מחשבה מדינית: ז'אן ז'אק רוסו

רוסו

מחשבה מדינית - סיכומים

כללי

·         שלוש הקדמות:

א.      איך אנחנו יודעים מה נכון מוסרית בפוליטיקה?

ב.      מקומה של המידה הטובה ה(-virtu) בפוליטיקה?

ג.        קצת היסטוריה

·         האמנה החברתית

א.      האדם נולד חופשי והוא שרוי באזיקים. של מי? המדינה? מי ישחררו? המדינה?

ב.      חשיבות הקהילה וחשיבות החירות בתאוריה של רוסו. מקום האהבה והחמלה.

ג.        הרצון הכללי

מה נכון מוסרית?

·         לפני הובס: מתן התוקף לחיים האנושיים ולמוסר הוא אחד -> אלוהים. תקופת ההשכלה הכניסה את התפיסה שמהאדם עצמו נובע המוסר.

·         מקור המוסר על פי הובס ולוק אמרו: התבונה.

·         רוסו: הסנטימנט הקיומי הוא מקור המוסר. את הדברים הוא אומר בסוף כתיבתו.

מקומה של המידה הטובה בפוליטיקה:

·         מנסה להציל את המחשבה המדינית המוסרית. (היום כמעט ואין קבוצות כאלו בפוליטיקה שלנו)

·         מה תפקיד הפוליטיקה? רוסו סבר שמטרת הפוליטיקה היא לאפשר לאנשים להיות אנשים בעלי מידות טובות.

האמנה החברתית

·         על הובס ולוק: תפסיקו לספר סיפורי מעשיות. יאמר לזכותו של רוסו, באותם ימים היה ידע אנתרופולוגי ראשוני בעקבות המסעות לאסיה, וכד', שם היו קבוצות ללא פוליטיקה => לפי רוסו: זה מצב הטבע.

·         רוסו על הסיטואציה עם המדינה המודרנית: התינוק נולד חופשי אבל כל חייב הוא שרוי באזיקים => המדינות כובלות את בני האדם

·         על המצב הטבעי:

-         המשפחה: הילד גדול, הילדים פתורים מחובת האב, אין הסכם אבל יש מחוייבות שקיימת. המשפחה היא דוגמא למדינה.

-          מה ההבדל בין המשפחה למדינה? העם, גם הוא, קושר את עצמו למנהיג כמו הילדים. אבל, במדינה אין אהבה כמו במשפחה. רוסו חושב שהמנהיג לא אוהב את העם, אבל הוא מקבל הנאה מהעצמה והשלטון שלו.

·         החברה המדינית – למה צריך אמנה? בחברה מדינית יכולים להיות אנשים חזקים יותר, ואנשים שחזקים פחות: לא יכול להיות שהחזק ישלוט תמיד (ההיסטוריה מוכיחה שתמיד החזק נופל), אלא אם כן הוא משכיל להפוך את הכח שלו מחובה של האזרח לציית, לזכות של האזרח.

·         טיעון נגד הובס: עבד לא מוכר את חירותו, הוא מוכר את נשמתו, על פי רוסו חירות=נשמה. ויתור על חירות סותר את טבע האדם -> זו לא יכולה להיות הסיבה להקמת המדינה.

·         רוסו: האדם ניזן מהחיבור לקהילות היוצרות את הזהות האישיות שלו. הקהילה איננה רק אוסף של פרטים שמשמעו הוא ארגון, אלא הארגון יוצר משהו שהוא יותר מסך כל חלקיו (במונחים של היום, קבוצת כדורגל היא יותר מ-11 שחקנים). קהילה היא הרבה יותר מסף האינדווידואלים שבה. => זו המטרה של הקמת המדינה.

·         המטרה של הקמת המדינה של רוסו, הרבה יותר מרחיקת לכת מהובס (לשמור על חיי), או לוק (לשמור על קנייני), היא להוסיף ערך לחיי.

·          מדינות הנשענות על הגותו של לוק: ארה"ב ואנגליה. זכויות האזרח מסתיימות בזכויות השומרות על נפש האדם במובן הפיסי והמנטלי היסודי ביותר => ורק בו (לדוג' זכויות של שמירה על גוף האדם, על קניינו וכד').

·         מדינה הנשענת על הגותו של רוסו: צרפת. בצרפת יש מחוייבות של המדינה בחוק לדאוג לרווחה כלכלית של האזרח (לדוג' לאנשים יש זכות לעבוד, לא כמו בבריה"מ אבל גם להם יש)

·         הויכוח אינו רק בין נוא-ליברליזם לבין סוציאליזם אלא בין הגות רוסו ללוק => מהם הזכויות שהמדינה מחוייבת עליהם?

·         ביקורת: מה יקרה ברגע שהקהילה חשובה יותר מהפרט? תשובה – מושג הרצון הכללי.

מושג הרצון הכללי:

·         סך האינטרסיים של האוכלוסייה הוא שיוביל לטובת הכלל =>רוסו סבור שזה מה שמשחרר את הפרט. (ובכל זאת, עדיין יש פה משהו פטרנליסטי שמעלה את הקהילה על הפרט).

·         ההנחה של רוסו: לא הקמנו מדינה כדי לדאוג לכל אחד אלא לכל המדינה. אי אפשר לחלק לגורמים את הגוף הריבון. הריבונות היא האידיאל הנשגב של העם המיוחד סביב רעיון אחד. במבט הפרט: המטרה היא להזדהות עם הרצון הכללי, ומתוך ההזדהות להבין את מה שטוב לכלל. לא רק לבצע ע"פ הרצון הכללי, אלא גם להזדהות איתה. היום מהמבט האינדיווידואלי זה מאוד קשה לראות את זה, אבל זו תמציתה של המחשבה הרוסויאנית. בקצרה: ויתור על הפרטיקולארי מתוך הזדהות עם רצון הכלל.

·         הרצון הכללי ינהל את המדינה לשם המטרה: טובת הכלל.\

·         אנקדוטה: כדי להעלות הצעת חוק פרטי, חייב הח"כ להראות מאיפה יגיע התקציב לחוק => כך מנטרלים הצעות חוק רבות.

·         המאבק: אינטרסיים פרטיים כלגיטימים במגרש המשחקים הפוליטי => לעומת, הזדהות עם אינטרסים הכלליים.

·         'אני' המוסר את זהותו לציבור הכללי => זה ה'אני' האידיאלי. כשאני מכפיף את עצמי לקהילה, אני לא מבטל מעצמי דבר, להפך. התנאי: כשמנהלים את החיים בצורה דמוקרטית.

·         רוסו: דמוקרט, שאינו ליברל. אנחנו רגילים לדמוקרטיה-ליברלית כהולכת ביחד. רוסו לא היה כזה.