סיכומים בתנ"ך: חוקי מלחמה – דברים פרק כ

            

סיכומים בתנ"ך: חוקי מלחמה – דברים פרק כ

מתוך: סיכומים בתנ"ך - חוק וחברה במקרא

על-פי ההשקפה המקראית,  הניצחון במלחמה הוא נצחונו של  ה'- בזכות האמונה בו .

הכוהן הגדול מעודד את צבא העם לבל ייראו מן המלחמה,האל יושיע את העם ויביא לניצחונו.

התפיסה של נצחון הרוח והאמונה  על הכוח בדברי דוד בשמ"א יז 45 -51 :"(מה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי, אַתָּה בָּא אֵלַי, בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן; וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ.  (מו) הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְהוָה בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ...וְיֵדְעוּ כָּל-הָאָרֶץ, כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל. ( מז) וְיֵדְעוּ כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה, כִּי-לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְהוָה:  כִּי לַיהוָה הַמִּלְחָמָה, וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ"

בתהילים כ 7- 10 :"עַתָּה יָדַעְתִּי  כִּי הוֹשִׁיעַ יְהוָה מְשִׁיחוֹ.יַעֲנֵהוּ, מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ- בִּגְבֻרוֹת  יֵשַׁע יְמִינוֹ.
        (ח)  אֵלֶּה בָרֶכֶב,    וְאֵלֶּה בַסּוּסִים;  ַאֲנַחְנוּ   בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר.
(ט)  הֵמָּה, כָּרְעוּ וְנָפָלוּ;    וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ, וַנִּתְעוֹדָד. (י)  יְהוָה הוֹשִׁיעָה: הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם-קָרְאֵנוּ

ובתהלים כד 7 -10 :" יְהוָה עִזּוּז וְגִבּוֹר;    יְהוָה גִּבּוֹר מִלְחָמָה".

למרות העידוד משוחררים היראים מן המלחמה וכל מי שטרם זכה לממש /להשלים משהו חשוב שהחלו בו ולא זכו ליהנות מפרי מעשיהם:בונה בית,נוטע כרם,ומארש אישה.

פרק כ' בספר דברים עוסק בחוקי מלחמה בעיר קרובה או  רחוקה ובאנשים שמקבלים פטור מהצבא.

• פס' 1 – 9     :      הגיוס למלחמה
• פס' 10 – 18 :      מלחמת רשות ומלחמת חובה
• פס' 19 – 20 :      היחס לעצים בעת מלחמה

הגיוס למלחמה- דברים כ, פס' 1 – 9    

  פתיחת הפרק = עידוד : האל מעודד את העם העומד להילחם בצבא רב וחמוש

   שלב א' – הכוהן ניגש לעודד את העם לבטוח באל –לא לחשוש מן האויב ולא לברוח מן

                  המערכה –כי ה' יושיע אותם.

                  ההשקפה היא שה' נלחם באויבי העם, על כן הניצחון שלהם מובטח,ולא

                  יועילו לאויביהם יתרונם במס' ובנשק.

  שלב ב' -   שחרור הפטורים מהגיוס ע"י השוטרים.

דברים כ' 4-1: "כי תצא למלחמה... לא תירא מהם... ונגש הכהן ודבר אל העם... אל ירך לבבכם... כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם" – שלב הטכס הדתי על ידי הכהן – מציג את התפיסה לפיה אפשר לנצח בכוח הרוח והאמונה.

דברים כ' 9-5: שלב גיוס החיילים ע"י השוטרים. בפסוקים אלה השוטרים מונים   את הפטורים מן הגיוס:

- איש אשר בנה בית חדש ולא חנכו

- איש אשר נטע כרם ולא חיללו (בשנה החמישית) (ויקרא י"ט 25-23)

- איש אשר ארש אשה ולא לקחה – שלב ההתחייבות שלפני הנישואין, בשונה מדברים כ"ד  שם מדובר באיש שנשא אשה חדשה ופטור מחובת השרות הצבאי למשך שנה שלמה.

הנימוק המשותף לשלושת הפטורים – "פן ימות במלחמה ואיש אחר..."  פטור מטעמים אישיים ואנושיים – נסיון לאפשר לחברה לנהל אורח חיים תקין גם בשעת מלחמה.

הפטור הרביעי – פותחים השוטרים בהכרזה נפרדת ובכך מבחינים בין שלושת הפטורים הראשונים לבין פטור זה של "הירא ורך הלבב" – שנימוקו הוא מתוך דאגה ללוחמים האחרים שיאבדו מוטיבציה ולא מתוך דאגה לפרט עצמו.

הפטורים כתובים על פי הדגם המספרי שנקרא דגם שלושה וארבעה. השלושה הראשונים דומים בכך שבשלושתם התחילו משהו ולא סיימו אותו, ואילו הרביעי שונה.

 -          שלב המלחמה

דברים כ' 18-10 – פסוקים אלה מתמקדים באוכלוסייה הנכבשת בזמן המלחמה בניגוד לאוכלוסייה הכובשת שבפסוקים הקודמים.

הכתוב עושה הבחנה גיאוגרפית בין מלחמה ב"ערים הרחוקות ממך" (כ' 15) ומציג כללי לחימה שונים לערים הרחוקות ולערים הקרובות.על בסיס הבחנה זו, פירשו חכמי המשנה (מסכת סוטה) שמדובר בשני סוגי מלחמה: מלחמת מצווה ומלחמת רשות.

מלחמת מצוה – זוהי מלחמת הגנה על גבולות ארצך וכיבוש ערי כנען. במלחמה זו אין פטורים מגיוס, ואפילו "מוציאן חתן מחופתו" (חז"ל).

מלחמת רשות – כשהעם יוצא לכבוש ולהלחם באויב מחוץ לארץ כנען. לדעת חז"ל, הפטורים מגיוס למלחמה פטורים רק ממלחמת רשות.הכללים במלחמת רשות מעוררים פרדוקס (קונפליקט פנימי) – "כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום" (10).קודם כל יש לנהל משא ומתן דיפלומטי ולמנוע שפיכות דמים. אם העיר נכנעת בלא לחימה, כל תושביה "יהיו לך למס ועבדוך" (11). אם העיר אינה נכנעת בדרכי שלום – מותר להטיל עליה מצור ולכובשה. "והכית את כל זכורה לפי חרב" (13) החוק מתיר הריגת הזכרים הלוחמים בלבד, ואילו הנשים והילדים נלקחים כשבויי מלחמה יחד עם השלל, ומשמשים כעבדים.

בהקשר זה, קיים חוק  שבויית מלחמה (דברים כ"א 15-10) המונע התעללות בנשים שבויות ומניעת אונס – יש להמתין חודש ימים ולתת לה זמן להתאבל על קרוביה. ברגע שבעל אותה – היא נחשבת לאשתו, ואסור לו למוכרה. חוק הומאני המתחשב ברגשות השבויה ומרסן את התנהגותו של החייל הלוחם.

הכללים במלחמת מצווה (דברים כ' 18-16) שונים בתכלית מאלה של מלחמת רשות.

במלחמת מצווה – אין רחמים "לא תחיה כל נשמה" (16) – השמדת כל אוכלוסיית עמי כנען במטרה למנוע השפעה דתית/אלילית של עמי כנען על עם ישראל. חוק החרם "החרם תחרימם" (17) קורא להשמדה טוטאלית של האוכלוסייה, ולהשמדה טוטאלית של הרכוש.הציווי החד משמעי לא להחיות כל נשמה ולהחרים את כל האוכלוסייה והרכוש, מעורר ביקורת קשה ונוקבת בספרות חז"ל, נעשה נסיון לרכך את הציווי: "אין עושין מלחמה על אדם בעולם עד שקוראין לו לשלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת המצוה, שנאמר: כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום" (דברים כ' 10) (רמב"ם).

הקריאה לשלוט על פי הרמב"ם היא גורפת, ללא הבחנה בין הערים הקרובות והרחוקות, וזאת על פי המילה "עיר" ללא ה' היידוע – כל עיר ללא הפרדה.ההבדל לדעת הרמב"ם בין הערים הרחוקות והקרובות הוא רק כאשר הם מסרבים לשלום, כאשר את הערים הרחוקות (מלחמת רשות), משמידים רק את הכח הלוחם, ואילו בערים הקרובות (מלחמת מצוה) השמדה טוטאלית.

יש הטוענים כי להלכה – חוק החרם לא יושם, אלא נותר בגדר עקרון שלא מומש "כל העם הנותר מן האמורי, החתי, הפריזי, החוי והיבוסי... אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם, ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה" (מלכים א' ט' 20).

חוק החרם במקרא, מושפע מן התרבות שהייתה קיימת באותה תקופה, כפי שמשתקף במצבת מישע (מאה 9 לפנה"ס): "ויאמר לי כמוש... ואהרוג כלה שבעת אלפים נפש גברים ונשים, כי לעשתר כמוש (האל) החרמת...".  הכתובת מדווחת על נוהג הריגת כל אנשי העיר ולקיחת שללה והקדשתה לאל.

דברים כ' 20-19 "כי האדם עץ השדה" – היחס לעצי הסביבה בזמן מצור, קורא לאדם הלוחם להיזהר מפגיעה גדולה מדי בטבע – הלוחם רשאי לכרות עצים לשימושו רק אם הם עצי סרק. עצי פרי – אסור לכרות.

"כי האדם עץ השדה" – האדם מתקיים מעץ השדה, או, בגדר שאלה רטורית – האם העץ הוא כמו אדם היכול להתגונן מפניך במצור?!