חיזו בטטה \ סמי ברדוגו - סיכום

חיז'ו בטטה / סמי ברדוגו 1999

סיפור קצר - עברי - מחצית שניה של המאה ה-20

הסיפור חיזו בטטה מסופר מנקודת מבטו של נער מתבגר המתאר את אורח החיים של משפחתו.

בני המשפחה הם: האם - אישה קשת יום המפרנסת את משפחתה על ידי עבודה בנקיון בקופת החולים.

ושני הבנים:

אדוארד - "חיז'ו"(גזר) - בן ה-16 - הוא דמות המספר בסיפור.

שמעון - "בטטה"(תפוח אדמה) - אחיו הצעיר של אדוארד, הוא בן 13, ומכונה בטטה.

אב המשפחה אינו מוזכר בסיפור, לא קיים אבא, ועם זאת לא קיים שום הסבר להיעדרו.

הסיפור עוקב אחר המשפחה הקטנה ואחר משבר שקורע את המשפחה

לסיפור זה מספר מאפיינים: סיפור משפחתי, סיפור התבגרות, וסיפור ביקורתי.

המספר הוא אדוארד -> מספר עד - מספר מזוית הראיה שלו. ( האח הגדול, חיז'ו, גזר)

לסיפור יש סוף סגור וסוף פתוח בו זמנית איך זה יכול להיות? זה יכול להיות ככה: לגבי הקונפליקט, שהוא מצבה של האימא, היא אושפזה פצצות - לגבי הקונפליקט הסוף הוא - סגור לגבי שני הילדים הצעירים הנותרים לבדם ללא אימא או אבא בחיים - איך הם יסתדרו מה יהיה איתם - לגביהם הסוף הוא - פתוח.

ולעומק:

הסיפור חיזו בטטה נוגע בכמה נושאים:

סיפור משפחתי- מתאר פרק זמן קצר של חיי משפחה קטנה העוברת מחיי שגרה למשבר.

סיפור התבגרות- בסיםור שני בנים מתבגרים שחויים חוויה קשה, הם צריכים ללמוד להסתגל למציאות אחרת, לדעת להתמודד עם גיל ההתבגרות הכולל בתוכו גם שאלות לגבי זהות, קונפליקטים עם ההורה, גיבוש דעות יחד עם התמודדות לא קלה עם מחלתה של האם והישארותם לבדם בבית.

סיפור ביקורתי- קיימת בסיפור ביקורת על החברה הסובבת את המשפחה וגם על הממסד, אלה אינם עושים מספיק לטובת האם החולה ובוודאי לא לטובת ילדיה הנותרים ללא הורה.

הביקורת החברתית בסיפור:

האם ובניה אינם נוטים להתלונן או להביע ביקורת על מצבם. האם היא אישה מסוגרת, מתבודדת מרצון מן הסביבה וכן מלמדת את בניה שעדיף לשמור על שתיקה, כנראה משום שחששה לחשוף את הקשיים והחולשות שלה ושלהם. שתיקת האם היא דרכה לקבל את המציאות כפי שהיא ולנסות להתמודד לבד בחיים, ללא עזרת הזולת.

השאלה שיכולה להשאל היא: האם דרכה של האם להתמודדות, פוטרת את החברה מאחריות לגורל המשפחה? אפשר להסיק, כי החברה אינה ממלאת את תפקידה כראוי באחריות לפרטים החלשים הנמצאים בתוכה. החברה מתגלה באטימותה, אין סיוע למשפחה מעבר לטיפול הפורמאלי. כשהאם אינה מסוגלת עוד להתפרנס ולתפקד כמפרנסת יחידה, היא זוכה לתמיכה מן הביטוח הלאומי, בעת שחלתה היא מקבלת עזרה רפואית ואף מאושפזת בבית חולים. אבל לפני המשבר, לא מוזכר שהאם או ילדיה מקבלים סעד נפשי, בשארית כוחותיה היא ממשיכה לנהל את הבית בעזרת ילדיה. לא מוזכרת שום עזרה מהסובבים. התעלמות הסביבה והממסד בעיקר לאחר שהאם אושפזה והבנים נותרים לבדם, יש בה רמז לביקורת. הילדים נותרים באי-וודאות. ניתן לראות זאת בדבריו של אדוארד: " לא ידעתי אם מישהו יבוא ויציע לנו איך ממשיכים הלאה." משפט זה נאמר, כביכול, כבדרך אגב, אבל הוא מבטא את תחושת היתמות של הילדים שנותרו לבד ללא אף גורם שחשב על כך, כי לילדים הללו שנותרו ללא אב או אם, לא תהיה דרך לשלם על האמבולנס. קיימת תחושת הזנחה ממסדית וחוסר רגישות כלפי מצוקה אמיתית.

מוטיב העיניים בסיפור

העיניים מקבלות בסיפור זה משמעות מטאפורית לתובנות של אדוארד (חיזו=גזר) על מצבם המשפחתי. האם העניקה לבן הבכור את הכוח בעיניו. אך הראיה של אדוארד היא מעבר לראיה פיזית. הוא הטיפוס המתבונן ומבין את משמעות החיים בהווה. הוא גם רואה לעתיד, וחושש שהשגרה תופר. כל עוד האם מתפקדת ושמעון בסדר, אדוארד רגוע, אך הוא יודע שהמציאות עלולה להשתנות לרעה. הוא חזה את המשבר שקורה לאמו, הוא ידע לקרוא סימנים מוקדמים למצבה. עם זאת, לפעמים הוא בוחר לא להסתכל על דברים שיערערו את בטחונו, או שיעוררו בו ספק לגבי שלימות החיים שלהם כמשפחה. זאת בניגוד לאחיו הצעיר שמעון, שרואה דברים ובוחר להתייחס אליהם באופן גלוי, הוא מצויין את השוני שיש בינם לבין אחרים. אדוארד לעומת שמעון אחיו, רואה ומבין את מצבם ולא רק את החסר הכלכלי, הוא רואה את מצוקת התמוטטות האם,] הוא למעשה הופך להיות העין הרואה, המבינה והמבקרת. מוטיב העיניים מופיע לאורך כל הסיפור באופן מודגש, העיניים של חיזו\אדוארד מהוות ניגוד לעיוורון החברתי שהמשפחה מצויה בה.

הדמויות בסיפור:

האם הבודדה:
1. הטיפול בילדיה:

האם חד הורית ומתמודדת עם גידול ילדיה לבדה במסירות רבה. לפרנסתם היא עובדת בעבודה פיזית - נקיון בקופת החולים. יש בה דאגה רבה לצרכיהם החומריים של ילדיה ובייחוד היא מקפידה על האוכל, מדי יום בשובה מן העבודה היא קונה בשר וירקות. את אדוארד היא מאכילה בגזר, כי כשנולד קרנו עיניו ובברית המילה עיניו היו פקוחות. מכאן כינויו חיזו (גזר). את שמעון בנה השני היא מאכילה בתפוחי אדמה, כי הוא בריא וגדול, מכאן הכינוי שדבק בו בטטה (תפוח אדמה). כבר כאן מתגלה מוזרותה של האם, בעצם ההבחנה המעצבת של אישיותם. כשהיא מפסיקה לעבוד והופכת נתמכת של הביטוח הלאומי, מזונם מתמעט. היא מכינה להם כריכים עם גבינה לבנה ובצל ירוק, שהיא מגדלת בגינה, לדבריה:"אין לי בריאות טובה מזו לתת לכם". היא גם משקיעה בחינוך ועיצוב התנהגותם של בניה. היא מחנכת אותם לסדר ונקיון, הבנים נוטלים חלק בנקיון הבית ואף עוזרים לה בנקיון המרפאה, לפני ביקורת המפקחת. הסדר והנקיון הכפייתיים אף הם מסגירים את מצבה הנפשי המעורער של האם. האם מקפידה להנחיל לבניה התנהגות ראויה כלפי חוץ. בשל חששה מתגובת הסובבים "שלא יחשבו עליכם רע" היא לימדה אוצם "שצריך לחסוך בהכל" לא רק באוכל ובבגדים, אלא גם בחיוכים, במגעים לא הכרחיים וגם בדיבורים והבעות פנים, "..אתם לא תדברו סתם אל המורים שלכם, רק אם הם שואלים אתכם, אל תתחצפו..". לכאורה זהו חינוך לדרך ארץ ונימוס, אבל חינוך קפדני זה מסגיר גם הוא את מצב החרדה בוא היא נתונה. היא מקפידה להסתיר מהסביבה את מצוקתה, מצמצמת את נוכחותה עד כמה שניתן, כדי לא לבלוט בחריגותה או להחשף, כך היא גם כופה על ילדיה. למרות זאת, האם מתגלה בימיה הטובים, כאם חמה ומשעשעת. אדוארד מתאר את החיבוק של אימו עם שמעון בשובם מהנקיון של המרפאה: "שמעון היה נדבק לאמא ומחבק אותה, והיא היתה מחזירה לו חיוכים ומחבקת אותו בחזרה, וככה הם הלכו מחובקים, ואני הייתי צוחק מאחור ומסתכל על שניהם, עד שהייתי קופץ עליהם ומנסה להפריד, אבל הם לא נתנו לי ואמרו ביחד: בוא מהצד השני והייתי מחבק את אימא שלנו מהצד השני ומרגיש גם את היד של שמעון..." אכן תמונה משפחתית יפה ומלאה בחיוביות. הלכידות והחום המשפחתי באים לידי ביטוי בחיבור החם של האם את בניה והם אותה. על אף שהאם אינה מתקשרת עם סביבתה, היא מקפידה לשלוח אותם (הבנים) לחתונות ואירועים של המשפחה או השכנים. על ההזדמנות להעניק לילדיה חוויה מיחוץ לבית, היא לא מוותרת. אדוארד מתאר חוויה זו: ".."היא מזמינה לנו מונית ספיישל מהבית עד החתונה. היא בוחרת לנו בגדים חגיגיים ומגהצת אותם, ונותנת לנו מעטפה עם כסף... אנחנו יוצאים מהשכונה אל מקום שאנחנו לא מכירים. שנינו מסתכלים מהחלונות... לתת לדרך לענג אותנו, בגלל שהיא מלאה באור אדום וכתום וכחול בשמיים..."
2. קשריה של האם עם סביבתה:

האם בדרך כלל מנותקת מהסביבה. את דרכה מהעבודה אל ביתה היא עושה בהליכה מהירה. לקריאות הלגלוג של ילדי הסביבה. "חיזו בטטה" היא אינה מגיבה. גם לשאלותיהם של המבוגרים, כביכול מתוך התעניינות: "חיזו בטטה, מה שלומך, איך הילדים, איך את מרגישה?" היא לא עונה. היא אינה תובעת את עלבונה, מרוכזת בעצמה, במשימות הבית ובעבודתה באופן כפייתי. לאם יש רגשות אבל היא בוחרת בשתיקה, כי אין לה כוחות נפשיים רבים. היא מבינה את הלגלוג והזיוף, ומשום כך - היא מוצאת לה דרך התמודדות - חיסכון בדיבור ובהבעות פנים. עם זאת הדימוי שלה בעיני אחרים חשוב לה מאוד "לא רצתה שיסתכלו עליה ויחשבו שהיא עצלנית". בעיקר היא חרדה מהסמכות של המפקחת. מקור פרנסתה חשוב לה מאוד, וכל מה שהיא מבקשת זה לא לעורר תשומת לב, לא להיחשב כעצלנית. היא אישה שמתמודדת לבדה עם החיים וכל תקשורת עם הסביבה משמעותה מבחינתה - חשיפת יתר.

3. מצבה הנפשי של האם:

אי אפשר להתעלם מהסימנים המוקדמים למוזרויות של האם ולמצוקות הנפשיות שלה. זה מתבטא בכפייתיות לגבי המזון של ילדיה, בנקיון, בסדר, בניתוק הבולט מהסביבה, בהליכה המהירה ברחוב, גם בהוראות הקפדניות שלה לבנים, כאשר היא כופה עליהם התנהגות מבוקרת באופן קיצוני. כמובן, חיזו מזכיר גם את ההתפרצויות, שמהן הוא חושש, הוא מכנה זאת "עצבים". הבנים למדו שלא להביא את אמם למצב של לחץ נפשי. אדוארד בעיקר, בשל בגרותו, מגלה אמפתיה למצבה של האם. הוא מודע יותר מאחיו למצב של האימא, ומשום כך הוא מקבל את החלטותיה ולא מערער עליהן. אדוארד חושש מערעור עצביה של אמו. למרות שלכאורה, הכל מתנהל בבית ובעבודה בסדר מופתי, האם מוצאת לעצמה את הדרכים לברוח מעימותים עם הסביבה ומנסה לשאת בעול של החיים לבדה, כוחותיה הנפשיים לבסוף "נגמרים". והיא מאושפזת.....

אדוארד מספר על מצוקתה הנפשית של האם. בלילה הוא שומע אותה נאנחת, היא מתלוננת: "כואב ליקצת, אולי תביא לי כוס מים....". היא לא רוצה לחשוף את מצוקתה בפני בנה, אבל הוא ער למצוקה ואינו נרדם עד שהאור כבה. הוא חרד ממצבה, אך מכריח את עצמו לשכוח. חוסר האונים שלו לנוכח מצב אמו, מערער את שלוותי.

הילדים עדים להתפרצויות של האם, אותם הוא מתאר במילים:"רגעים של עצבים". אז הם עומדים "אילמים ורק מחכים לבצע ולעשות מה שנדרש, כדי שהכל ירגע" אדוארד מאמין שאם הם יעשו מה שהיא רוצה, כך ייטיבו עימה. אך את המשבר הנפשי של האם אי אפשר לעעצור. באחד הימים היא בורחת לפרדסים של האשכוליות. הבנים מוצאים אותה שכובה על האדמה: "תחת העצים.. עיניה היו פקוחות למחצה והיא מלמלה משהו לא ברור". בשובם הביתה , היא מתוודה בפניהם בפעם הראשונה: "לא יכולה יותר" , "קשה". מאז המשבר האם והבנים אינם חוזרים לשגרת החיים הרגילה. אשפוזה של האם מותיר את הבנים אחראים לגורלם.

הבנים:
האם עשתה הבחנה ביניהם על פי התכונה הפיזית שייחדה כל אחד מהם - אדוארד כוחו ביניו ושמעון כוחו בגופו. האחים באמת שונים בתכונות הפיזיות שלהם, אז זה רק על מנתם להדגיש את השוני ביניהם, שקשור גם בתכונותיהם והתנהגותם. את השוני מציג אדוארד מנקודת מבטו (מספר עד)

אדוארד - חיזו

* מראה: נראה כלולב כפוף. כוחו בעיניו.

* אופי: מעדיף את השהיה בבית על פני היציאה החוצה, מבודד ללא חברים, מופנם ורגיש, "אבהי" (מחליף את דמות האב החסר בסיפור) לוקח אחריות מרצונו.

* התנהגות: מנותק מהסביבה ומכונס במציאות החיים שבבית. לוקח אחריות על משפחתו, לאחר אשפוז אימו, הופך להיות ממלא מקומה בניהול הבית ודאגה לאחיו.

* יחס לאם: מפגין יחס אמפטי, דאג, חרד למצבה. מבין שבכוחותיה היא מנסה לשמור ל המשפחה, והוא מעמיד עצמו כמסייע לה, נאמן למסריה ולדרישותיה ללא עוררין.

דמות המספר

המספר אדוארד מכונה חיזו, בן שש עשרה. להבדיל מאחיו הוא נושא שם לועזי, וזה אולי מבטא את המעבר התרבותי של האם. לבן הראשון ניתן שם לועזי ולבן השני שם עברי. האפיון הדומיננטי בו: "החליטה אמי שכוחי בעיניי". הוא הצופה על המתרחש ומתאר בעיניים חדות את המתרחש סביבו. כוחו בעיניו. "כשנולדתי קרנו עיניי, כך מספרת אמא שלי". ראייה זו של האם מעניקה משמעות מיסטית לראייתו של הבן.

גם בהמשך הסיפור הוא מבליט תכונה זו: "אני רואה שש שש, ככה הראייה שלי טובה, ואני לא חושב שזאת ראייה חדה ובהירה שאף פעם לא מטושטשת, אלא ראייה שכמעט לא שוכחת שום דבר ומצלמת הכול ומקפיאה את הצילומים בתוך הראש שלי". כושר האבחנה שלו הוא חד מאוד. כך למשל כשהוא מתאר את יחסם לסביבה, הוא מדרג את מידת הקשר שלהם לסביבה: האם, להבדיל ממנו ומאחיו מנוכרת למציאות. היא חיה בבועה של ביתה וילדיה בלבד. האח הצעיר הוא המחובר ביותר למציאות העכשווית, והמספר מכיר את המציאות בצורה חלקית והוא מודה בזה: "סביבנו גרות שבע משפחות שאני מכיר. אחי מכיר קצת יותר. אמא שלנו לא מכירה ולא מתעניינת באיש מלבדנו". יתכן גם שהכינויים מבשרים את השוני בין האחים: לחיזו מיוחסת סגולת הראייה, והיא נותנת לו מימד של חולם, מימד רוחני. האח מכונה בטטה, וזה מעיד על קירבה לאדמה, על ארציות.

עם זאת הוא מדגיש שבהיותם מחוברים לאם ומחובקים יחד, היא מקרינה להם את האדישות הרגשית שלה לסביבה, והם שלושתם אז חלק מאותה הוויה: "כמעט עד הבית הלכנו ככה, שלושה שלא מסתכלים לצדדים ולא חושבים אם מסתכלים עליהם".

התפיסה שלו את עצמו כרואה של המציאות מקשה עליו לקבל את הראייה הפתוחה יותר של אחיו הצעיר שמעון. כאח בכור הוא מנסה להיות העיניים של אחיו הצעיר, ולכוונו לראות את העולם כפי שהוא רואה אותו. ההיפתחות של אחיו לאמת של המציאות נראית בעיניו מרד בסמכות של האם ובסמכותו כאח בכור. וכך הוא מתאר את מחשבותיו: "ואני רציתי לצעוק עליו, מה קורה לך תפסיק להסתכל, תתרכז בחיים שלך...אני העיניים שמסתכלות יא שמעון".

התחושה הקשה שלו שאחיו מאלץ אותו לראות מציאות שאסור לראות, וזה מרסק את האגו שלו כמי שרואה את המציאות: "ואני נבהלתי...כאילו הראה לי אור שאסור לראות" . עם זאת הוא מביע קנאה גלויה במידת העצמאות של האח הצעיר ובניתוק שלו מערכיה של האם ומהמורשת שהיא מנסה להקנות להם: "איך הוא למד לחיות ככה, אני שואל את עצמי". כשהוא משווה עצמו לאחיו ולהעזה של אחיו, הוא מלקה את עצמו על רפיסותו לעומת ההעזה של האח הצעיר: "כשאני משווה את עצמי אליו מצלצלות בתוכי סטירות לחי".

לא רק הסביבה קוראת לו ולאחיו בכינויים חיזו ובטטה. גם האם קוראת להם כך, אפילו בפומבי. המספר מתאר את פגיעותו בלשון הפוכה: "ואין לי צביטות בלב כשהיא עושה את זה גם לפני אחרים". אם לא הייתה לו צביטה בלב, הוא לא היה מציין זאת.

כאח בכור הוא מרגיש מחויבות לאחיו ואחריות על גורלו, בדומה למחויבות של יהודה על גורלו של יוסף, בספר בראשית: "ברגעים כאלה אני מרגיש שיש לי אחריות עליו, יש לי פחד שאני לא אחזיר אותו הביתה לאמא. אני חושב שבנסיעות האלה אני באמת מרגיש שאני האח הגדול ששומר על האח הקטן".

כזכור, יהודה אומר לאביו בקחתו את בנימין: בראשית מ"ג, ו': "אנוכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים".

עמדת התצפית שלו היא מהחדר שלו: הוא רוצה להיות בעמדת שליטה, לראות שהכול בסדר עם האמא ועם האח. הם עסוקים בענייניהם , הוא עסוק בצפייה עליהם: "כל אחד מתחבר לפינה שלו...אמא מהחדר שלה דרך המטבח, השירותים והמרפסת, שמעון מהספה מול הטלוויזיה שקרובה לחדר שלו, ואני מהחדר שלי משקיף על הכול". מתוך פחד מזעזועים, הוא חש שתפקידו לשמר את המציאות הקיימת, מתוך חשש שתבוא מציאות רעה וקשה יותר: "אין דבר שאני רוצה לשמר יותר מהרגע הזה ומהבית שלנו".

בתוך הקיום החומרי הקשה, הוא נצמד אל הרוח ואינו מבטא על כיסופים רוחניים: "אני נצמד במבטי לזר פרחים שעל השולחן.......האור שחודר דרך התריסים שסגורים למחצה, ושלושתנו- שמעון, אני ואמא שלנו בתוך כל זה". הפרחים והאור מבטאים כאן את הנופך הרוחני שהוא מבקש לחייו. יש כאן רמיזה תרבותית לסיפור על הסיני שיוצא ליום עבודתו ומקבל בתום היום שני ין: במטבע אחד של ין הוא קונה לחם ובמטבח אחר הוא קונה פרח. כששאלו אותו למה עשה כך, ענה: לחם קניתי כדי שיהיה לי ממה לחיות, פרח קניתי כדי שיהיה לי בשביל מה לחיות.

גם כשהאם מתפרקת ואינה רוצה עוד לחיות, הוא רוצה להחזיר את הכול לקדמותו ולשמר את הקיים. גם כשהכול מתפרק והאם נשברת, הוא מאשים את המציאות החיצונית ששברה את משפחתו והוא מודה, שגם הוא חלש ושברירי: "הכוח והידע שלהם היו חזקים ועשו אותי ואת אמא שלי ואת הבית ואת שמעון חלשים ושבריריים". והוא מקווה, למרות כל השבר הגדול "ואולי אפשר להמשיך כרגיל". וגם כשלוקחים את האם מן הבית, הוא דבק ברצון לשמר את הקיים: "חשבתי איך לשמור על הבית ואיך לסדר אותו כדי שייראה כמו תמיד". הוא דבק ברצונו להיות הכוח המשמר את הקיים, המלכד את כולם למשפחה אחת. גם כשהאם נלקחת לאשפוז נפשי, הוא רואה עצמו מחויב להיות האחראי לבית ולמשפחה. הוא מטפל מיד בדואר שמגיע, ומורה לאחיו לחזור הביתה בזמן. "עוד קצת, אמרתי לעצמי, עוד מעט אתפנה למה שסביבי".

שמעון - בטטה

* מראה: ילד בריא עם שרירים מאורכים ודקים ברגליו ובידיו, יש לו מבנה גוף ספורטיבי, כוחו בגופו.

* אופי: טיפוס אקטיבי, מעדיף את המשחקים בחוץ. תמיד מנסה לשבור את השיאים של עצמו.

* התנהגות: מרדן, מערער על הסדר הקיים. אינו מקבל את המציאות כפי שהיא, אינו חושש מעימותים, לאחר אשפוזה של אמו, הוא ממשיך לחיות את עולמו הילדותי כהרגלו.

* יחס לאם: אינו חושש להתעמת עם אמו, למרות שאוהב אותה. מגלה דאגה כשהאם מתמטטת ובוכה, אך מהר מאוד חוזר לשגרת חייו, לא ניכר (על פי זוית הראיה של אחיו) שהוא מוטרד מהיעדר אמו.

האח שמעון הוא המורד. הוא מופיע בסיפור כמעשי, מחובר למציאות, "כשנולד אחי שמעון הוא היה בריא וגדול, הרבה היה מה לתפוס אצלו, אמא אומרת". בדירוג ההיכרות עם המציאות, מדרג אותו האח המספר כמי שמכיר את המציאות יותר מכולם: "סביבו גרות שבע משפחות שאני מכיר. אחי מכיר קצת יותר".

גם בהיכרות עם האנשים שסביב, שמעון רואה נכוחה, רואה יותר: "אני ושמעון תמיד הסתכלנו על אלה שרואים אותנו, בעיקר על הילדים האחרים...הרגשתי ששמעון מסתכל יותר ממני...רומז לי במלים ובחצאי משפטים שאולי לאחרים יותר טוב".

הוא מתקשר עם בריאות מאז לידתו: "הוא לא מקשיב לה ורק קופץ יותר גבוה ויותר רחוק. שמעון בכלל לא בטטה, הוא ילד בריא עם שרירים מאורכים ודקים ברגליו ובידיו, כבר עכשיו אני רואה אצלו את הוורידים שמתבלטים לו לאורך הזרועות ומחפש את שלי". שריריו והופעתו הבריאה מעוררים את קנאתו של האח הבכור, שרואה בכך ביטוי לגבריות, והוא אומר לעצמו: "אתה תעשה ספורט כדי שתהיה קצת יותר גברי עם ורידים בולטים וצבע חום בעור" (שם). הקפיצה של שמעון גבוה ורחוק מבטאת אולי ניסיון מטאפורי להמריא מעל המציאות שלו אל מציאות אחרת.

האם מדביקה להם כינויים סטראוטיפים מלידתם: חיזו, בטטה. גם אם הם אינם שלמים עם כך, הם מכנים זה את זה בכינויים אלה. מצד אחד האח המספר אומר "שמעון בכלל לא בטטה", כשהאם קוראת לו כך, אך מיד אחר כך, האח קורא לו "שתוק יא חתיכת בטטה". עם זאת, כאן ניכרת החוצפה וההעזה של שמעון לאורך כל הסיפור. הוא אינו מייחס חשיבות לסמכות של האם ושל האח. הוא אינו מקבל את הכינויים הללו, ויש לו עמדות עצמאיות כל הזמן. כשהאח קורא לו בטטה, "הוא לא התרגש כי ידע שהוא לא באמת בטטה, ושאני נראה לידו כמו לולב כפוף". להבדיל מהאח שמשלים עם המציאות ומנסה להסתיר מעיני עצמו את המציאות האחרת, שמעון מפוכח ויודע את האמת לאמיתה: הוא יודע שהם חיים בתחתית של החברה, שנמנעת מהם רווחה חומרית ואושר חומרי בסיסי. לכן הוא מר יותר כלפי האם והאח: "הוא תמיד נראה לי מריר יותר".

שמעון אינו מסתיר את מחשבותיו: הוא מביע מחאה גלויה. שמעון אינו מוכן להשלים עם המציאות ובעיני אחיו הוא זה שחושף את האור החיצוני שאסור לדעת על קיומו, כשאתה חי באפילה: "בזמן שאמא הלכה לחנות, שמעתי אותו אומר לי, 'עד מתי נחיה ככה?' ואני נבהלתי כאילו דיבר אליי במילים שאסור לדבר בהן, כאילו הראה לי אור שאסור לראות".

הוא גם אינו חושש למחות כלפי האם על המצב הקשה: "שמעון יודע לצעוק ולהתעצבן כשהוא נתקל במנהגים של אמא. כמה פעמים אמר שהוא לא חוזר יותר לבית הזה וכמעט עשה לי ולאמא התקפת לב....'סתום אדי סתום, ואת תעזבי אותי' ענה לנו ונכנס לחדר שלו".

הוא אינו שלם עם מנהגים תמוהים של האם, כמו המנהג לשמור תבניות ביצים ומוצרי מזון מתחת למטה שלה, ובאחת הפעמים המרד שלו הופך לאלים: הוא שובר את תבניות הביצים מתחת למיטה: " 'תלכי קיבינימט עם הביצים שלך', הוא צעק, והוציא גם שני מלונים מתחת למיטה וניפץ אותם על הרצפה ועזב את הבית ויצא" . שבירת הביצים והמילון יכולה להתפרש כסמל. האם מייצגת בעיניהם זהות של אב ואם כאחד ושמעון קם ומתריס כנגד כפל הזהות שלה: זהותה הגברית (ביצים) וזהותה הנשית (מילון).

האח הבכור המנסה לשמור על הסדר הקיים יוצא מגדרו: "כלום אתה לא יודע לעשות, רק צרות" (שם). שמעון אף מורד בכינויים של האם: הוא קורא לאחיו "אדי", וכשאחיו קורא לו בטטה הוא לא קורא לו חיזו. הוא קורא לו בטטה גם כן, תוך אי קבלת חלוקת הכינויים של האם.

שמעון גם מעז למחות נגד האם על הסנדביצ'ים השגרתיים שלה, ללא שום גיוון. הוא גם חתרן ואינו חושש למרות ולהאשים אותה בכך שהיא מסתירה את הנקניק מעושן רק עבור עצמה: "שמעון העז כמובן להגיד שנמאס לו מהסנדויצ'ים האלה, ובוקר אחד הוא קרא לי לחדר שינה של אמא ואמר לי 'אתה רואה את זה, נקניק סלמי תלוי פה'...נקניק סלמי תלוי על קולב מאחורי כתונת הלילה של אמא".

מעניין שגם בתורה, שמעון מורד בצו של יעקב אביו ויוצא למסע נקם במשפחתו של שכם בן חמור (בראשית ל"ד). יעקב אף מוקיע אותו על מעשהו.

ההתנהגות המשוחררת של שמעון, הריצות שלו, הצחוקים שלו עם החברים למרות מצבם הכלכלי הקשה, מעוררים באח הבכור קנאה עזה: "אני מסתכל עליו דרך החלונות, עוקב אחריו בריצות שלו, בצחוקים שלו עם חברים, ומרגיש איך אני מתכווץ מולו. איך הוא למד לחיות ככה, אני שואל את עצמי".

למרות החספוס של שמעון, אחיו רואה בו גם את התום והטוהר שבו. בצאתם לחתונה מחוץ ליישוב במונית, ללא האם הוא מרגיש מחויבות אליו: "הוא נראה לי הכי תמים בעולם והכי עדין ויפה, קצת כמו נסיך קטן שיוצא מהמבצר שלו אל העיר הגדולה...ואני נזהר עליו שלא יקטפו לנו אותו ושלא יפצעו בפרי הטהור". זו ראייה שנגלית לאח הבכור רק בצאתם מן היישוב שלהם, בצאתם מן הראייה הקונבנציונאלית ומן המסגרת הרגילה של חייהם.

שמעון בבית הוא זה שצופה בטלוויזיה: הוא זה שרוצה לדעת מהי המציאות. האם מתבצרת בחדרה, במרפסת ובשירותים, האח הבכור ספון בחדרו, ואילו שמעון מול הטלוויזיה. הצפייה בטלוויזיה מבטאת את הקשר עם המציאות האחרת ועם החוץ.

הוא כל כך מפוכח, שמיד עם בריחת האם לפרדסים הוא מבין מיד את גודל השבר ואינו יכול עוד לשמור על איפוק: "נכנסתי לחצר הבית וראיתי את שמעון מסתובב סביב עצמו, מזיע בכל הגוף וצועק...'מה קרה, מה זה, אתה בוכה?' שאלתי אותו". ניסיון ההתאבדות של האם מביא לשבירה אצל שמעון.

מערכת היחסים במשפחה:

המשפחה מוצגת כמשפחה מלוכדת, האם עושה כמיטב יכולתה להיטיב עם בניה, והם בנים ממושמעים. עם זאת, נראה שלאדוארד יש תובנות גדולות משל שמעון, בשל יתרון הגיל - הוא בוגר יותר ומגלה הבנה גדולה יותר למצבה של אמו. אדוארד הבכור, מזהה את מצבה השביר, הוא מודע לכך שאם האם לא תתפקד, תשתבש מסגרת החיים שלהם. משום כך, הוא דבק מאוד בשגרת החיים, מנסה להקנות למשפחה ביטחון וסדר, נוטל אחריות בבית, לא רק על אמו אלא גם על אחיו. שמעון אינו מודע למאמציה של האם לשמור על שגרת חיים. הוא בוחן את הקיים ואינו שבע רצון ממנו. לאחיו הוא מציג דוגמאות על חיים טובים יותר שיש לאחרים: "סקייטבורד זה אחלה.. שבת על הים זה הכי טוב.. עוף עם גבינה זה הכי טעים.." אדוארד כועס על אחיו שאינו מסתפק בקיים. למרות זאת, אדוארד אוהב את אחיו. הוא מבין ללבו, אותו הוא מתאר בזמן נסיעתם במונית לחתונה במילים: "הוא נראה לי הכי תמים בעולם והכי עדין ויפה, קצת כמו נסיך קטן שיוצא מהמבצר שלו..". הוא נוטל חסות על אחיו: "אני נזהר עליו שלא יקטפו לנו אותו ושלא יפצעו בפרי הטהור..". כך גם לאחר אשפוזה של האם, אדוארד נותר חושב "איך לשמור על הבית ואיך לסדר אותו, כדי שיראה כמו תמיד.." הוא ממשיך את תפקידה של אמו באחזקת הבית ובהשגחה על אחיו. כששמעון יוצא לשחק עם חברים, הוא צועק לאחיו: "בטטה לא מאוחר ו.. להתראות..". החום והדאגה של האם מעצבים את אדוארד כמי שנוטל אחריות ותופס את מקומה של אמו כבוגר (וגם של אביו הנעדר) בעוד אחיו- שמעון, ממשיך את הילדות התמימה במשחקי חצר עם חבריו.

---סוף פתוח הבעיות לא באות לידי פתרון