סיכום בתנ"ך: עזרא א' 1-7

סיכום בתנ"ך: עזרא א' 1-7

מתוך: סיכומים בתנ"ך -  חורבן, גלות וגאולה

הצהרת כורש – 538 לפנה"ס

בפרק מובאים שלושת הנושאים הבאים: א) הצהרת כורש (1-4);  ב)  תחילת שיבת ציון (5-6);  ג)  החזרת כלי המקדש ליהודים (7-11);

הצהרת כורש עזרא, א, פס' 1 -4:
עפ"י הדברים בפסוק 1: "לכלות דבר ה' מפי ירמיה" – הצהרת כורש היא התגשמותן של שתי נבואות ירמיהו: "והיה כמלאת שבעים שנה על מלך בבל..." (כ"ה 12) – חורבן בבל. "לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם ..." (כ"ט 10) – שיבת ציון. מאחר והזמן שחלף לפי המקור הראשון הוא 66 שנים, ולפי המקור השני 59 שנים ניתן להבין שבשני המקרים ניתן לראות במספר "שבעים שנה" מספר טיפולוגי. "בכל מלכותו"- לא ברור למי הכוונה. היהודים לא היו מפוזרים בכל מלכותו. ייתכן שמדובר ביהודים שבבבל וליהודים שבארץ ישראל. "מכתב" – מסמך רשמי כתוב מטעם המלך.

ההצהרה:
בפסוק 2 כורש מכיר בה' כאלוהי ישראל, בכוחו, בתחום שליטתו האוניברסאלי ובעובדה שבזכותו באו לו ניצחונותיו. ה'  מחולל את ההיסטוריה העולמית – הוא יצר את ההתרחשות שכורש ישלוט בעולם, כדי שיאפשר ליהודים לשוב לארצם ולבנות את ביהמ"ק לה' בירושלים.
בפסוק 3 נאמר "מי בכם מכל עמו..." – ניתן להבין כי ניתנת רשות לעלות לירושלים. הזכות לשוב לירושלים ולבנות בה את המקדש מוקנית רק למי שהוא מעם ישראל, "עמו" – של ה'.
הביטוי "האלוהים אשר בירושלים" מתאים לאמונה האלילית: תחום הריבונות של אלוהים מוגבל לאזור מסוים.
בפסוק 4 ניתנת הוראה  לנשארים לתת לעולים נדבות ביד רחבה לבית האלוהים – חובתם של אנשי המקומות השונים בבבל לסייע בכסף וברכוש, לשכניהם היהודים העולים ממקומות אלה לירושלים.
המשמעות העיקרית של הצהרת כורש היא הרשות לעלות לארץ ולבנות בה בית מקדש: ניתנת הרשות לקיים חיים דתיים חופשיים, אולם אין בכך מתן חופש מדיני. יהודה היא פחווה פרסית – והמושל בה הוא נציב מטעם המלך הפרסי "פחה"?
מתוך הממצא הארכיאולוגי "גליל כורש" ניתן ללמוד על הצהרת כורש גם מחוץ למקרא. גליל כורש הוא כינוי לכתובת מימי כורש, החרוטה על גבי גוף דמוי גליל. הכתובת כתובה בשפה האכדית, זמן כתיבתה היא 539 לפנה"ס. היא מהווה מעין הצהרה לבבלים. תוכנה מעיד על המדיניות הפתוחה שנקט בה כורש.
תוכנה: "אנוכי כורש מלך בבל הגדול... מלך ארבע כנפות הארץ... אשר בל ונבו אוהבים ..... למן ...ועד הערים [שמעב]ר לחדקל, אשר מקדשיהם היו חרבים מלפני כן, החזרתי את [צלמי]האלים [שהיו] יושבים בתוכם. וכוננתי [להם] מקדש עולמים, כינסתי את כל תושביהם והשבתי [להם] את מקום מגוריהם".
מכאן ניתן להבין כי המדיניות הפתוחה אותה נקט כורש כלפי היהודים היא המדיניות שנקט כלפי כל העמים תחת שלטונו. במדיניות זו ביקש כורש להשליט שלום בין כל העמים אשר תחת שלטונו, בכך שיאפשר להם לעבוד את אלוהיהם ולעסוק בפולחניהם. בכך לא תהיה להם סיבה למרוד.
שיבת ציון: פסוקים 5-6:
בין עולי שיבת ציון היו הכוהנים והלווים, להם ניתן ההיתר לבנות את בית המקדש. בפסוק 6 מומלץ ליהודים שלא עלו לציון לתמוך בעולים "בכלי כסף. בזהב, ברכוש ובבהמה ובמגדנות".

השבת כלי בית המקדש: פס' 7
כורש מוציא מאוצרות בבל את כלי בית המקדש ומעבירם לששבצר, הנשיא ליהודה.

מדיניותו של כורש אינה מוצגת כפרי יוזמתו הוא, אלא כביצוע של צו אלוהי: "העיר ה' את רוח כרש מלך פרס".

כורש בהיותו מלך בעל השקפות אליליות (=פוליתיאיסטי), לא היה מנוע מתוקף אמונתו האלילית להאמין בכמה אלוהויות ואף באלוהי ישראל. יתירה מזו, ידוע כי כורש, כמו מלכי פרס האחרים, נקט לא רק במדיניות של סובלנות דתית בתחום האימפריה הפרסית, אלא אף עודד וסייע לשקם מדשים בעלי שם שנהרסו בעת השלטון הבבלי ב"כתובת הגליל" (כתובת שנקראת כך על שום צורתה, צורת גליל מחימר, ועליו הכרזה בכתב היתדות) פונה כורש ליושבי בבל כי הוא בא אליהם בשם אלוהיהם מרדוך להושיעם, בכתובת אחרת שהתגלתה באור-כשדים מציג עצמו כורש כשליח האל "סין". סביר אפוא להניח, כי כאשר פנה כורש אל אחד העמים בתחום האימפריה הפרסית, היה מציין שהוא שלוחה של האלוהות של עם זה, כדי לייצב את השלטון הפרסי בתחום שלטונו. לפיכך בפנייתו לעם ישראל כורש מציג את עצמו כשליח ה' שהוא אלוהי ישראל.

בפס' 2 מתוארת האלוהות כאלוהות אוניברסאלית: "ה' אלוהי השמים", בפס' 3 מתוארת האלוהות כאלוהות לאומית ומקומית, אל טריטוריאלי: ""ה' אלוהי ישראל הוא האלוהים אשר בירושלים".

הסיבה לשוני זה הוא: בפס' 2 מדובר בכורש, שאינו מעם ישראל, הנחשב לשליט עולם. לפיכך מוצגת האלוהות כאלוהות אוניברסאלית, "אלוהי השמים". לעומת זאת בפס' 3 מדובר רק על עם ישראל ובזיקתם לירושלים, ולכן נזכרת האלוהות כאלוהות לאומית: "אלוהיו עמו", "ה' אלוהי ישראל", וגם כאלוהות מקומית "הוא האלהים אשר בירושלים".

על ידי הצגה כזאת של הדברים, האמירה כי הרישיון שהוא מעניק ליהודים לבנות בית מקדש, הוא קיום פקודה של ה', זוכה כורש , כמובן, לתמיכתם ולאהדתם של היהודים.