סיכום בתנ"ך: ירמיה, פרק כ"ח: מיהו נביא אמת ?

סיכום בתנ"ך: ירמיה, פרק כ"ח: מיהו נביא אמת ?

העימות בין ירמיהולחנניה בן עזור

מתוך: סיכומים בתנ"ך -  מלכים ונביאים - ירמיהו

הרקע ההסטורי: לאחר גלות יהויכין[597 לפנה"ס] בתקופת מלכות צדקיהו ולאור שמועות על מרידות בבבל, היתה מחלוקת בעם –האם למרוד במעצמה הבבלית . ירמיהו מזהיר מפני מרד בבבל  באמצעות מעשה סמלי: הוא מניח עול [מוט עץ המשמש לרתימת סוסים לעגלה] על צווארו כסמל צורך להיכנע לבבל. [ראה פרק כ"ז 2-12]

 בשנת 593 תכנן המלך צדקיהו, יחד עם מלכי אדום, מואב, עמון, צור וצידון למרוד במלך בבל. נביאי השקר תמכו במרד זה, נבאו להצלחתו, ולהחזרתם של כלי בית המקדש, שנלקחו בשבי הבבלים בימי יהויכין. ירמיהו, שהכיר בתפקידה של בבל בהיסטוריה העולמית, לשמש ככלי לענישת עם ישראל, על-פי תוכניתו של ה', טען שיש להיכנע לבבל, וכדי להמחיש זאת שם מוטות עץ "עול" על צווארו, סמל לכניעה ההכרחית.

הקדמה לעימות: לפי פרק כז ירמיהו עושה מוסרות ומוטות ושולח אל מלך יהודה ואל המלכים השכנים-בני בריתו .הוא  שם מוטה על צווארו כדי להמחיש באמצעות המעשה הסמלי  את השעבוד לבבל .לדבריו  יש להיכנע לבבל-כל העמים הכבושים צריכים לקבל את עול שלטונו ולא למרוד:" כֹּה-אָמַר יְהוָה אֵלַי עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת; וּנְתַתָּם, עַל-צַוָּארֶךָ.   וְשִׁלַּחְתָּם אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל-מֶלֶךְ מוֹאָב, וְאֶל-מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן, וְאֶל-מֶלֶךְ צֹר, וְאֶל-מֶלֶךְ צִידוֹן--בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלִַם, אֶל-צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה. .. וְעַתָּה, אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת-כָּל-הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה, בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, עַבְדִּי...וְעָבְדוּ אֹתוֹ כָּל-הַגּוֹיִם, ..וְהָיָה הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה, אֲשֶׁר לֹא-יַעַבְדוּ אֹתוֹ אֶת-נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, וְאֵת אֲשֶׁר לֹא-יִתֵּן אֶת-צַוָּארוֹ, בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל--בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אֶפְקֹד עַל-הַגּוֹי הַהוּא, נְאֻם-יְהוָה.." (כ"ז 4-12)

ירמיהו מזהיר  כי מי שיתנגד לשלטון בבל –ייענש ע"י ה'.

פס' 1 – 11: המפגש הראשון בין ירמיהו וחנניה בן עזור.                                                                   חנניה מנבא לעיני הכהנים ומול העם בשם ה' וטוען שהשעבוד והעול הבבלי יוסרו בקרוב מעל יהודה, כל זאת בניגוד מוחלט לדברי ירמיהו שבפרק כ"ז. חנניה רומז על אירוע היסטורי המתרחש בשנת 597 לפנה"ס – גלות יהויכין. בגלות זו נבזזו כלי המקדש והוגלתה  האליטה של ממלכת יהודה לבבל.

מבנה הנאום שלו הוא כיאסטי (מוצלב), הוא פותח ומסיים באותו עניין – שבירת העול הבבלי. והוא אף מציין זמן מדויק למימוש נבואתו – בעוד שנתיים. ירמיהו לא מכחיש את דברי חנניה, אך מביע את הסתייגויותיו .

הוא מציג קריטריונים ברורים להבחנה בין נביא אמת לשקר.

-        על-פי דברים, י"ח 21 – 22 אם דברי הנביא לא מתקיימים, הרי שמדובר בנביא שקר, שעונשו מוות.

בדברים,  י"ח, פסוקים 15-22: מופיע חוק הנביא, ובו  מספר קריטריונים לנביא אמת ושקר:

*             נביא חייב להיות רק מבני ישראל:

                              "נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה' אלהיך.." – פס' 15.

                              "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך.." – פס' 18.

*             נביא אמת יאמר רק את דבר ה':

               "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא-ציויתיו לדבר..ומת הנביא ההוא" –

פס' 20 –נביא אשר ממציא נבואות שה' לא ציוה עליו לנבא,גזר דינו יהיה מוות.

*             נביא אשר מסית לעבודה זרה, הוא נביא שקר:

               "אשר ידבר בשם אלהים אחרים, ומת הנביא ההוא" – פס' 20 –הכוונה היא לנביא  שמסית לעבודה זרה.

               עפ"ידברים, י"ג, 2-6: נביא שמסית לעבודה זרה ועל אף האותות והמופתים שמציג, הוא בהכרח נביא שקר

ודינו – מוות.

• עפ"י פס' 22 , נביא אמת הוא נביא שדבריו יבואו= יתגשמו :

      "וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ:  אֵיכָה   נֵדַע אֶת-הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ יְהוָה. אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם

         יְהוָה, וְלֹא-יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא--הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ יְהוָה".

ירמיהו, לעומת זאת, מדגיש שמבחן זה, של התגשמות הנבואה, מתייחס  רק לנביא המתנבא לשלום (כלומר נבואות טובות – פס' 9) ואילו נביא כירמיהו, המנבא בעיקר הרס וחורבן, אינו טעון כלל בדיקת אמינות. זאת מכיוון שאין להניח שאדם שאינו חש שליחות אלוהית להתנבא, ישמיע דברי תוכחה והרס, יסתכסך עם סביבתו, ויסכים לסבול כמו ירמיהו.

המסקנה :נביא שתוכן נבואותיו הוא תוכחה, הטפה ודברי זעם על חורבן והרס הוא נביא אמת.

נבואת  תוכחה על חורבן =>  נביא אמת

נבואת נחמה על שלום ושגשוג => אם אינה מתגשמת –נביא שקר

* תגובת חנניה -חנניה עושה  מעשה סמלי  על מנת להוכיח את דבריו ,וכדי להמחיש ולמשוך את תשומת לב השומעים. הוא ניגש אל ירמיהו, מוריד את המוט מעל צווארו ושובר אותו כסמל לשבירת העול הבבלי.

חנניה טוען שאין לפחד מן הבבלים ועול בבל על העם יוסר בקרוב (שנתיים מיום

 ההודעה).בתחילה האמין צדקיה בשיתוף פעולה עם הבבלים ,ואפילו קבל את דברי ירמיהו נגד המרד, אך במשך הזמן החלו להשפיע עליו שריו, מלכי הסביבה, ונביאי השקר, שתמכו במרד נגד הבבלים, מעשה שירמיה התנגד לו נמרצות.

חנניה טוען שה' ישבור את הבבלים ואם ימרדו העמים הקטנים, תצלח דרכם.

"כה-אמר ה' צבאות אלהי ישראל לאמר שברתי את-על מלך בבל" – פס' 2.

בפנייתו אל העם, משתמש חנניה בכמה אמצעי שכנוע :

*חנניה פותח בקביעה "כה אמר ה' צבאות"=אלה הם דברי ה' ולא נבואת שקר,אינו מתחזה.

* מבנה נאומו הוא כיאסטי:

                              חנניה פותח את נאומו ומסיים אותו בהכרזה על שבירת עול מלך בבל.

"שברתי את-עול- מלך בבל–בעוד שנתים ימים אני משיב אל-המקום הזה את-כל-כלי בית ה'"

 

"..ואת-יכניה...ואת-כל-גלות יהודה הבאים בבלה אני משיב אל-המקום הזה...כי אשבר את-עול מלך בבל".

מבנה זה מדגיש את הרעיון העיקרי בנבואתו של חנניה – שבירת עול מלך בבל.             

* חזרה על השורש "שבר" לשם הדגשתו-ובהמשך הוא גם עושה מעשה סמלי של שבירת העול-המוטה שנשא ירמיהו על צווארו.

שבירת המוטה =עול שנהגו לשים על צוואר הבהמות לצורך העבדתן.

חנניה שובר את העול מעל צוואר ירמיה ומפרש את מעשהו "ככה אשבר את-על נבכדנאצר מלך-בבל בעוד שנתים ימים" – כלומר מעשהו מסמל את אמונת חנניה שיהודה תשוחרר מעול השעבוד הבבלי.            

* שימושבעבר נבואי–"..שברתי את-על-מלך בבל" – פס' 2.

שימוש בעבר נבואי מצביע על הוודאות שבדבר = ברור שיתרחש הארוע.

* ציון זמן מדוייק למימוש נבואתו –"בעוד שנתים ימים..." – פס' 3.

שימוש בזמן מדויק גורם למשמיע הנבואה להישמע אמין בעיני אלו שהוא משמיע בפניהם את נבואתו.

פס' 3-4 - האירוע הנרמז הוא גלות יהויכין, שהייתה בשנת 597 לפנה"ס.

בגלות זו נבזזו כל אוצרות בית המקדש ע"י כוחותיו של נבוכדנאצר וכעת חנניה טוען    שבתוך תקופה של שנתיים, כל האוצרות הללו יוחזרו.[ראה מל"ב כ"ד 12-16].

פס' 5- 9 – תגובת ירמיהו : אסור למרוד בבבל, על העם לעבוד את בבל מכיוון שזהו רצון ה' . ה' לא היה נותן לבבל את השליטה על איזור יהודה אילו לא רצה בכך.

ירמיהו מנמק את דעתו לאיסור מרד בעזרת כוח ההחלטה של ה': כפי שה' יצר את האדם, ואת הבהמה והאדם לא התווכח על כך, כך גם נתן ה' את כל הגויים ביד נבואכדנאצר – כלומר בבל היא כלי בידי ה' לביצוע תוכניתו .על כן, אסור  לאף אחד לערער על החלטותיו של ה'.

"אנכי עשיתי את-הארץ את-האדם ואת-הבהמה אשר על-פני הארץ...ועתה אנכי נתתי את-כל-הארצות האלה ביד נבוכדנאצר מלך-בבל ואת אשר לא-יתן את-צוארו בעל מלך בבל בחרב וברעב ובדבר אפקד על הגוי ההוא.." – פס' 5- 8.

ירמיהו טוען שמי שימרוד במלך בבל, סופו יהיה רע ומר, לא רק מצד נבוכדנאצר שיענישו אלא גם מצד ה'.

"ואתם אל-תשמעו אל-נביאיכם...אשר-הם אמרים אליכם לאמר לא תעבדו את-מלך בבל" – פס' 9."כי שקר הם נבאים לכם.." – פס' 10.

בפסוקים 7-9 מציג ירמיה קריטריונים להבחנה בין נביא אמת לנביא שקר:

א. הגדרתו היא עפ"י תוכן הנבואה: ירמיה מתבסס על ניסיון העבר. נביאי האמת שפעלו בעבר ניבאו גם על מלחמות, רעה ופורענויות – כלומר, ניבאו גם נבואות חורבן.

"הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן-העולם וינבאו אל-ארצות רבות ועל-ממלוכת גדלות למלחמה ולרעה ולדבר" – פס' 7.

בנבואות אלו הזהירו הנביאים את העם מפורענויות קרבות כדי לשכנעם לחזור בתשובה-לכן הקריטריון של התגשמות הנבואה אינו מתאים במקרים אלה –אם העם חזר בתשובה.

ב. אם הנביא מנבא נבואות נחמה, כיצד נדע אם הוא נביא אמת או שקר?

"הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר-שלחו ה' באמת" – פס' 9.

ירמיה טוען שמכיוון שחנניה אינו מנבא נבואות חורבן או פורענות, יוכלו לדעת אם הוא נביא אמת רק בעוד שנתיים (מועד התגשמות נבואת הנחמה שלו).

כלומר זיהוי נביא המנבא דברים פופולריים וטובים כנביא אמת תהיה עפ"י התגשמות נבואתו.

תגובות ירמיהו לדברי חנניה : "אמן כן יעשה ה' יקם את דבריך"..(6)

            "וילך ירמיהו הנביא  לדרכו" (11)

תגובותיו של ירמיה למעשי חנניה הן פסיביות לחלוטין, ירמיה אינו מכחיש את דברי   חנייה, לא בפסוק 6, ולא בפסוק 11.

תחילה ירמיה אינו משיב לחנניה, כי אולי ביטחונו של חנניה, דבריו בשם ה' והמעשה שעשה שכנעו אותו שדברי חנניה הם דבר ה',או שביטאו את משאלת לבו שאכן נבואת חנניה על סוף השלטון הבבלי יתגשמו, שהרי למרות כל נבואות הפורענות וההסתייגות מהעם, ירמיה אהב את עמו וקיווה לטוב בשבילם.הנביא אינו משיב מיד לחנניה –וזה מעיד על ציפייתו לדבר ה' –שאינו מיידי וספונטני."..וילך ירמיה הנביא לדרכו" – פס' 11.

פס' 12 – 17: המפגש השני בין ירמיהו וחנניה – ירמיהו נצטווה לענות לחנניה במעשה סמלי נוסף, בבחינת "מידה כנגד מידה".  ברור לו עתה שחנניה הוא נביא שקר, והוא נצטווה ע"י ה' לקחת מוטות ברזל (שהן כבדות ויציבות לעומת מוטות העץ שנשברו). מוטות הברזל נועדו להראות כי השעבוד הבבלי חזק ואיתן כברזל ולא ניתן להסירו בקלות. המוטות מסמלים את השעבוד הקשה והממושך של יהודה והגויים למלך בבל. "הלוך ואמרת אל-חנניה לאמר כה אמר ה' מוטת עץ שברת ועשית תחתיהן מטות ברזל" – פס' 13.

פס' 15-16-  ירמיהו מנבא לחנניה את מותו הקרוב, על פי החוק בדברים י"ח, דינו של נביא שקר הוא מוות. ואמנם חנניה מת כחודשיים לאחר הדברים הללו.

"ויאמר ירמיה הנביא אל-חנניה הנביא שמע-נא חנניה לא-שלחך ה' ואתה הבטחת את-העם הזה על-שקר: לכן כה אמר ה' הנני משלחך מעל פני האדמה השנה אתה מת כי-סרה דברת אל-ה'" .חטאו של חנניה: הוא העמיד פני שליח ה'-התחזה לנביא:  "..לא-שלחך ה'.." – פס' 15.

לפיכך- עונשו יהיה –ה' ישלחו (=יגרשו) מעל פני האדמה, כלומר, ימיתו:

".. הנני משלחך מעל פני האדמה השנה אתה מת" – פס' 16.

לסיכום:  הצירוף "נביא שקר" לא מופיע בתנ"ך כלל. גם כאן נמנע המספר מלכנות את חנניה בתואר זה. ההפך הוא הנכון: הן חנניה והן ירמיהו נקראים בשם התואר "נביא", שש פעמים כל אחד, ורק בסופו של הסיפור מסתבר לנו כי חנניה לא קיבל מסר אלוהי אלא ניבא דברים מליבו, ולכן מת.