Saturday, June 22, 2013

העיוורת / יעקוב שטיינברג - סיכום

העיוורת / יעקוב שטיינברג - סיכום

תקציר

בעיירה יהודית במזרח אירופה, חיה בחורה עיוורת בשם חנה. לבקשת אמה ומשפחתה משדך אותה השדכן המקומי לאחד הגברים היהודים בעיירה. אמה של חנה העיוורת מספרת לה זמן קצר לפני החתונה כי בעלה הוא גבר צעיר ואלמן הסוחר בטבק, מקצוע נאה מאוד בחברה היהודית באותה תקופה. בתחילה היא מספרת לבתה כי לאיש אין ילדים, אבל כאשר היא נזכרת שבתה העיוורת מתרגזת כשמשקרים לה, היא משנה את גרסתה ומודה שיש לו שני ילדים קטנים ושקטים מאוד.
בלילה הראשון לאחר החתונה שוהים חנה ובעלה בבית אמה. כאשר הבעל, רבי ישראל שמו, נרדם, ממששת חנה את זקנו ופניו ומבינה מיד כי מדובר באדם זקן מאוד ולא בגבר צעיר. כעת ברור לה ששיקרו לה, ומהאופן בו בעלה נושם היא מתחילה לחשוד שהוא אינו עוסק כלל בסחר בטבק. היא נופלת מהמיטה וידיה נתקלות במגפיו של רבי ישראל. לפי המגפיים מתארת לעצמה חנה את בעלה כך: "יהודי צנום, גבה קומה והולך שחוח, על ראשו ירמולקה בת-זקונים ורגליו מכבידות צעד מתחת לקפוטה מטולא וארוכת שוליים". מדפיקת מטהו על האדמה ביום למחרת היא יודעת לבטח כי בעלה זקן וכי אינו עוסק בטבק.
העיוורת נכנסת להריון בליל הכלולות, אך אינה באה לבית בעלה עד שהיא מגיעה לחודשי ההיריון האחרונים. הדרך לבית רחוקה, ומהנסיעה ברחובות הארוכים והצרים מבינה העיוורת שהם עוברים דרך השכונות הנוצריות הצמודות לשכונה היהודית. העגלה עוברת דרך שדה גדול ורק אז נעצרת. העגלון דופק במטהו על חלון ביתו של בעלה, ומהדפיקה למדה חנה שהבית דומה לבתי הנוצרים. בבית לומדת מהר חנה שבעלה וילדיו ממעטים לדבר. בעלה אינו עונה לשאלותיה. הוא מציע לה כוס תה, ומנסה לעזור לה לשתות, אך היא מתרגזת ואומרת שהיא מסוגלת לבד. רק לאחר שהיא שופכת את התה על עצמה, היא מוכנה לשתות מיד בעלה. בלילה דופק אדם בחלון וקורא לרבי ישראל, וחנה לא מבינה מדוע מעירים את בעלה דווקא באמצע הלילה.
דפיקותיו של הילד על החלון, כאילו מתרחש דבר מה בחוץ מגבירות אח חשדותיה. לאחר זמן מה נשמע שאנשים רבים עוברים על פני הבית. כאשר חוזר הבעל לבית הוא שם ערימת מטבעות נחושת על השולחן, אך מסרב לענות לשאלותיה לגבי מה שהתרחש בחוץ.
לאחר שבועות מספר יולדת חנה בת. הבת מעודדת את חנה והיא חשה טוב יותר. היא שרה לבתה שירים ושני ילדיו של רבי ישראל מצטרפים ליד מיטת התינוקת ומקשיבים גם הם. עם בוא האביב פונה רבי ישראל לאשתו ומספר לה שמחלת האסכרה (דיפתריה) משתוללת בעיר ושתינוקות רבים מתים. חנה לא מבינה מדוע בעלה מספר לה זאת ומבהיל אותה. מאותו יום השגיחה שבעתיים על התינוקת. רבי ישראל המשיך לדבר על התינוקות המתים מדי יום, וחנה החלה לתמוה האם יש לו איזו תועלת מזה. כאשר התקרב הקיץ חלתה גם ילדתה של חנה, ונשימותיה נעשו כבדות. עם זאת ידעה חנה שהמחלה כלל לא מדאיגה את בעלה שהמשיך לבוא ולצאת את הבית כרגיל. יום אחד צורחת העיוורת על בעלה: "רוצח, הן עיניים לך, הגד לי מה היה לילדה?". אך רבי ישראל לא ניגש לעריסת התינוקת, אלא לקח את מטהו ויצא מהבית. העיוורת נותרה כל הלילה ליד עריסת התינוקת, מקשיבה לנשימתה הקשה. היא כבר ידעה שהילדה עומדת למות והחליטה לא לתת אותה לקברן כאשר יגיע. לפתע פסקה נשימתה של הילדה והעיוורת ידעה שהיא מתה וצעקה צעקות גדולות. כל הלילה צעקה, ובעלה יוצא ונכנס לבית והיא כבר אינה שמה לב מתי בא ומתי יצא. בבוקר היא נכנסת ואומרת "יבוא נא הקברן, יבוא נא". אך כאשר היא מכניסה את ידה לעריסת התינוקת מתברר לה שהגופה איננה שם. היא צורחת לבעלה שיאמר לה היכן התינוקת, אך רבי ישראל לא בבית. היא יוצאת לשדה לפני הבית, למשמע קול צעדי בעלה. היא ממהרת אל השדה, אך אז היא כושלת באבן גדולה ונופלת. היא קמה והולכת בין אבנים, עד שגופה נתקל באבן גדולה. היא ממששת את האבן ומבינה שזאת מצבה, שהיא עומדת בבית הקברות ושבעלה הוא קברן.

סיפור פואנטה – סיפור בעל סוף מפתיע, אשר מחבר את כל הקצוות הפרומים שנוצרו במהלך הסיפור ומסביר באופן יוצא דופן את התרחשות העלילה. הסוף המפתיע הנו בדרך כלל סוד אשר נשמר מחלק מהדמויות ובעיקר מהקורא עד סוף הסיפור. "העיוורת" הנה דוגמה לסיפור פואנטה וכן סיפור "המחרוזת" מאת גידה מופאסן.




האקספוזיציה

"לחנה העיוורת הגידו לפני חתונתה..."

מהמילים הראשונות הפותחות את הסיפור ניתן ללמוד שחנה היא הדמות הראשית ושהיא עיוורת ועומדת להינשא. כל אלו פותחים את העלילה ועומדים במרכזה.

הביטוי "הגידו" מרמז על התמה המרכזית: חנה לומדת את העולם דרך מה שאנשים אומרים לה, היא תלויה בהם, ולאנשים יש נטייה לשקר. תחושת השקר קיימת מהשורה הראשונה, ומתחזקת בשורה השנייה כאשר כתוב שבתחילה אמה סיפרה לה שאין לבעלה ילדים, אך אז נזכרה כמה חנה שונאת שמשקרים לה ותיקנה את גרסתה.

באקספוזיציה מופיעים עוד מספר רעיונות מרכזיים:

-        הבית מתואר כבית בעל חלקת אדמה גדולה – זהו תיאור אירוני כיוון שבסוף הסיפור מתברר לנו שמדובר בבית קברות
-        הדגשתה של האם כי מוטב לחנה להישאר בבית ולא לצאת לשדה לידו מעוררת את חשדו של הקורא בקשר לתפקידו של השדה – חדש שמתברר כממשי.
-        ברור לנו מהשיחה בין האם לחנה כי האם משקרת, אבל שטיינברג מתרץ שקרים אלו כאשר הוא קורא לאם "אם אומללה" - זאת כיוון שהיא חייבת לשדך את בתה, שאין איש רוצה להתחתן עמה.

האקספוזיציה מסתיימת בתיאור סבלה של האם, אשר בסופו של דבר רוצה בטובת בתה. תיאור זה הנו היחיד בסיפור שאינו מנקודת המבע של העיוורת, שכן היא אינה יכולה לדעת מה בלב אמה. נקודת מבט כזאת נקראת מבע משולב.

הדמויות בסיפור

דמויות ראשיות:

חנה – הדמות המרכזית בסיפור. היא הדמות שדרכה אנו מקבלים את עולם היצירה, ונקודת המבע שלה היא כמעט היחידה. כיוון שהיא עיוורת, אנו מקבלים את עולם היצירה דרך מגעה ודרך הקולות שהיא שומעת. חנה היא הדמות היחידה המבצעת פעולה בסיפור ולכן היא גם דמות ראשית מבחינת נקודת המבע וגם דמות ראשית מבחינת קידום העלילה.
חנה היא דמות מרדנית שאינה מוכנה לקבל את התכתיבים החברתיים. היא נישאת לרבי ישראל לפי בקשתה של אמה, אך היא עוברת להתגורר עמו רק בחודשי ההיריון המתקדמים. היא אינה חדלה מלנסות להבין את האמת סביבה. היא אינה מוותרת לבעלה או למינקת, כאשר הם רוצים לעשות דברים במקומה. חנה מגלה את האמת בסופו של דבר, אך במחיר כבד – נישואיה לקברן זקן ומות בתה התינוקת.

דמויות משנה:

רבי ישראל – בעלה של חנה. אנו יודעים פרטים מעטים עליו. הוא ממעט לדבר, אולי בגלל שעיקר לקוחותיו הם מתים. גם ילדיו אינם מדברים כמעט בכלל. התיאור היחיד שלו מגיע מדמיונה של חנה המדמה אותו לגבר גבוהה ורזה, שהולך כפוך ולובש שטריימל (מעיל ארוך ושחור) וירמולקה (מגבעת שאפיינה יהודים). זהו תיאור של "היהודי הגלותי" – דמות נלעגת של היהודי שלא נענה לרוח ההשכלה במאות ה18 ו19, והמשיך להתנהג כמנהג היהודים מזה דורות (בערך כמו החרדים אצלנו). התנועה הציונית של המאה ה19 ותחילת המאה ה20 השתמשה בדימוי זה בשביל להציג את היהודי הישן, שממנו יש להתרחק.

האם – למרות שהיא מוצגת כשקרנית, האם רוצה בטובת בתה. היא חייבת לחתן אותה כי לחנה כבר מלאו שלושים והיא טרם התחתנה – ממש טרגדיה בזמנים ההם. רק דרך חתונה ובעל תוכל חנה לקבל חלקת אדמה ובית ופרנסה – דברים שנשים באותה תקופה לא יכלו להשיג בעצמן. יחד עם זאת משקרת האם לבתה וגורמת לה לא לסמוך על בני-אדם.




מבנה ועיצוב

חלוקה לפרקים

מבנה הסיפור מחולק למספר פרקים. הפרקים ממוספרים בא' ב'. כל פרק מציג אירוע אחד בחייה של חנה לפני ואחרי חתונתה.

פרק א': לפני החתונה וליל הכלולות
פרק ב': לאחר הריון מתקדם חנה נוסעת לבית בעלה
פרק ג': המאורע שמתרחש בשדה ליד הבית
פרק ד': לידת התינוקת, מותה והגילוי.

כל פרק זמן ארוך יותר מקודמו, דבר המעצים את תחושת חוסר האונים והחשדות של חנה.

דגש על קולות, תחושות ועונות השנה

כיוון שחנה עיוורת, ועם זאת דרך עיניה אנו מקבלים את הסיפור, קיים דגש רב על קולות שהיא שומעת, כמו קול נקישת מקלו של בעלה, קולות הרוח מבחוץ, קולות צעדי היהודים וכו'. כמו כן קיים דגש על חוש המישוש – חנה ממששת את זקנו של בעלה ואת נעליו, חנה ממששת את התינוקת השוכבת בתוך העריסה. לעונות השנה יש חשיבות גדולה מאוד, כיוון שלהן מודעת העיוורת – היא מרגישה בשינויי מזג האוויר, בקול הרוח ונשירת העלים, ברעש הקרח הנמס עם בו האביב וציוץ הציפורים וכן הלאה.

דיאגסיס שקרי

המציאות בעולמה של חנה הנה דבר נזיל – היא מקבלת את תמונת עולמה דרך עיני האנשים.

דיאגסיס – המציאות של עולם היצירה. מציאות זו עשויה להיות שונה לגמרי מהמציאות בעולם האמיתי. למשל בסיפורי פנטזיה כמו "ההוביט" של ג'. ר. ר. טולקין, הדיאגסיס הנו עולם בדיוני לגמרי, אך הוא מציאותי בשביל הדמויות בסיפור. בסיפור "העיוורת" נוצר הדיאגסיס על ידי מה שהחברה מספרת לחנה.
כיוון שמשקרים לה הרבה, בדרך כלל בשביל לחסוך ממנה את האמת המרה, מתקשה חנה לקבל את עולמה כפי שמציגים לה אותו, והיא הופכת מדמות החיה במציאות לדמות המחפשת אחר המציאות עצמה. זאת פעולה יוצאת דופן שרק מעטים עושים. רובנו מקבלים את המציאות כפי שהיא, אבל רובנו לא עיוורים.
הדיאגסיס השקרי מוביל את העיוורת למסע של גילוי האמת, והופך את הסיפור לסיפור תעלומה. בדומה לרומן מתח כמו אלו של אגתה קריסטי או רם אורן, מנסה העיוורת לפתור את תעלומת מקצועו של בעלה ולגלות מה היא האמת.

העיירה היהודית לעומת השכונות הנוצריות

קיימת בסיפור תקבולת ניגודית בין העולם היהודי והנוצרי, והוא מסוכם בטבלה להלן:

העיירה היהודית
הרחוב הנוצרי
בלילה הרחובות שוממים, אף כלב לא נובח, הרחובות מפותלים
בלילה נביחות כלבים, רחובות ארוכים וישרים.
חלון הבית רחב יחסית
חלון הבית קטן יחסית
בבית מסדרון צר, ותנור הבישול במטבח
בבית מסדרון רחב ותנור הבישול בחדר המרכזי
סכין שהידית שלה עשויה מעצם
סכין שהידית שלה עשויה מתכת
צעדי ההליכה בהמולה ובחיפזון
צעדי הליכה מדודים וכבדים

ההבדלים בין העיירה היהודית לרחוב הנוצרי מדגישים את תחושת הבדידות של חנה המרוחקת מהעיירה היהודית בלב השכונה הנוצרית. תשומת הלב להבדלים אלו מדגישה את החשיבות של היהודים באותה תקופה להיבדל מאחיהם הנוצרים ולהתרחק ממנהגיהם.




האירוניה בסיפור

פרטים שונים בסיפור מאירים את המציאות באור אירוני. לדוגמא בדבריה של האם אודות ילדיו של הבעל אשר "שוקטים ונוחים הם כשתי יונים" היא מתכוונת  להחמיא לילדים ולתאר מצב חיובי בעוד שלמעשה הילדים הם כבדי פה כי לא למדו לדבר. גם הדברים הנאמרים ביחס לאם שנזכרה "כי העיוורת דרכה להתרגז על כל דבר שקר אשר יגידו לה" נתפסים בצורה אירונית כאשר היא "מגלה" לחנה את האמת אודות נוכחותם של הילדים  ומחזקת את דבריה בתיאור הבית כבית נחלה. ומטשטשת למעשה את הפרטים המשמעותיים ביותר מקצועו של הבעל, ומיקומו של הבית. כלומר האמת החלקית מחזקת את השקר ומגבירה את האירוניה שבדברים.
דוגמא אחרת, כשהמיילדת חוששת שמא חנה בעיוורונה תחנוק את התינוקת נאמר:
" אך חנה צחקה בלבבה כשעמדה על הדבר הזה. האם היא איננה יודעת כל אשר ייעשה בבית?"
ובדיעבד מתגלה לחנה שלא ידעה את הדברים המשמעותיים ביותר אשר התרחשו סביבה.

מוטיב הדפיקות

המוטיב המרכזי בסיפור הוא מוטיב הדפיקות. מוטיב זה מופיע בקול שמשמיעים גלגלי העגלה על אבני הדרך, בדפיקות מטהו של הבעל, בנקישות הילד על החלון, בדפיקות על החלון במהלך הלילה, בדפיקות צעדי האנשים המהלכים מחוץ לבית, ובקול טפטוף המים המבשר את הפשרת השלגים. קול הדפיקות נעלם  עם לידתה של התינוקת ואת מקומו תופס קול זמרתה של חנה. כשהתינוקת גוססת חוזר קול הדפיקות :"ומבחוץ נשמע קול דפיקה של נטפי המים הנופלים מן הגג" ובבית הקברות אחרי מות התינוקת , היא שומעת למרחוק את קול צעדי בעלה. כלומר, אחד מתפקידיו ששל מוטיב זה הוא לסמל את גורלה של חנה,  קול הדפיקות הוא קול פעמי גורלה.
למוטיב הדפיקות תפקיד מרכזי בעיצוב האווירה של הסיפור. קול הדפיקות מקבל עוצמה מיוחדת על רקע הדממה ומגביר את תחושת האיום והמסתורין.
למוטיב זה גם כן תפקיד באפיון הדמויות. קול דפיקות המטה וקול הצעדים הכבדים מאפיינים את דמותו של הבעל. אפיון זה מעצב את דמותו כדמות מאיימת במיוחד. מוטיב זה מאפיין גם את דמותה של חנה שכן קול הדפיקות מדגיש את עיוורונה של חנה ואת המשקל הרב שיש לחוש השמיעה, עליו היא מתבססת בניסיונה להבין את העולם אליו נקלעה.

תפקיד הנוף בסיפור

הנוף בסיפור הוא חלק בלתי נפרד מיתר הפרטים המעצבים את תעלומת העולם הסובב את חנה ומהווה לגביה חידה. כפי שחנה מנסה לגלות את גילו, ומקצועו של בעלה כך היא מנסה גם להבין ולעצב את הנוף הסובב אותה. הנוף אינו מתואר אלא נשמע. חנה מנסה לעצב את הנוף סביבה על סמך רמזים קוליים. והקורא יחד אתה תוהה על משמעות הקולות ועל משמעות השקט. אין זה נוף אובייקטיבי אלא זהו נוף המתעצב בתודעתה של חנה ותפקידו  להדגיש את עיוורונה ולאפיין בכך את דמותה.
תפקיד נוסף של עיצוב הנוף בדרך זו, הוא להגביר את המתח ולחזק את אווירת האיום. אי הידיעה המודגשת בשאלות לגבי הנוף , מדוע הרוח נושב כך? מה פירוש השקט המעורר אצל הקורא תחושה של דממת מוות? אי הידיעה מחזקת  את תחושת החשדנות  והחרדה ומגבירה את תחושת המסתורין והמתח של העלילה.

רעיונות מרכזיים בסיפור

משמעות הסיפור

הסיפור הקצר מאיר תופעות אנושיות ומציב בפני קוראיו שאלות שונות לגבי מהותו של העולם האנושי. לפנינו סיפור המציג דמות המנסה להתמודד עם עולם חסר פשר ומנסה לגלות את משמעותו. כדי לחדד תופעה זו של חוסר אונים של היחיד מול כוחות חיצוניים חזקים ממנו מעמיד שטיינברג את הגיבורה של סיפורינו בעמדת חולשה פיזית ועוקב אחרי ניסיון התמודדות זה אשר מראש נידון לכישלון. 

חנה כדמות פמיניסטית


חנה, למרות היותה אישה, מוצגת כדמות הפועלת לפי רצונה ובונה את עולמה הפנימי ואת תפיסותיה בדרכה שלה ולא לפי הדרך בה מכתיבים לה לחשוב ולנהוג. הנכות שלה רק מגבירה את רצונה לשלוט בחייה ומדגישה את מלחמתה כנגד הממסד הגברי. חנה היא דמות של אישה חזקה, המשלמת מחיר כבד בשביל החופש הרוחני שלה.

3 comments:

  1. כשתיארתם את דמותה של האם כתבתם שהיא חייבת לחתנה כיוון שמלאו לה שלושים שנים, זו טעות חנה הייתה אישה מאוד צעירה(בסביבות גיל 16). אולי היה בלבול עם תיאורו של רבי ישראל שתואר כאדם בן 30 שנים אבל לא חנה.

    ReplyDelete