"שני יסודות", זלדה
נושא השיר
היא מדברת והוא שותק.
היא מתפרצת והוא מתאפק. היא גם יכולה לשרוף אותו. היא – "הלהבה", הוא –
"הברוש". השיר מתייחס אל כל אחד מהם כאל ישות שמגלמת יסוד קיומי, והוא
מציג את ההבדלים החיצוניים ביניהם כדי לגלות את הגרעין הפנימי המשותף לשניהם: שאיפה
לפרוץ מסגרות, להגיע אל הלא-צפוי ואל המרחבים של הלא-נודע. תיאור זה נוגע
בדמיון החזותי שקיים בקווי המתאר של "הלהבה" ו"הברוש".
תוכן השיר ומשמעותו
השיר "שני יסודות" בנוי כאמירה בקול
ותגובה שכנגד, תגובה ללא קול. לפי דברי הלהבה אפשר להבין שהיא לא יכולה לסבול את
הקדרות השקטה והגאה של הברוש. משהו משתולל בתוכה כשהיא רואה אותו עומד נטוע באדמה
בלי להראות סימנים של רצון לפרוץ את המסגרת הקיומית המוגדרת שלו. הסדר והקביעות של
חייו מרגיזים אותה ומעוררים בה רצון לשרוף הכול. הלהבה תוהה באיבה ובלעג "איך
אפשר לעבור את החיים / הנוראים האלה" בלי הניצוץ המסעיר של "טירוף",
"רוחניות", "דמיון", "חירות"? ומתארת בביקורתיות
לגלגנית ועוינת את סדר הזמנים בחייו של הברוש ("הממסד / ששמו תקופות
השנה") ואת ההתקשרות שלו עם סביבה תומכת ("התלות הארורה שלך / באדמה,
באוויר, בשמש, במטר ובטל"). ייתכן בי היא מאשימה אותו באדישות לסבל
ב"חיים הנוראים האלה" נראה כי
ביסוד הלהבה עומד הצורך במרד. המרד הוא באותן מוסכמות המגולמות באופן סמלי
ב"תקופות השנה". אפשר שהכוונה היא לארבע העונות: אביב, קיץ, סתיו, חורף
– המייצגות את הסדר הקבוע והיציב של העולם, אותו סדר שאין לערער עליו משום קביעותו
הנצחית ביקום. הלהבה מגנה את "התלות הארורה ... באדמה, באוויר, בשמש, במטר
ובטל" – כלומר, היא לועגת לתלות באותם יסודות בסיסיים המשקפים את החיים. כפי
הנראה, יש כאן אירוניה משום שמדובר ביסודות קיומיים שלא ניתן לחיות
בלעדיהם: האדמה מזינה, האוויר לנשימה, השמש מחממת, הגשם מרווה. בהצהרתה כי היתה
שורפת את הממסד ואת התלות ביסודות קיומיים אלה, היא כאילו מודה שהיתה בוחרת במוות.
לא סביר שלכך כוונתה. הגיוני יותר, שהלהבה משתוקקת להתפרץ במובן של למרוד – מעשה
שניתן לעשותו גם עם שמץ (מעט מאוד) טירוף, רוחניות, דמיון וחירות. נדמה לה שהברוש
כה מאופק עד שאיננו נדרש כלל לכל אלו. אך לא כך הדבר. הברוש יודע שיש בו טירוף,
חירות, דמיון ורוחניות, אלא שאין הוא מפגין אותם באופן מוחצן. "הברוש שותק". לא מפני שאין לו
תשובה, אלא מפני שהוא יודע ש"השלהבת" אינה מסוגלת להבין אותו, ואין
סיכוי שהיא תאמין לו. לכן הוא חוזר בלבו ארבע פעמים על דיבור שכנגד, בנוסח שנשמע
כמו הד חוזר ששולל את הקול הקודם. אם מעמידים את דברי הלהבה מול הדברים שאומר
הברוש בלבו, יתגלה שאין הברוש מסתפק בשכנוע עצמי שיש בו את מה שהלהבה טענה שאין
בו, אלא שהוא גם מציב לעומתה סדר עדיפויות
שונה שמבטא את עצמיותו:
להבה
ברוש
בלי
שמץ של טירוף
הוא יודע שיש בו טירוף
בלי
שמץ של רוחניות
שיש בו חירות
בלי
שמץ של דמיון שיש בו דמיון
בלי
שמץ של חירות שיש בו
רוחניות
לשניהם יש נקודת מוצא משותפת: "טירוף" – אותו ניצוץ מתפרץ
שמבטא את הצורך למימוש עצמי בצורה לא שגרתית ולא צפויה. אבל הסולם של הלהבה מוביל
אל ערך שיש בו יסוד פרוע שמשמעותו בחירה ("חירות"), והסולם של הברוש
מוביל אל ערך כבוש, נפשי ומאופק יותר ("רוחניות"). מאידך גיסא בשתיקתו
יש וויתור מראש ואין נסיון אמיתי לגישור על הפערים בינהם, אולי כי גישור כזה איננו
אפשרי מאחר ואלו צדדים שונים באותו אדם...
אמצעים אומנותיים בשיר "שני יסודות"
· לשון ציורית – הלהבה והברוש.
מקור הלהבה ביסוד האש ומקור הברוש ביסוד האדמה. מדובר בשני יסודות חזקים המייצגים
רבדים שונים באישיות האדם. יסודות אלו הן משל - שלהבת וברוש הם שני סמלים (צורה של לשון
ציורית, אשר בה דבר מסויים לרוב מוחשי, מחליף ומייצג דבר מה אחר, שהוא בדר"כ
מתחום המופשט : רעיון, רגש או תכונה, לדוגמה : יונה מסמלת שלום) לבני אדם בעלי
אופי מנוגד, האחד משוחרר, ספונטני, ייצרי, אימפולסיבי ולא תלוי בדבר ושני מאופק,
בעל קביעות ובטחון אך יש בו טרוף כמו למשוחרר והוא לא חד – מימדי אך המשוחרר לא
יכול לראות זאת. הטיפוס העצור הוא אולי זה שיחזיק ואילו השלהבת יכולה להיכבות בכל
רגע. לא הכל על פני השטח ויש דברים עמוקים יותר. השניים משלימים זה את זה, אך גם
מתעמתים זה עם זה. בכל סיטואציה נתונה נדרש האדם להכריע בין היסוד הדוחק בו להגיב,
לפעול, להשתולל לבין היסוד העוצר בו, המעודד אותו להבליג ולשתוק.
· מטאפורה – "הממסד ששמו
תקופות השנה". הממסד הוא סמל הסדר, הארגון, הקביעות והשמרנות. כינוי הממסד
בשם תקופות השנה מחזק את משמעותו של הגוף הזה האחראי על שמירת גבולות המסגרת
המכילה בתוכה את החיים. הרצון לשרוף את הממסד מעיד על הדחף למרד, שקיים במהות
הלהבה.
· אנאפורה – (= מילה או צירוף
מילים החוזרים בראשי שורות רצופים). "בלי שמץ של..." לעומת "שיש
בו". האנאפורה הראשונה מדגישה את תדהמת הלהבה שמתקשה להבין כיצד מסוגל הברוש
לעבור את החיים בלי שמץ של טירוף, רוחניות, דמיון וחירות – כאשר הדגש הוא על המילה
"שמץ", כלומר קצת מכל אלו. האנאפורה השנייה מדגישה את ביטחונו של הברוש
שיודע "שיש בו" טירוף, חירות, דמיון ורוחניות. באמצעות האנאפורה מודגש
העימות בין שני היסודות השונים.
· מבנה - השיר אינו מחולק לבתים, אין הפרדה והכל נאמר
ברצף בשורות לא מסודרות וכמעט ללא סימני פיסוק, מעיד על סערת רגשות ללא שליטה
ואיפוק, אין ריסון עצמי, יש פראיות. אין איפוק
- יש התפרצות והתרגשות דבר המתאים לאופיה של הלהבה.
· ניגוד והשלמה - בין הלהבה והברוש קיימים
יחסים של ניגוד והשלמה. לכאורה, קיים ניגוד במהותם (היא משתוללת – הוא שותק), אך
למעשה הם מהווים שני צדדים לאותו המטבע. בשניהם קיימים הטירוף, הרוחניות, הדמיון
והחירות – אך הם מביעים אותם בדרכים שונות. ההשלמה ביניהם מתבטאת באיזון הנעשה בין
התפרצות לאיפוק. בניגודם הם אף מגדירים האחד את השני במישור הנמשל היא
צריכה את הניגוד מכיוון "שאין טוב בלי רע", היא מוגדרת באמצעות הברושיות
שלו.
סיכום
מהי ה"חירות" של הלהבה, ומהי ה"רוחניות" של
הברוש? האם יש בשיר העדפה של אחד משני הכיוונים? מה משתמע מן השוני ביניהם? ואולי
אין כאן שוני, והשיר מציג שני צדדים של אותו מטבע? לשאלות אלו אין מענה, והאמירה
המובלעת בשיר היא שיש שני יסודות ב"אני": יסוד מתפרץ ויסוד בולם, ושניהם
מממשים את עצמם תוך שהם מובילים – כל אחד בדרכו שלו – לכיוון של התעלות.
No comments:
Post a Comment