סיכום בתנ"ך: מלכים ב', פרק כ"א : מלכות מנשה

סיכום בתנ"ך: מלכים ב', פרק כ"א : מלכות מנשה

מתוך: סיכומים בתנ"ך -  מלכים ונביאים

מנשה בן חזקיהו, מלך  יהודה מלך 55 שנה (698-642 לפנס"ה) והיה מלך כנוע למלכי אשור:סנחריב, אסרחדון, ואשורבניפל, שבתקופתם הגיעה האימפריה האשורית לשיא כוחה.

יהודה הייתה ממלכה משועבדת לאשור.השעבוד גרם לקליטת השפעות של פולחן אלילי נכר, וזאת כדי לרצות את מכי אשור ולהביע להם נאמנות בדרך של הזדהות פולחנית.

בתקופת מלכות מנשה ירדה יהודה לשפל המדרגה מבחינה מדינית, צבאית ותרבותית-

דתית. מנשה הנהיג עבודת אלילים ביהודה ובירושלים, ומחבר ספר מלכים רואה  בחטאיו סיבה לחורבן יהודה.

מלכים ב', כ"א, פס' 1-9 –חטאי מנשה:

הקשר בין פס' 1 לפס' 2- סיבה ותוצאה. כלומר, למרות שגדל מנשה באווירה של אמונת ה' הוא עשה הרע בעיני ה'.

הקשר בין פס' 2 לפס' 3-7- כלל ופרט. הזכרה בפס' 2 באופן כללי את עשית הרע של מנשה

 ובפס' 3-7 מפורטים החטאים אליליים.

קושי ענייני בפס' 3:  הקושי- מדוע ישנה השוואה בין מנשה לאחאב.

הפתרון:

רד"ק- מנשה מושווה לאחאב כי אחאב החדיר את פולחן הבעל והאשרה לממלכת ישראל,

 ומנשה עשה את זה ביהודה.

פס' 16- "וגם דם נקי שפך הרבה מאד", חטא מוסרי - מנשה שופך דם של חפים מפשע, כך גם אחאב שפך את דם נבות.

החטאים האליליים של מנשה:

בניית במות לעבודה זרה (פס' 3)- "וישב ויבן את הבמות אשר אבד חזקיה אביו". שימוש בבמות  של ה' לעבודה זרה, פיזור הפולחן.

החדרת פולחן הבעל והאשרה ליהודה (פס' 3,7):

בנה לבעל מזבחות ולאשרה פסל "כאשר עשה אחאב מלך ישראל".

שם את פסל האשרה בתוך בית המקדש "וישם את סל האשרה אשר עשה בבית..." וסיכן את מקדש ה' עד לפולחן סינקרטיסטי.

החדרת פולחן צבא השמים ליהודה (פס' 3)- עבד "לכל צבא השמים".

פולחן האל מולך- "והעביר את בנו באש".

הנהיג מנהגים אליליים (פס' 6)- הגדת עתידות באמצעות כישוף, "ועונן ונחש ועשה אוב וידעונים".

חטאיו מובאים בהדרגתיות מהקל לכבד:

מבחינה חומרית, כשהחמור ביותר הוא הכנסת פסל האשרה לבית המקדש.

הדרגתיות בין פס' 2 לפס' 9:

פס' 2- "ויעש הרע בעיני הגויים כתועבת הגויים אשר הוריש ה' מפני בנ"י", כמו הגויים.

פס' 9- "מנשה לעשות את הרע מן הגויים אשר השמיד ה' מפני בנ"י"- גרוע מהגויים  חוטא ומחטיא.

נטייתו הדתית של מנשה למרות חינוכו נובע מכך:

לפי המקרא- בגלל אמונתו בכוחם ובפולחנם של אלוהי הנכר.

פקד את מנשה משבר נפשי שחולל שינוי באישיותו.

מנשה הושפע משריו שהיו פרו[בעד] - אשוריים כי עלה למלוכה בעודנו נער צעיר.

לפי ההיסטוריונים- מנשה רצה להציל את מצבה המדיני הקשה של יהודה בעקבות מסעות הצבא של אשור לארץ ע"י כך שיעבוד עבודת האלילים.

קושי ענייני בפס' 8-7:

הקושי- ה' אומר שישים את שמו לעולם בבית המקדש אבל בית המקדש נחרב.

הפתרון- רק אם תשמרו את המצוות, אני לא אגלה אתכם "לא אוסיף להניד רגל".

מבנה מסגרת (יחידה ספרותית סגורה) בפס' 2,9:

הסופר רצה להדגיש באמצעות המילים "הוריש" וה"השמיד" את:

כפיות הטובה של עם ישראל- ה' הוריש להם את הארץ מהגויים והם חוטאים חטא יותר גרוע מהגויים.

אזכרה סמויה- ה' מזכיר לעם ישראל שהם עתידים להיענש כי הגויים חטאו וה' השמיד אותם עם ישראל חטא יותר ולכן גם הם ייענשו עפ"י העיקרון של מידה כנגד מידה.

מלכים ב', כ"א  פס' 10-18 – העונש ליהודה:

פס' 10-16-שיטת הגמול:

גמול קיבוצי- חורבן יהודה וירושלים הוא בשל חטאי מנשה וחטאי כלל הדורות.

גמול אישי- בספר דברי הימים, החורבן נגרם עקב חטאי צדקיהו ובני דורו.

פס' 10- תפקיד הנביא להעביר את דבר ה' לעם, למסור את העונש (נביאי פורענות).

קרי וכתיב פס' 12:הפסוק- "הנני נביא רעה על ירושלים ויהודה אשר כל שמעה (קרי)/שמעיו (כתיב) תצלנה שתי אוזניו". השינוי- בעלי המסורה שינו לשמעה כי היא מתייחסת לרעה, שומעיו התייחס לירושלים וליהודה.

פס' 16:

"וגם"- תוספת לחטאיו האליליים של מנשה, שפיכת דמים של אנשים חפים מפשע.

"פה לפה"- מילה ייחודית, לשון הגזמה, משמעותה הוא שהדם מילא את ירושלים.

"דם נקי"- צירוף סמיכות, משמעו הוא דם של חף מפשע שמנשה הרג בירושלים.

"דם נקי שפך מנשה הרבה מאד"- מנשה הרג בירושלים הרבה אנשים חפים מפשע ולכן, הרבה מנהיגים התנגדו לפולחנות שהנהיג.

פס' 13-15 - העונש:

"הנני מביא רעה על ירושלים ויהודה".

תמונה ציורית- אנשי יהודה חושבים שה' לא יחריב את ביתו, בית המקדש. אך,  ה' מסביר לאנשי יהודה שאין להם העדפה על פני ממלכת ישראל ולכן אם ימצא שהם חוטאים הם יענישו כמו ממלכת ישראל. זוהי תמונה ציורית הלקוחה מתחום הבנייה (לבנאי, הבונה קיר עקום יש זכות להרוס אותו).

משל:

פרוש מילולי- הצלחת=הארץ והתבשיל=התושבים.

פרוש רעיוני- *רד"ק- קודם האדם אוכל את התבשיל (ה' מגלה את התושבים) ואח"כ האדם 

                       הופך את הצלחת (חורבן הארץ).

                      *רלב"ג- זריקת הצלחת עם התבשיל (חורבן וגלות בשלב אחד).

                      *התוצאה- משותפת, חורבן וגלות.

"ונטשתי את שארית נחלתי..וייתן אותם ביד אויב"- נתת את יהודה בידי אויב.

הגמול- מן היום שיצאו ממצריים הם צוברים חטאים, ולכן הגמול מצטבר.

תורת הגמול (צדיק-טוב לו, רשע- רע לו):

ספר מלכים ב' כ"א 10-16	דברי הימים ב' ל"ג 11-13
גמול קיבוצי- העונש לממלכת יהודה וירושלים בעקבות החטאים של מנשה וכל הדורות יבוא בהמשך.	גמול אישי- כל תיאור העונש מושמט.
מושמט	הסופר מתאר שמנשה חטא, הוגלה לבבל, חזר בתשובה, ה' סלח לו, הוא חזר לארץ, טיהר את הפולחן והסיר את פסל האשרה.

הסבר הטבלה:

הסיבות לחורבן:

ספר מלכים- דוגל בגמול מצטבר, ז"א חטאי מנשה והדורות אחריו.

ספר דברי הימים- דוגל בגמול אישי, ז"א חטאי צדקיהו והדור.

קושי בצידוק הדין- סטייה מתורת הגמול מנשה רשע וטוב לו.

      פתרון- *דברי הימים- מנשה חוזר בתשובה ולכן הוא לא כל כך רע.

               *מלכים- לא כתוב על חזרתו בתשובה של מנשה מכיוון שזה לא              

                קרה או מכיוון שהוא לא צריך להסביר את הקושי כי הוא

                מאמין בגמול קיבוצי.

שתי דעות לגבי הגלות של מנשה וחזרתו בתשובה:

מבחינה היסטורית לא נכון.

יש גרעין של אמת.

מלכים ב', כ"א, פס' 19-26 – אמון בן מנשה:

הסיבות לרצח אמון:

אמון היה פרו אשורי והמתנקשים שלו היו אנטי אשוריים.

המתנקשים היו נגד עבודה זרה ואמון חטא בעבודה זרה.

הנימוקים לכך שהסיפור בדברי הימים אינם נכונים מבחינה היסטורית:

אין מקבילה בספר מלכים.

בתעודות החיצוניות האשוריות כתוב שמנשה היה מלך כנוע ונאמן לאשור ואין כל רמז שמרד, ניסה למרוד או הוגלה.

קשה להניח כי מנשה חזר בתשובה וביער את האלילים מירושלים כי:

בנו אמון שמלך תחתיו הרבה כמוהו בעבודת אלילים.

לא היה נאמר על נכדו, ישאיהו, כי הרס את המזבחות לאלילים.

ירמיהו תולה את חורבן יהודה בחטאי מנשה ומדבריו מסתבר כי מנשה לא חזר בתשובה.

החזרה בתשובה של מנשה הוא המצאה של מחבר ספר דברי הימים עקב הקושי בצידוק הדין.

הנימוק לכך שהסיפור בדברי הימים נכון מבחינה היסטורית- ניתן לשער כי מנשה הוגלה לבבל כדי להרתיעו משום שהשתתף במרד או ניסה למרוד. אך, מלך אשור השיב את מנשה אל כס מלכותו.

"עם הארץ"- ביטוי המציין מעמד חברתי נכבד בממלכת יהודה. ייתכן שהם הרגו את רוצחי אמון והמליכו את ישאיהו משום שתמכו במדיניות הפרו אשורית שנקט אמון ובדרך זו מנעו סכסוך עם אשור.