סיכום בתנ"ך: מלכים א' פרק י"ב – פילוג הממלכה

סיכום בתנ"ך: מלכים א' פרק י"ב – פילוג הממלכה

מתוך: סיכומים בתנ"ך -  מלכים ונביאים

מלכים א', י"ב, פסוקים 17-1 – דרישת השבטים הצפוניים מרחבעם ותגובתו

בחמשת הפסוקים הראשונים של הפרק מצויים מספר פרטים חשובים:

1.         רחבעם הולך לשכם כדי שימליכו אותו.

2.         לשכם הגיע כל העם לצורך ההכתרה.

3.         העם קורא לירבעם לחזור ממצרים.

4.         העם מבקש הקלה במיסים.

ארבעת הפרטים החשובים האלה מצביעים על היחלשות וירידה במעמד ירושלים כעיר בירה ובמעמד בית דוד.

עצם העובדה שרחבעם מוצא לנכון ללכת לשכם ולא להשאר בירושלים מצביעה על כך שהוא חלש, שאין לו תמיכה מכולם, קיימת אי יציבות, אך הוא זקוק לתמיכת כולם ולכן מוחל על כבודו והוא הולך לשכם. העם מצידו, כבר מרגיש פחות הזדהות עם ירושלים ולא מוצא לנכון לבוא אליה, והולך לשם.

העובדה שירבעם חוזר מלמדת על כך שהוא כבר לא מפחד, כמו כן, העם מרשה לעצמו לבקש הקלות במיסים.

בקשת ירבעם היא: "הקל מעלינו את המיסים ונעבדך". אף על פי שהדברים לא נאמרים במפורש, משתמע מדבריהם תנאי: אם לא תקל לא נעבדך, לא נהיה נאמנים. רחבעם מבקש שלושה ימי התייעצות ובשלב הראשון פונה לאותם זקנים וחכמים"שהיו עומדים את פני שלמה" – זהו ביטוי שמשמעותו משרתים אותו תחת חסותו. הצעתם של הזקנים: "אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ודברת עליהם דברים טובים והיו לך עבדים כל הימים". גם מדבריהם של הזקנים משתמע תנאי: אם לא, הם לא, יהיו לך עבדים, נאמנים. הזקנים למעשה מציעים לרחבעם לשמוע בקול העם, להקל במיסים, כדי שתהיה נאמנות הדדית.

את הנאמנות ההדדית מבטא המחבר באמצעות שורש המילה: "ע.ב.ד" שחוזרת מספר פעמים. ישנם פרשנים שמפרשים את דברי הזקנים בהקשר למילה "היום", כלומר, אם רק היום – ביום ההכתרה, תשמע בקולם, הם יהיו נאמנים לך.

פירוש אחר: הכוונה היא לא רק ליום ההכתרה אלא לתמיד.

בשלב זה רחבעם מחליט להתייעץ עם עוד גורם והוא הילדים. למעשה, הם מבוגרים שגדלו איתו, הם מכונים "ילדים" להשוות בינם לבין "הזקנים" ולהדגיש את עצתם ילדותית.

רחבעם מציג את בקשת העם בפני הילדים כבקשה שלילית, לא באופן אובייקטיבי כמו שהוא הציג את העם בפני הזקנים. הילדים מציעים לרחבעם לא להקשיב לעם, אלא להיפך, להכביד עליהם, ועוד הם מוסיפים – תגיד לעם שהאצבע הקטנה שלך עבה יותר מהמתניים של אביך שלמה – "קטני עבה ממתני אבי".

לאחר שלושה ימים העם חוזר לשמוע את תשובת רחבעם וכאן שוב נאמר: "ויעזוב את עצת הזקנים", והפעם סופית הוא דוחה אותה ומקבל את עצת הילדים אבל כדי לא להיראות מגוחך בפני העם ולא לתת פתח לויכוח משום שהוא יודע בדיוק מה המעמד שלו, הוא לא מזכיר את עניין ההשוואה שלו עם אביו ("קטני עבדה ממתני אבי"). נשאלת השאלה: מדוע רחבעם אינו מקבל את עצת הזקנים הטובה?.

פתרונות:

1. הילדים חברים שלו ועצתם טפחה לו על האגו, והחזירה לו בטחון, ואילו עצת הזקנים הציגה אותו כמלך כנוע.

2. סיבה -דתית - דטרמינזם -  "כי הייתה סיבה מעם ה'" – כלומר, אלוהים סובב את העניינים כדי שהוא יקבל את עצת הילדים, כי אילו עצת הזקנים הייתה מתקבלת (שהיא עצה נבונה) לא היה מתקיים הפילוג, העם שומע את תשובת רחבעם ומגיב: "מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי לאוהלך ישראל "עתה ראה ביתך דוד" – תפקידו של משפט זה: הכרזת מרד. משמעותו, מימוש פילוג הממלכה, השבטים הצפוניים טוענים שהם לא רוצים להיות תחת חסות בית דוד, הם יבחרו להם מלך חדש, ורחבעם ימלוך רק על שבטו.

מלכים א', י"ב פסוקים 24-18 – רחבעם מנסה להחזיר את המלוכה אליו –

המלך רחבעם שלא מצוין בפסוק על מי מלך, לא משלים עם התנתקות השבטים והוא שולח את האיש שאחראי על המיסים – אדורם, להחזיר אותם אליו. כאן הוא נוהג בטפשות ועושה טעות, שכן העם התנתק ממנו בגלל המיסים, אלא שהתנהגות רחבעם מכוונת ע"י ה'. העם רואה את אדורם (הממונה על המיסים) ולכן זרקו עליו אבנים והרגו אותו. רחבעם בורח, והמחבר מציין ששבטי ישראל פשעו בבית דוד "עד היום הזה" – ביטוי זה הוא אנכרוניזם.

המחבר שכתב את הנושא הזה חי בתקופה שהאירועים שהוא מספר עליהם נמשכים עד תקופתו ולכן רוצה לאמר שעדותו אמיתית.   העם קורא לירבעם וממליך אותו על עשרת השבטים, ואילו אחרי מלך מבית דוד (רחבעם) הלכו: "זולתי שבט יהודה לבדו".

קושי: היכן בנימין?  פתרונות:

1. בנימין הוא שבט קטן שהתערבב ביהודה.

2.שבט בנימין, לא בשלמותו, הלך עם רחבעם, חלק ממנו עזב לישראל, ורק יהודה כולו הלך אחרי בית דוד.

רחבעם שבפס' 23 מכונה כבר: "מלך יהודה" מנסה להילחם עם ישראל כדי להחזיר את המלוכה, רק כאשר הוא שומע מאיש אלוהים שאין לו סיכוי לנצח כי ה' החליט על המצב הזה, רק בשלב זה הוא מפסיק את הנסיונות להחזיר אליו את עשרת השבטים.

מלכים א', י"ב פסוקים 33-25 – ירבעם מבסס את ממלכתו – תיקוני ירבעם -

לאחר שהפילוג הונצח, ירבעם מבסס את ממלכתו החדשה:

א.בונה עיר בירה – בתחילה בשכם ואח"כ מעבירה לפנואל, או בונה שתי ערי בירה – בשכם ופנואל. הסיבה: כדי להקל על העם להגיע אל המוסדות השונים בארמון. מבחינה חוקית מעשה זה איננו פסול משום שאחיה השילוני אמר לו במפורש: "תמלוך בכל אשר תאווה נפשך", אבל ירבעם נמצא בפחדים ובחששות שמא העם שרגיל להקריב קורבנות בירושלים יחזור לשם ושם רחבעם ישכנע אותם לחזור אליו, הם יחזרו אליו וירבעם ירצח. על כן, הוא מחליט לנתק את עשרת השבטים מיהודה. לצורך  זה הוא נוקט במספר אמצעים:

בשלב הראשון, הוא בונה לו שני מקדשים – בבית-אל ובדן. הוא בחר במקומות  אלה משום שהיו להן מסורת של קדושה, שני מקדשים – כדי  לעזור, להקל על השבטים. בית אל – סיבה דתית (היתה שם התגלות ליעקב בעבר), דן- סיב גיאוגרפית (קירבה לתושבי הצפון).

ג.בשלב השני בונה שני עגלי זהב (מדמה עצמו לאהרון הכהן, אפילו מכנה את שמות  בניו בשמות בני אהרון והוא מקטיר על המזבח כמו אהרון הכהן). הוא שם כל אחד  במקדש אחר ומודיע לעם חגיגית שאין להם צורך לעלות לירושלים. העגלים יסמלו בשבילם את נוכחות האל.   המחבר אומר: "ויהי הדבר הזה לחטאת". השאלה היא: האם זה חטא?

      *ישנם פרשנים הסוברים שעפ"י המשפט הזה – מלכתחילה הוא לא התכוון  לעבודת   אלילים אלא לעבוד את ה' דרכם. עם הזמן זה הפך לחטא – כיוון שהם  עבדו את העגלים עצמם (כמטרה ולא כאמצעי).

ד.ירבעם בונה במות.

ה.ירבעם ממנה כהנים שאינם משבט לוי אלא "מקצות העם" (או – מכל שכבות האוכלוסיה או מהמשובחים חברים שלו).

ו.ירבעם משנה את תאריך חג הסוכות מתשרי (החודש השביעי) לחשוון (החודש השמיני). לשינוי התאריך יש שתי סיבות:

1.לנתק את העם שלא יעלו לירושלים ולהדגיש את ייחוד ושונות ישראל מיהודה.

2. הסבר חקלאי – חג הסוכות – חג האסיף בו אוספים את כל התבואה למחסנים. בצפון – ישראל, התבואה מבשילה מאוחר יותר מאשר בדרום – ביהודה ולכן עדיף לקיים את חג האסיף בחשוון (8) ולא בתשרי (7).

ז.   ירבעם ממנה עצמו לכהן ומקטיר מזבח.

המטרות בתיקונים הללו:

א.         לבסס את מעמדו וממלכתו כמלך המתקן תיקונים למען העם – בא לקראתם.

ב.         מחשש שמא יעלה העם לירושלים.

התיקונים של ירבעם היו שליליים בעיני המחבר והוא מבטא את הביקורת שלו עליהם גם ע"י ביטויים מסויימים וגם באמצעות אמצעים ספרותיים: הביטויים הם: "ויהי הדבר הזה לחטאת"; "ויעש כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי"; "בחג אשר בדא מלבו".

האמצעים הספרותיים שמביעים ביקורת הם:

- חזרה מרובה על השורש ע.ש.ה בקטע, שמצביע על עשייה, על דעת עצמו.

- כינויים – המחבר לא מכנה את ירבעם "מלך" אלא "ירבעם" בלבד. כך במקום אחד

  הוא  מכנה אותו "מלך" אך ללא ציון שייכות: שם או ממלכה.

  לעומת זאת את רחבעם הוא מכנה "רחבעם מלך יהודה".

[הערה: מרגע זה, כל מלך חוטא יושווה לירבעם בן-נבט ע"י המחבר].