציע דמוקרטיה השתתפותית, בעקבות תמיכתו הרבה בתרבות הפוליטית האזרחית, בחינוך לאזרחות, ופחות במעשים מוסדיים. הדבר מטפח בעיניו את אופי האדם, וכך יוכל לבטא את האוטונומיה הפוליטית שלו בכלל.
לאדם אסור למכור את עצמו לעבד, כי הוא לא יכול לוותר על חירותו. מיל גם מציג עמדה פמיניסטית ומטיף להצבעת נשים, ושגם נשים יוכלו להתגרש מבעליהן. לדעתו עקרונות החירות שהוא הציג אינן תופסים על ילדים. הוא גם חושב שצריך לברר אם אנשים מסוגלים מבחינה כלכלית להביא ילדים רבים לעולם, והאם ניתן לחנכם בצורה המספקת.

מעדיף את החירות על השוויון. כמו מיל, מאמין שהאינדיבדואליות היא התנאי לקדמה של החברה.הבעיה בתפיסת השוויון, היא שהיא מדגישה את הדמיון בין כולם וכך אני מאבד את מה שמייחד אותי כפרט. אנשים יוצרים תחושה של התבטלות עצמית. הבעיה בדמוקרטיה, שככל שיותר אנשים מקבלים את משכורתם מהמדינה, יש פחות אנשים שמעוניינים בשינויים, והדבר יכול לנוון את החברה ולמנוע שינויים מתבקשים. היתרון בדמוקרטיה הוא שלא חשוב שלא מגיעים לעמדות המפתח האנשים הכי חשובים, כי העם כ"כ חשוב שהוא יכול לפקח על מי שנמצא בשלטון. השלטון האמריקני באמת יוצר שלטון מתון של הרוב. עם זאת האמריקאים יצרו כמה מנגנונים שמתגברים על הבעיות של הדמוקרטיה: 1. שלטון מבוזר 2.פוליטיקה מקומית חזקה. 3. איגודים וולנטריים. 4. חופש עתונאי (לא כמו בצרפת) 5. הפרדת רשויות 6. רשות שופטת חזקה.

תפיסה אינדיבידואלית מול תפיסה קהילתית: האם קודם לכן מה שחשוב הוא הפרט, והקשרים האחרים פחות חשובים (לדוג': מיל, לוק), או שהקשרים בין בני האדם הם אלה שמכוננים את  הזהות של הפרטים? (לדוג' הגל, מארקס, ברק, פשיזם)
הגל
הפילוסופיה של הגל היא פרשנות, ולא המצאה של דברים חדשים. תפיסתו של הגל היא שמה שתבוני הוא מה שקיים- ולכן עלינו להבין את החוקיות של הקיום האנושי. הכל קשור במושג ה'רוח' –'גייסט'- כל דבר שקורה בעולם מקבל פרשנות מסוימת, וזוהי הרוח של הדברים. הרוח מסמלת גם את החירות האנושית לפי פרשנותה של הגל: אם אני מבין מה שקורה איתי (תודעה), סימן שאני חופשי.  הגדרת החירות שלו שונה לגמרי מזו של הליברלים. בתקופה הנוצרית החירות הגיעה לשיאה, כיוון שכולם מודעים לעצמם-כולם נבראו בצלם, ולא רק השליט או המעמדות העליונים . התפיסה הדיאלקטית: תזה, אנטיתזה, סינתזה שיוצרת הסבר קוהרנטי לתופעה. הקידמה היא תהליך עולה ויורד, לא ליניארי: "עלייה-תכלית הנפילה".
הגל סבור שהערכים הפרטיקולריים הם יותר נעלים מהערכים האוניברסליים, כי הם מבטאים את האוטונומיה האמיתית של האנשים. התפיסה הליברלית לא מסבירה מדוע אנשים מוכנים להקריב את עצמם עבור המדינה. הוא משתמש במושג ה"חובה", כלומר מה שהאזרחים מרגישים שהוא חובתם המוסרית כלפי המדינה, תפיסתם לגבי מה נכון לעשות- תשלום מיסים, יציאה למלחמה, וכו'.
המדינה היא בעיניו שילוב של 2 מסגרות חברתיות: המשפחה, המונעת על ידי אלטרואיזם ואהבה, ומולה "החברה האזרחית" שהיחסים בין חבריה מתבססים בעיקר על צרכים כלכליים ולא ערכיים, אגואיזם ורציונליות. המדינה משלבת את שניהם . מחד היא רציונלית, ומנגד היא אלטרואיסטית. לתהליך זה קורא עגל בשם 'עורמת התבונה'.
החלוקה המעמדית של הגל: 1. המעמד החקלאי (תלויים בחסדי מזג האוויר) 2.סוחרים (חושבים רק על טובתם, רציונלי אך אגואיסטי) 3. ביורוקרטיה- המעמד הכללי (חושבים על טובת המדינה) 4. מלך- מבטא את האינטרס הכללי.
היתרון בבית המחוקקים הוא שהוא מונע אי סדר ומהפכה, מכיוון שהוא מיצג סקטורים שונים. המונרך הוא זה שמבטא את הריבונות ולא הפרלמנט.  הייצוג איננו זכות טבעית אלא מנגנון שיוצר יציבות פוליטית. הוא מחלק את הרשויות ל-3 לפי סדר: מונרך, ביורוקרטיה, מחוקקים.

בעיות עם האי-שוויון:
  1. פרה –מרקסיסטים: הבעיה היא באי-שווין עצמו, שכן כל בני האדם נבראו בצלם האלקים. אי שוויון הוא אי-צדק. כולם תורמים למאמץ הקולקטיבי , ולכן כולם צריכים להיות שווים.
  2. מרקס: הבעיה עם האי-שוויון שהוא יוצר ניצול של בני אדם בידי אחרים.
  3. בקונין: אי-שוויון מונע חירות, לעשות מה שאני רוצה. אנרכיזם
  4. ברנשטיין: אי שוויון מפריע לדמוקרטיה. לא ניתן להשתתף ולהיות פעיל כשיש אי-שווין.

רוסו חושב שהבעיה באי השוויון היא שהיא פוגעת בחוק הטבע. מלכתחילה חיו אנשים באופן פשוט, סיפקו את צרכיהם בעצמם והיו בהרמוניה עם הטבע. אך הרצון של בני האדם להתגבר על חוקי הטבע , הביא לפירוד בין האדם לטבע שהביא גם לאינדיבידואליזם ולחלוקה על בסיס משפחתי וקנייני. אלו הובילו להבחנות בין בני האדם, שהביא גם להעדר אמפתיה וסימפתיה בין האנשים. חלוקת העבודה הביאה לתחרות, שבאה על חשבון החיים הקהילתיים, והכל מבוסס על הרצון של כולם להתעשר, כשהמוסדות הפוליטיים נועדו להגן על המעמדות העשירים. העניים מוכנים להכנס לאמנה, רק מתוך אמונה שגם הם יוכלו להתעשר ביום מן הימים. יש כאן רעיונות שהופיעו בהמשך אצל מארקס.

הפרה מרקסיסטים שנוסדו בתחילת המאה ה-19 מנסים לבחון האם החלוקה בין הפרטי לציבורי היא באמת נכונה, ואולי הכל נעשה רק במטרה לחזק את החזקים, על חשבון החלשים. הם יוצאים נגד הליברליזם שקבע את טבע האדם כדבר נתון, כשיתכן שהוא תוצר של נסיבות. האם יש להרחיב את תפקידי המדינה?  האם יש לבצע מהפכה או לבקש שינויים הדרגתיים?

אוון רצה להקים חברה אוטופית סוציאלית. נכשל פעמיים. לטענתו ערך המוצר צריך להיות מידת העבודה שהושקעה בו, כך משכורתו של הפועל לא תהיה תלויה בקפריזות הביקוש. הוא התנגד לאבטלה ורצה שיהיו עבודות יזומות.
בעיני פרודון, ישנו אדם אידיאלי חופשי שוויוני וולונטרי. כלומר עם תנאים סביבתיים מתאימים ניתן למצות את נפש האדם. מרקס לעומת זאת האמין שנפש האדם משתנה לפי הסביבה, אם אדם יחיה בסביבה תחרותית, הוא יהפוך תחרותי. לפי מרקס המוסדות הקיימים הרסו את האדם כי הם יצרו ניכור, והמוסדות החדשים צריכים להחזיר את אופי האדם לטבע האדם, קרי חיי היצירה.
בסוציאליזם רואים את האדם כמהות שלמה, בניגוד לליברליזם שהתיחס לכל תפקוד של האדם באופן נפד –אישי, פוליטי, כלכלי. פרודון מתנגד לכך: הקניין שהכלל יוצר צריך להיות שיך לכלל, והעובדה שהוא עובר לידי ידיים פרטיות זה גזל.  ההבדל בין מרקס לפרודון, זה שהאחרון היה אנרכיסט. פרודון רוצה שכל אחד יצור, ללא כוונת רוח, ויחליף מוצרים עם חבריה הקורפורציה שלו, מוצרים שהוא צריך עבור מוצרים עודפים שלו, שהוא איננו צריך. במצב כזה, אליבא דפרודון, אין צורך כלל במדינה.

הבסיס של מרקס, הוא ראיית העולם הכלכלי כמבוסס על אמצעי היצור שמשנים את יחסי היצור, כלומר היחס בין המעסיקים למועסקים.  יחסי היצור משתנים על פי השינויים שמתבצעים באמצעי היצור. התפיסה הדיאלקטית של מארקס אומרת שיחסי העצמה משתנים על פי הנסיבות, אם בעבר ניתן היה לכפות על A לעשות משהו בגלל שהוא היה עבד, היום יחסי היצור מחייבים מתן שכר, אך המהות לא השתנתה, וגם היום מדובר בניצול. 5 המעמדות: אריסטוקרטיה נכחדת (בעלי הקרקעות), בורגנות, בורגנות זעירה (סוחרים), פרולטריון ותת-פרולטריון.
הסיבה שהפועלים נטולי אמצעי היצור לא מתמרדים היא בנין העל: לאומיות, מוסר, חוק, דת, אידיאולוגיה, שמהווים תודעה כוזבת, שנועדה לשמר את יחסי הכוחות ולמנוע מרד. 
חלוקת העבודה, שבה האדם הופך להיות בורג ומנותק מתוצר עבודתו , מביאה לניכור. ראשית בין האדם לבין תוצר עבודתו, בין הפועל לבין מעסיקו ולהפך, ובהמשך בינו לבין עצמו, שכן הוא מתכחש לעצמו כאדם יוצר. כח העבודה הפך לסחורה.
את המשפחה גם הוא רואה כאמצעי ניצול, המכונה על ידו "זנות ממוסדת"- האישה היא רכוש. מרקס כמעט לא מתאר את עולם העתיד, אלא רק מגיע אל המהפכה, שבה יהיה "קומוניזם גס" מהפכה אלימה שבה הפרולטרים ישתלטו על מוסדות המדינה, ויבטלו חוקים שחוקקו הבורגנים לטובת עצמם.

האנרכיזם של בקונין רואה שיש מוסדות שמנסים להכריח בני אדם לאמץ את הדוגמות שלהם, ולהפוך אותם למשהו אחר: הדת מנסה לעשות את האדם צדיק, הפוליטיקה- אזרח מושלם, המדינה- להכפיף אותו לשלטון, והמוסר- לעשות אותו מלאך. כל אלו אינם נכונים ואלו שקרים שאנשים מוכנים לאמץ. הוא מציע לאמץ ספונטניות ע"י האנרכיזם הקולקטיביסטי, שתמיד ישאף לשנות את הקיים ולהלחם בנבערות. המורשת החשובה שלו היא התפיסה שהחלוקה המעמדית היא לא נכונה, כיוון שהיא רק נבנית על בסיס קניין. לשיטתו זה משהו הרבה יותר תודעתי- בין המיואשים לבין הלא-מיואשים. בין העובדים לשמרנים. מי שמיואש-צריך להתמרד.
הדבר העיקרי שמחדש ברנשטיין, הוא שאפשר להחיל סוציאליזם בעזרת מהלכים פרלמנטריים פוליטיים, ולא רק בעזרת מהפכה.  הוא נגד הדטרמיניזם המהפכני והסמכותיות של מארקס, ונגד הרומנטיזציה של המהפכנות. מרקס עשה את בני האדם ככלי שרת בידי ההיסטוריה, כאילו גורלם מוכתב מראש ולא ניתן לשנות זאת. הוא מבקר גם את מרקס שהשית הכל על המטריאליזם, ולא החשיב את חשיבותן של אידיאולוגית. הוא מחלק את החשיבה הסוציאליסטית לזרם האוטופי שמטרתו קידום האדם, מול הזרם המהפכני שמטרתו הרס וחורבן. ברנשטיין לא מאשים את מרקס בכך שהוא שייך לזרם השני, אלא שהוא מזגזג בין הזרמים. ברנשטיין גם מבקר את העובדה שמרקס לא אומר מה יהיה אחרי המהפכה. ברנשטיין גם מדגיש את חשיבות הדמוקרטיה ככלי לשויון, אך רואה אותה בעיקר ככלי להשגת הסוציאלזים, ולא כמטרה בפני עצמה. הוא טוען שהליברליזם הוא שותף של הסוציאליזם ולא אויב. זה נכון שיש לכל אחד רצון למימוש עצמי, אך בשביל זה צריך עזרה מהמדינה.

הגות לאומית/לאומנית: מציני (לאומיות כאמצעי), פון טריישקה (לאומיות ביולוגית), סורל (מאבק בין הלאומים, ספונטניות והקרבה), רוקו ומוסוליני (פשיזם- המדינה והפרט זהים)
השאלה לגבי לאומיות, היא האם מדובר בזכות טבעית אישית,  או בזכות קולקטיבית. האם לכל אדם יש זכות ללאומיות? שאלה נוספת היא האם הלאומיות היא אמצעי או מטרה? לאומיות או לאומנות? יש קונפליקט בין לאומיות לבין אוניברסליזם.
מאציני הוא אחד מההוגים החשובים של הלאומיות האיטלקית. בעיניו הלאום הוא אמצעי בלבד, שמטרתו המימוש העצמי של הפרט. הרעיון הלאומי צריך לשרת את העולם. קודם כל אנשים כבני אדם, רק אחר כך כחלק מזהות לאומית. לדעתו החלוקה ללאומים היא משהו מאלהים, והגבולות צריכים להשאר כפי שהם היו במהלך השנים. האומה היא כמשפחה, כקשר דם. בהמשך הוא גם הוסיף את החשיבות של השפה, הערכים והמטרות המשותפות, וכן תפקיד מסוים בהסטוריה- תפיסה דתית. אומה פירושה אהבת המולדת. הקשר שבין האדם לאדמה. מציני תקף את התפיסה של הלאום הבדלני- אני אומה, אך האחר איננו בעל זכות להיות שייך לאומה.

פון טריישקה לקח את הלאומיות צעד אחד קדימה, וראה את הלאומיות כמנגנון שיכול לאחד אנשים. הוא חשב שאסור שיהיו לאומים נבדלים בתוך גרמניה, ולכן קרא ליהודים "אסונה של גרמניה". מנגד, לפי דה שליט זו לא בדיוק אנטישמיות, אלא נבעה מהתנגדותו להתעקשות היהודים לשמור על נבדלותם בתוך המסגרת הגרמנית, ולכן הם מפריעים לגרמנים להגדיר את עצמם כאומה. דרווין השפיע מאד על טריישקה, שאמר כי האומה היא "הכרח ביולוגי" של הפוליטיקה, והמדינה היא הכרח ביולוגי של הלאום הספציפי. הלאומיות אצלו היא אתנית ולא אזרחית. על הפרט להקריב עצמו למען הלאום. הלאומיות היא לא מושג של הגדרה עצמית אלא מבטאת את הניגוד שלי ללאומים אחרים, ולכן אסור שבשטחי יהיו לאומים אחרים.

ממשיכים בהקצנה ימינה. אל עבר ז'ורז'סורל הצרפתי. המאפיין שלו הוא הגלוריפיקציה של המאבק, כתמצית הרוח האנושית. הוא מדבר בהתרפקות על העבר האידיאולוגי של המלחמות, מול ההווה המשעמם של הפשרות. הוא מתנגד לרעיון הקידמה, כמו זה של הגל, כיוון שהוא נגד אופטימיזם. רק אם אני אהיה פסימי אני אאבק כדי לשנות את העתיד. היצירתיות בעיניו היא תמצית האדם, אך הבורגנות והסוציאל דמוקרטיה ניוונו את היצירתיות האנושית. האדם איננו רציונלי אלא מונע מאינסטיקטים וחייתיות-ויטאליות  וספונטניות. אין שום דבר רציונלי בהקרבה עצמית למען הלאום. לכן הוא מבקר את הדמוקרטיה והליברליזם, ואת החוק המגביל את הספונטניות. סורל אהב את האנטי-אינדיבידואליות של מרקס אבל לא את העניין המטריאליסטי והדטרמיניזם. הוא גם כועס על הסוציאל דמוקרטיה שעיקרה את רוח המאבק המהפכני כנגד הבורגנות. השאננות היא סוף האנושי, כי רק במהפכה האינסטינקט משתלט על האדם במקום הרציונליות. רק כחלק מהאינסטינקט מתגלים התכונות האנושיות אומץ, הקרבה, גבורה, רעות, שאיפה לתהילה וסלידה מהדוניזם. הוא מביא הרבה דוגמאות לגבורה הסטורית- עדיף דוד המורד על שלמה המשעמם. לחזור לחיי המיתוס, ולא חיי הפשרה- להרוס את הקיים ולבנות משהו חדש. האלימות היא משהו יפה בעיניו.
כל אלו יכולים לפרוץ ע"י מיתוס השביתה הכללית, שבו תופל הבורגנות ויושת סדר חדש.
גוסטב לה בון היה פסיכולוג בסוף המאה 19 וראשית המאה 20, שהסביר עד כמה דעות הפרטים בהמון הופכות להיות לא רציונליות. בין היתר: נהייה אחרי המנהיג, נטייה לקונפורמיות, המוסר דורש התנהגות חברתית והביולוגיה מתגברת על התבונה. הפרט מאבד את כח השיפוט שלו כשהוא חלק מהמון. הכח שמניע את ההמון הוא הסמל, המיתוס. הפשיסטים למדו את מחקריו, והתאימו את השלטון לעקרונות שהוא מצא.

הגזענות המודרנית מאופיינת במאפיינים הבאים: פסאודו-מדעיות, השנאה והפחד מהזר (היהודים המסוגרים), גזע לעומת לאומיות. ניתן להפוך חלק מלאום, אסור לערבב גזעים.

הפשיזם רואה את עצמו מול האחרים. הלאום מגדיר את האדם, כיוון שהפרט והמדינה חד הם, וכמובן אינם נתנים להפרדה.המאה 19 שיחררה את היחיד מהחברה, הפשיזם משחרר את החברה מהיחיד.  רוקו אף אומר שהיחיד הוא פיקציה. האופי שלה טוטאלי: מותר להשתמש בכל אמצעי לחבר את הפרט עם המדינה, כולל חינוך, עיתונות, טקסים וכו'. הפשיזם בז למעמד האינטלקטואלים. הפשיזם רואה עצמו כתחלופה לדת, חילון מושג האלוהות. 

No comments:

Post a Comment