סיכום בתנ"ך: חוקי הגנה וסעד לחלשים- גר, יתום ואלמנה

סיכום בתנ"ך: חוקי הגנה וסעד לחלשים- גר, יתום ואלמנה

מתוך: סיכומים בתנ"ך - חוק וחברה במקרא

המקורות: שמות כ"ב 20 – 23  דברים י"ד 28 – 29, כ"ד 17 – 22, ויקרא י"ט 33 – 34

גר, יתום ואלמנה : כל חברה אנושית נמדדת בהתייחסותה לחלשים שבה. בחברה שאין התייחסות לחלשים, כשהחזק "טורף" את החלש, ניתן לומר כי חוק הג'ונגל שולט בה.

ישנן סיבות רבות לכך שספר התנ"ך תורגם לכל שפה אפשרית והוא נפוץ על-פני כל כדור הארץ. אחת מהן היא ההתייחסות של המחוקק התנכי, ובעקבותיו נביאי ישראל (יש חוקרים הטוענים כי הסדר הכרונולוגי הוא הפוך!) לשכבות החלשות. בפניות רבות מספור נדרש בעל הרכוש, או מי שיש לו רכוש מעבר לצורך הקיומי שלו ושל משפחתו, לעזור למי שאין לו פת לחם לאכול, או בגד ללבוש. הפנייה היא בדרך כלל אל המצפון והיא מנומקת כדרישה דתית ("אני ה'"), בנימוק היסטורי ("כי גרים הייתם בארץ מצרים"), בנימוק מתחום תורת הגמול ("למען יברכך..." כלומר: כדאי לך), ולפעמים בנימוק חברתי-סוציאלי ("למען ינוח עבדך ואמתך כמוך").

לציון השכבות החלשות משתמש המקרא בצרוף "אלמנה" ו"יתום" (כ -  20 פעם). פעמים רבות מופיע גם הצרוף המשולש: "גר יתום ואלמנה". מדוע דווקא הם מייצגים את החלשים בחברה?

גר– שלא כמו היום, שהגר הוא מי שהמיר את דתו ונעשה יהודי, הרי הגר התנכי הוא מי שבא לגור בקרב תושבי הארץ לתקופה ארוכה. התנ"ך, לכל אורכו מתייחס לגר ביחס מיוחד, לא כמו אל הנוכרי, שהוא זר גמור ואין לחברה הישראלית כל מחויבות כלפיו [ניתן בהחלט להשוות את הגרים בתקופת התנ"ך לפועלים הזרים בימינו אנו, על כל המשתמע מכך]. הגר, שלא הייתה לו אפשרות לקנות לעצמו נחלה, היה מוצא בדרך כלל את פרנסתו בעבודה חקלאית אצל בעלי הנחלות. הוא היה חסר בסיס כלכלי איתן, ומאחוריו גם לא עמדה להגנתו המשפחה המורחבת, ולכן נחשב לחוליה חלשה בחברה.

היתום– גם כאן, שלא כמו בימינו, מדובר ביתום מאב. מכיוון שהנשים היו יושבות בית, לא עבדו בשדות ולא היו מצויות בהלכות משא ומתן, נחשב היתום כמי שאין מי שידאג לפרנסתו ולצרכיו.  

האלמנה– בנוסף לאמור לעיל, על-פי חוקי המקרא האישה אינה יורשת את נכסי בעלה. הנכסים הללו עוברים לבני האב (לא בהכרח בניה הביולוגיים), ועליהם מוטלת החובה לדאוג לאלמנה, והיא תלויה ברצונם הטוב.

הלוי– כתוצאה מן הרפורמה של יאשיהו נותרו הלויים חסרי יכולת להתפרנס: מלכתחילה לא הייתה להם נחלה, ועתה, עם סגירת כל המקדשים המקומיים הם נשארו חסרי כל. על כן החל מתקופת המלך יאשיהו ואילך, נמצא גם את הלוי כמי שיש לדאוג לו, והוא "מצטרף", שלא בטובתו, לשכבות החלשות.

מקורות תנכיים רבים עוסקים בדאגה לגר, ליתום, לאלמנה וללוי. נביא חלק קטן מאד מהם:

"משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה, כי אני ה' אלוהיכם" (ויקרא, כ"ד 22)

"וכי יגור גר בארצכם, לא תונו אותו.כאזרח מכם יהיה לכם הגר ... ואהבת לו כמוך.." (שם, י"ט 33)

"מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך... והנחת בשעריך. ובא הלוי, כי אין לו חלק ונחלה עמך, והגר והיתום והאלמנה...ואכלו ושבעו, למען יברכך ה' אלוהיך (דברים, י"ד 28 – 29).

כאמור את הדרישה לדאוג לחלשים מוצאים גם אצל הנביאים:

"אם היטיב תיטיבו את דרככם...גר יתום ואלמנה לא תעשקו..ושכנתי אתכם במקום הזה (ירמיהו, ז' 3)

וגם על דרך השלילה:

"שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם" (ישעיהו, א' 23)

שמות כ"ב 20 – 23

בפסוקים הללו נדרש האדם שלא להונות ולא לעשוק את הגר. הנימוק לכך הוא היסטורי. בהמשך, נדרש האדם להתייחס בנדיבות ליתום ולאלמנה, ולא לענות אותם. העונש שייענש בו מי שבכל זאת יעבור על החוק הוא עונש של מידה כנגד מידה: אשתו תהפוך אלמנה, וילדיו – ליתומים.

צעקה, זעקה–שני השמות הללו, והפעלים שמהם נגזרו, אין להם שום קשר לעצמת הקול! לכל אורכו של התנ"ך השורש צ.ע.ק וכן גם ז.ע.ק מלמדים על  דרישה לצדק.

דברים י"ד 28 - 29

בפסוקים הללו מדובר על "מעשר עני": מדי בשלוש שנים במחזור השמיטה, במקום "מעשר שני", יש לקחת עשירית מן היבול, ולהניח אותו בשער העיר. יבול זה נועד לעניי העיר והוא חולק, כנראה, בצורה מאורגנת.

"עניי עירך קודמים" ביטוי שנגזר ממצווה זו. לעניי העיר זכות קדימה בקבלת התרומות הללו.

דברים כ"ד 17 – 22

בפסוקים הללו נדרש האדם שלא להטות את משפטם של החלשים בחברה. בנוסף, החוק אוסר על לקיחת הבגד של אלמנה, על מנת שישמש עירבון ("חבל") לתשלום חובה. (השווה: שמות כ"ב 25 – 26, דברים    כ"ד 10 – 13). כמו כן מוסיף הקטע בדברים על מתנות העניים שנזכרו בויקרא י"ט 10.

מתנות עניים  - אחת הדרכים שבהן ניתן לעזור לעניים ולרעבים היא על ידי מענקים של מזון, הישר מן השדה והמטע. יש כאן גם היבט חינוכי: בכל המקרים שלהלן העני נדרש לצאת מביתו ולהשתדל ולעמול בעבור האוכל שהוא מקבל ללא כסף. בין מתנות העניים הנזכרות:

לקט– החקלאי מתבקש להשאיר במקומן את השבלים הבודדות הנופלות לארץ במהלך הקציר. הנצרכים יוכלו לבוא וללקט את השבלים מן השדה [פרק שלם המתאר את הווי הקוצרים והמלקטות: רות, ב']

שכחה– אלומות בודדות שנשכחו בשדה, לאחר איסוף התבואה אל הגורן.

פאה– יש להשאיר את פינת השדה בלתי קצורה. המחוקק איננו מציין כמה פינות להשאיר, מה גודל הפינה וכו'. [חז"ל קובעים "אין פוחתים לפאה משישים", כלומר יש להשאיר אחד חלקי ששים מהיבול]

עוללות– אותם אשכולות שלא היו בשלים בעת הבציר.

פרט– הענבים הבודדים שנשרו מן האשכולות במהלך הבציר.

פארה– אסור למסוק את הזיתים בצמרות העצים, או לחילופין, להשאיר את הזיתים שלא נפלו מן העץ במהלך המסיק.

תקנה נוספת שבאה לעזור לחלשים היא "מעשר עני". פעם בשלוש שנים יש לקחת עשירית מן היבולים בשדה ובמטע ולהשאיר אותם בשער העיר לנזקקים. התנ"ך אינו מפרט, אך כנראה שהיה מנגנון מקומי שדאג לחלוקת המעשר בין הנצרכים לו.

ויקרא י"ט 33 – 34

גם כאן נאסר על הונאת הגר. האדם נדרש להתייחס בהגינות לגר, ממש כשם שהוא מתייחס לכל אדם אחר "כאזרח מכם יהיה לכם הגר" ויותר מזה. האדם נדרש "ואהבת לו כמוך"! דרישה מוסרית מעין כמוה, המנומקת בהנמקה היסטורית: גם אתה היית גר במצרים, ועליך לזכור זאת.