מחשבה מדינית - טוקוויל

טוקוויל

·         הפיצול בספר: ב- 1885 ספר ראשון המנסה ליפות את המציאות בארה"ב, בספר השני (החלק השני) נכתב אחרי 5 שנים ומציב את המציאות מול העקרונות.

·         דימיון למיל: כתבו באותה תקופה. משקפים את הלך הרוח בעולם האנגלו ספקסי ובצרפת.

המתח בין חירות ושוויון

·         מתח נפוץ בהגות המדינית: דיברו עליו הפדרליסט, מיל וכד'.

·         300 שנה מנסים האמריקאים להראות שאפשר לתמוך בשוויון פוליטי ולאפשר מקסימום חירות לאנשים.

·         אנקדוטה - המתח ברפורמה בבריאות הממלכתית: הרפובליקאים תומכים בחירות, והדמוקרטים בשוויון.

·          הבעייתיות בדמוקרטיה: למה דווקא בדמוקרטיה יש בעיות כאלו

·         המתח בין אינדיווידואליות לקהילה. בין פרט לקהילה. כשעוברים בין משטר של נתנים למשטר דמוקרטי אנחנו מצפים מהפרט יותר פעילות פוליטית/קהילתית.

·         המתח בין האדם הפרטי לאדם פוליטי: מתח בתוך האדם. יש לעיתים ניגוד אינטרסים בין הרצונות שלי כאדם פרטי (לדוג' ללכת לסרט) לבין הרצון שלי כאדם פוליטי (לדוג' לדאוג לשכונה שלי).

·         האם דווקא בדמוקרטיה האדם הולך ונהייה פחות פעיל?

תזה פסיכולוגית

·         דמוקרטיה מבססת עצמה על שוויון, אך בכך היא ממוטטת את הפרט ויוצרת במו ידיה חברת המונים, בה אנשים מתנהגים בדרך אחת.

·         בשוויון יש 2 מגמות: הוא מצד אחד משחרר אותנו מתלות באחרים (גם אם אני פועל, מותר לי להפגין, להתאגד וכד').

·         השוויון גורם לאדם לאבד את ייחודו: מצד שני השוויון הופך אותי להיות חלק מחברת המונים, אני מאבד את ייחודי, את העצמאות האישיותית השונה שלי. אני מתחיל לפעול כחלק מחברה.

·         יש בעייתיות בדמוקרטיה מתוקף העובדה שקול אחד שווה לכולם (השוויון הטכני, ופחות המהותי) גורם לכך שהאדם הופך להיות חלק מתוך חברת המונים ומאבד את ייחודו.

התזה הפוליטית הראשונה

·         אינדיווידואליזם: התחושה שיש לאדם המודרני (במיוחד הבורגנות) שהוא לא חייב כלום לאף אחד ולא מצפה לכלום מאף אחד. השוויון גורם לחוסר מחויבויות להיות חלק מהחברה.

·         הדמוקרטיה משכיחה מכל אדם את אבותיו ואת צאצאיו (מזכיר את ברק – שטוען נגד הדמוקרטיה שהיא משכיחה את היותנו שושלת אחד של דורות).

·         צריך ליצור מחויבויות אזרחיות של האדם (פרקטיקה של מחויבות אזרחית שטוקוויל תומך בה: החיוב לשמש כמושבע, יצירת פרקטיקות מקומיות יותר ולא רק ארציות).

·         דספוטיזם: עריצות של רעיון השוויון על רעיון הדמוקרטיה. השוויון מרגיל את האדם להפסיק לחשוב על הזולת והפוך את האדישות להיות המידה הטובה.

·         ההחלטה האמריקאית לעשות פדרציות (אליבא דטוקוויל) היא הפתרון לבעיית האינדיווידואליזם. זה גורם לאדם להיות מעורב בדברים שיותר נוגעים אליו.

·         ארגונים וולונטריים (שלא כולם פוליטיים) שמכריחים את האנשים להיות חברתיים ופעילים יותר.

·         הכלה היא הכלי החשוב ביותר של הדמוקרטיה כדי לאשש את עצמה. טוקוויל מציע פרקטיקות רבות המשדרות הכלה ולא הדרה.

·         ככל שמפלגה היא יותר גליטריאנית ודמוקרטית היא תהיה יותר מכילה, ככל שמפלגה תהיה פחות גליטריאנית ופחות דמוקרטית, היא תשדר מסרים של הדרה (לדוג' ישראל ביתינו – אם אין נאמנות אין אזרחות).

·         צריכים מדינאי טיפש כי הוא ישקף את דעת הקהל. אם יש למנהיג מומים ופגמים, יראו את זה בדמוקרטיה. בדמוקרטיה, אם רוה"מ ינצל כוחו לרעה בדרך כלל הוא יוחלף.

·         המוסדות הדמוקרטים לא מאפשרים למנהיג המנוגד לעמדות העם לשלוט לאורך זמן:

-          חשוב שלא יהיו למושלים דעות שונות מכל האזרחים.

-          אין מצב שיהיה משטר שישקף את כל העמדות של כולם (עמדת הפדרליסט שהפלגנות טמועה בנו).

-          בגלל שיש פקידות בסטייטס ובמדינה כולה, הרי לא יכול להיות מצב שלאורך זמן מדינאים יפעלו כל הזמן נגד האינטרס של הרב => יכול להיות מצב שזה יקרה, אבל לא לאורך זמן רב (מנוגד להגל ומרקס). אמונה גדולה במוסדות כפותרים בעיות של הדמוקרטיה.

·         חירות קל לוותר, אבל קשה לבטל שוויון (במובן אזרחי).

·         סכנה של ערכי החירות.

התזה הפוליטית השנייה:

·         בדמוקרטיה יש מצבים שבהם אנשים בורחים מהפוליטיקה.

·         אנשים מרגישים באינדיווידואליות, אין אזרחים שאפשר לפנות אליהם לעזרה. עזרה חיצונית של אנשים היא חולשה. יש אדישות פוליטית.

·         המצוקה של האזרח מתועלת כולה כלפי הגוף העליון. המהות האפוטרופסית.

·         הנאה לאליטה הצבאית: האליטה הצבאית מנצלת את האדישות. אנשי צבא אוהבים ריכוזיות של עצמה. הדבר גורם למלחמות. גם בדמוקרטיות, בזמן מלחמה הסמכויות עוברות לממשלה.

·         נטייה למלחמות.

·         בגלל האדישות יש סכנת עריצות בדמוקרטיה.

·         כאשר אנשים מרגישים שיש שוויון: אף אחד אחר לא יכול לשלוט בי חוץ מ"הכלל", הדבר המופשט. (אדם לא יכול לשלוט באדם אחר כי יש שוויון). אין כזה דבר "הכלל". נוצר ואקום מבחינה אישיותית (אין אדם שיכול לשלוט). לואקום נכנס המנהיג ונהיה לעריץ. מי שנכנס לואקום בפועל הוא מי שממש רוצה לשלוט עלי ומי שמספיק כריזמטי וזה לא כ"כ דמוקרטי.

תזה חברתית-כלכלית

·         הרפובליקה האמריקאית – נורמות אוניברסאליות: הרפובליקה האמריקאית מצליחה לעומת הצרפתית בגלל השענותה על נורמות אוניברסאליות (דה-שליט טוען שגם הצרפתית אוניברסאלית). בארה"ב בגלל היותה חברת מהגרים, הנורמות המוסריות נשאבות כולם מהאוניברסאלי ולא מהפרטיקולארי המקומי.

·         המקומיות חשובה: אנשים צריכים להיות קשורים למרחב הפרטי. (אבל רק מקומי זה רע). צריך ליצור איזון בין המקומי לבין האוניברסאלי. בין רעיונות ונורמות אוניברסאליות, לפוליטיקה מקומית.

·         העוצמה והיציבות בארה"ב: איזון בין ערכי הדמוקרטיה.

·         מיתוסים יוצרים דה-פוליטיזציה: לדוג' המיתוס הביטחון מחייב, גורם לממשלה לעשות דברים לא דמוקרטים. לדוג' בשביל הציונות (העלייה) צריך לשמור על מדיניות מפלה.

פתרונות (למתחים שהצגנו בתוך הדמוקרטיה)

·         דצנטרליזם, פוליטיקה מקומית: המקומי עוזר לרתום לפוליטיקה. (אבל למקומי יש המון בעיות. רב החדשות שהאמריקאי מקשיב להן הן מקומיות, האמריקאי לא יודע מה קורה בכל ארה"ב ובטח בעולם כולו)

·         ארגונים וולנטרים: אידוג מאפשר לאנשים לצאת מהאינדיווידואליזם ולהכנס למסגרת שמרגילה אותם למסגרת חברתית ופוליטית. במאה ה-19 זה עבד (האיגודים בעיקר עובדים, דתיים וחוגים, הצליחו לאגד אנשים) במאה ה-20 וה-21 זה עובד קצת פחות.

·         עיתונות חזקה: ג'ורנליזם מאפשר לאנשים לקבל את האינפורמציה שזקוקים לו בדמוקרטיה. הסגנון האלים, עושה סובלימציה של האלימות לעיתונות ולא למציאות. (מודע בזה שלא צריך להגזים).

·         עצמאות של הרשות השופטת ומידה מסוימת של אליטיזם: היום זה ברור לנו אבל אז לא כ"כ. צריך אליטיזם בדמוקרטיה: יש צורך במעורבות של המצויינים בפוליטיקה.

·         דה-שליט: ההיסטוריה מלמדת שהפתרונות לא תמיד מושלמים.