סיכום בתנ"ך: החוק המקראי

סיכום בתנ"ך: החוק המקראי

 מתוך: סיכומים בתנ"ך - חוק וחברה במקרא

מהו חוק? החוק הוא תקנה הנקבעת על ידי רשות עליונה, העומדת בראש ציבור מסויים, ומחייבת את הפרט ואת הציבור, שהחוק נועד להם.

המחוקק יכול להיות האל, המלך, הממשלה או ראשי דת.

מקור המילה חוק – יכול להיות מלשון חק"ק, שבעבר נהגו לחקוק את החוקים על אבן כדי לשמרם, או מלשון גבול תחום, כפי שנאמר באיוב (כ"ח 26) "בעשותו למטר חק" – האל קבע גבול ומידה למטר.

תכלית החוק – להגדיר מה מותר ומה אסור – מטרתו להסדיר את היחסים בין הפרטים בחברה, ובין הפרט לריבון. באמצעות החוק, מבקשים להשליט נורמות התנהגות בחברה, ולכן, החוק המקראי משקף את החברה הישראלית הקדומה והשקפת עולמה הדתי, אופייה החברתי והמערכת הכלכלית שלה.

החוק המקראי לא נוצר בחלל ריק. עם ישראל צמח והתפתח במזרח הקדום והושפע מן המסורת המשפטית שלהם – שקדמה לזו של עם ישראל. יש חוקים שהחוק המקראי דוחה לגמרי, כגון חוקי עבודה זרה. יש מקרים שהחוק המקראי מאמץ חוק קדום, אבל מתאים אותו לרוח המקרא, כגון – שמיטת חובות. יש חוקים המיוחדים לחוק המקראי, ואינם נמצאים בחוק הקדום, והם חוקי המוסר – חוקים שאינם נינים למדידה ולשיפוט, כגון הגנה על החלשים בחברה, ובכל זאת, חוקים אלה עומדים בשורה אחת עם החוקים הקשורים בדיני נפשות ודיני נזיקין – הניתנים לשיפוט.

מי חוקק את חוקי התורה?

עפ"י הגישה המסורתית, ה' חבר את החוקים, ומסר אותם למשה שהעביר אותם לעם. עפ"י גישה זו, לא יתכן למצוא סתירות בחוק, ואם יש חוקים שונים באותו נושא – הם משלימים זה את זה.

על פי הגישה הביקורתית-מחקרית – חוקי התורה חוברו בידי בני אדם, בתקופות שונות בתולדות עם ישראל. המקורות השונים מייצגים שלבים בהתפתחות החברתית שם העם.

בתורה מצויים שלושה מקבצים של חוקים – ספר שמות המכונה גם "ספר הברית", ספר ויקרא המכונה גם "תורת כוהנים" וספר דברים המכונה גם "משנה תורה".

על פי הגישה המחקרית, החוקים בספר שמות קדומים ביותר (מאה 8 לפנה"ס) ומשקפים מבנה חברתי קדום, ואילו החוקים בספר דברים, מאוחרים יותר (מאה 7 לפנה"ס) ומשקפים שלב מתקדם יותר בחברה הישראלית (ימי יאשיהו 621 לפנה"ס) ואילו חוקי ספר ויקרא הם המאוחרים ביותר ומתוארכים לסוף המאה ה-6 לפנה"ס.

החוקים מתחלקים לשני סוגים עקריים על פי תוכנם: חוקים שבין אדם לחברו וחוקים שבין אדם למקום (לה').

ניתן לחלק את החוקים לשני סוגים עקריים על פי הסגנון:

חוק אפודיקטי – חוק שקובע נורמה עקרונית, ומנוסח באופן החלטי ונחרץ – בצורת צו, למשל "לא תרצח" – החוק האפודיקטי אינו כולל סיבות ותוצאות.

חוק קזואיסטי – חוק המותנה במקרה case. החוק מנוסח באריכות רבה והוא בעל מבנה קבוע: מילת הפתיחה של החוק: כי (=כאשר) + תיאור המקרה + הדין. אם יש מקרי משנה שקשורים למקרה הראשי, יפתח כל מקרה במלה "אם". לדוגמא – "כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חנם. אם בגפו יבוא – בגפו יצא, אם בעל אשה הוא – ויצאה אשתו עמו..." (שמות כ"א 3-2).