סיכום: שחי לאל / שלמה אבן גבירול

סוג השיר: שחי לאל הוא פיוט לפולחן דתי. ß "רשות" לתפילת "נשמת כל חי".

 

"רשויות" הם פיוטים המשמשים כפתיחות קצרות לתפילות מסוימות. רוב פיוטי הרשות בעלי ייעוד דתי (ליטורגי) מבחינת תוכנם וסיומם. מקור המילה "רשויות" הוא מן המילה "רשות", רשות שהחזן נוטל כביכול מהציבור  להיות להם לשלוח בפני המקום ולשאת תפילה. "נשמת" הוא קיצור לתפילת "נשמת כל חי" הנאמרת בשחרית של שבת ויום טוב ועניינה סיפור שבחו של הבורא. לרשויות צורה קצרה, רק 4-5 בתים בהם נדרש המשורר לריכוז המחשבה והביטוי.

 

תקופה: ימי הביניים.

ישנו קשר בין הפיוט לבין הקטע בתפילה:

1.      קשר בתוכן – תוכן מתוך התפילה לפיוט.

2.      קשר מילולי – מילים מתוך התפילה לפיוט.

3.      מטבע גלישה – בשורות האחרונות של הפיוט, יש ביטוי לשוני המחבר את הפיוט להמשך התפילה.

 

מבנה:

o       שבעה בתים.

o       תפארת הפתיחה: יש ß במילה "החכמה".

o       חרוז מבריח: Xמָה.

 

בשירת הקודש מקובל לתת בה סימן זיכרון. בתחילת כל בית מופיעה אות. כאשר מחברים את כל אותיות ראשי הבתים, נוצרת חתימה. תופעה זו נקראת בשם אקרוסטיכון.

בשיר שלנו ישנו גם אקרוסטיכון ß "שלמה חזק".

 

תוכן השיר:

מוקד הפיוט 'שחי לאל' לר' שלמה אבן גבירול עומדת פנייתו של הדובר לנפשו, ובקשתו ממנה לשוב אל מקורה האלוהי, ולא להימשך אחר ההבל והשווא. הנימוק העיקרי בו עושה הדובר שימוש הוא הקִרבה בין נפש האדם והאל, קרבה המשתלבת היטב בעולמו הפילוסופי של רשב"ג; אלא שלקראת סוף הפיוט הנימוק משנה מעט את אופיו הראשוני, ולובש צורה חדשה: במהלך רטורי מורכב כורך הדובר את שבח הנשמה יחד עם דברי הכנעה.

 

אמצעים ספרותיים ב"שחי לאל"

1.      אפוסטרופה: צורות של פניה בגוף מסוים כדי ליצור קרבה, דו שיח, קשים בין הפונה ליצירת דיאלוג. בשירנו: המשורר פונה לנשמתו: "שחי, רוצי, פני, קדמי, משולה את" וכו'.

2.      דימוי: המשורר מדמה את נשמתו לתכונות הבורא. לדוגמא: "משולה את, כמו, כי כן".

3.      שאלה רטורית: "ולמה תרדפי הבל ולמה?", "הלא אם יוצרך..?".

4.      אליטרציה: לשון נופל על לשון (מצלול). לדוגמא: "חסין ישא שחקים על זרועו".

5.      חרוז פנימי: חרוז ביניים. "לעולמך, בחיותך, לילך, דמותך".

6.      צימוד: שתי מילים או יותר שנכתבות אותו דבר, ונשמעות אותו דבר, אך המשמעות שונה. ישנם כמה סוגים של צימודים:

                          א.       צימוד שלם (=הומונימיה): לדוגמא: "ולמה [מדוע] תרדפי הבדל ולמה [ריק, שווא]".

                          ב.       צימוד שונה עיצור: צמד מילים שנכתב אותו דבר וכל תנועותיו שוות, אולם שונה באות אחת. לדוגמא: "נעלמה" <-> "נאלמה".

                          ג.        צימוד שונה תנועה: צמד מילים שכל אותיותיו זהות, או שונות בתנועה אחת.

                          ד.        צימוד מורכב: דומה לצימוד שלם, אלא מילה אחת שבו, מורכבת משתי מילים.

                         ה.       צימוד גזרי: שתי מילים או יותר הגזורות משורש אחד, או משורשים דומים אבל המשמעות שונה. \

                          ו.        צימוד נוסף: במילה השנייה יש תוספת של אות אחת או יותר על אותיות המילה הראשונה.

7.      כינוי: קישוט ספרותי. במקום לומר את השם הידוע, אומרים אותו בעזרת מילה אחרת הרומזת אליו. לדוגמא: "יחידה" = כינוי לנשמה.

 

קשרים בין הפיוט "שחי לאל" לבין "נשמת כל חי":

כידוע, הרשות ל"נשמת כל חי" מקושרת לתפילה דומה מאוד שנקראת "נשמת כל חי". ישנם כמה סוגי קשרים:

        א.       קשרים מילוליים (לקסיקאליים): מילים דומות בין הרשות לתפילת "נשמת כל חי". מילים זהות, דומות ונרדפות.

        ב.       קשר תוכני (רעיוני): כשמו כן הוא. תוכן הרשות דומה לתוכן תפילת "נשמת".

        ג.        מטבע גלישה: סוף הפיוט מזכיר מילים של הקטע שבתפילה.

 

נדגים את הקשרים:

·       "שחי לאל" ß תשתחווי לאל. וב"נשמת" נאמר "כי לך תכרע כל ברך" ß קשר מילולי\רעיוני.

·       מטבע גלישה ß ברשות: "אשר לשמו תהלל כל נשמה". בתפילה: "נשמת כל חי תברך את שמך".

 

לעיתים צליל חרוז המבריח משתתף במשמעותו של השיר, ומהווה חלק בלתי נפרד מתוכן השיר. למשל: שמואל הנגיד נוהג לחרוז עם המילה "דם", דבר שמקף את תפקידו כשר צבא. המשורר שלנו (רשב"ג) בני פיוטי "נשמת" שלו, החרוז משתתף בתוכן השיר. בשיר שלנו, החרוז המבריח הוא "מה". הוא אומר "דורשני", כאילו המשורר פונה לנשמתו: "מה עוד את רוצה? מה מה מה?".

 

שיבוץ מן התלמוד: ברכות י', ע"א:

המאמר התלמודי (קיומה הנצחי של הנשמה הוא כבורא) הופך להיות תשתית לכתיבת השיר. השיר שלנו, נשען על המאמר התלמוד.

נאמר בברכות: מה הקב"ה מלא כל העולם – אף נשמה מלאה את כל הגוף... מה בהקב"ה טהור – אף נשמה טהורה.

המאמר התלמוד משווה בין נצחיות הנשמה לנצחיות הבורא.

 

ההבדלים בין הקשרים לתפילת "נשמת":

 

	"נשמת כל חי"	"שחי לאל"
לשון	רבים	יחיד מול בוראו
תוכן	מהעבר אל הווה. כמו שנאמר: "מבית עבדים פדיתנו, ברעב זנתנו..". ואז להווה: "הנה" ß מהעבר להווה. "אתה.. אתה".	שיר של פרט העוסק בהווה בלבד – הווה מתמשך. אין בשירנו ניסי העבר ודברים השייכים לכלל. הכול שייך לאיש האמונה הבודד, המשכנע את נפשו לעבוד את הבורא בצורה מסיבית.
כינויים – לאל	"אלוקינו, מלכנו".	"צור, אל, חסין, יוצר, אל-חי".
כינויים – לנשמה	"רוח, נשמה"	"יחידה, נפש, נשמה, חיה".
חריזה	אין כל כך.	חרוז מבריח, שירה מתוכננת, בנויה. החרוז הוא חלק בלתי נפרד מן התוכן!
משך התיאור	ארוכה ומפרטת. תיאור איברים מפורט.	תמציתי, באמצעות המילה "קרבי"!! לעומת זאת, הפירוט המורחב אצלנו הוא בשמות הנשמה.

 

שאלות בגרות:

א. מהו ייעודו של השיר? בסס את דבריך על מילות השיר.

ב. מהי עמדת הדובר כלפי האל בשיר? הסבר כיצד תורמת הלשון הציורית להבנת עמדה זו.

סיכום נוסף של שחי לאל / שלמה אבן גבירול

בובה ממוכנת / דליה רביקוביץ' - סיכום

בַּלַּיְּלָה הַזֶּה הָיִיתִי בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת

וּפָנִיתִי יָמִינָה וּשְׂמאלָה, לְכָל הָעֲבָרִים,

וְנָפַלְתִּי אַפַּיִם אַרְצָה וְנִשְׁבָּרְתִּי לִשְׁבָרִים

וְנִסּוּ לְאַחוֹת אֶת שְׁבָרַי בְּיָד מְאֻמֶּנֶת.

 

הבובה בשיר היא סמלית. זו בובה ממוכנת, המסמלת את עולמנו המנוכר והטכני, עולם שבני האדם בו הם בובות. האני השרה בשיר זה היא אישה החשה כבובה ממוכנת. פעולותיה המכניות גורמות לה ליפול ולהישבר. הניסיון לאחות נעשה ביד מאומנת, אך המשבר המומחש ע"י  השבירה לא נעלם, הבובה אינה שלמה, אלא מתוקנת.

 

וְאַחַר כָּךְ שַׁבְתִּי לִהְיוֹת בֻּבָּה מְתֻקֶּנֶת

וְכָל מִנְהָגִי הָיָה שָׁקוּל וְצַיְתָנִי,

אוּלָם אָז כְּבָר הָיִיתִי בֻּבָּה מִסּוּג שֵׁנִי

כְּמוֹ זְמוֹרָה חֲבוּלָה שֶׁהִיא עוֹד אֲחוֹזָה בִּקְנוֹקֶנֶת.

 

הדוברת בשיר מנסה להתמודד עם העולם למרות המשבר שעברה, היא מנסה להיאחז בעולם, אחיזה רופפת:

 

וְאַחַר כָּךְ הָלַכְתִּי לִרְקוֹד בְּנֶשֶׁף הַמְּחוֹלוֹת

אַךְ הִנִּיחוּ אוֹתִי בְּחֶבְרַת חֲתוּלִים וּכְלָבִים

וְאִילּוּ כָּל צְעָדַי הָיוּ מְדוּדִים וּקְצוּבִים.

 

הנשף מייצג את העולם. זהו עולם נהנתני ואכזר, שאנשים בו מתחלקים לטורפים ולנטרפים. הבובה נזנחת בעולם הזה, והופכת לכלי משחק בידי החברה, שהרשע שולט בה. גם תיקונה של הבובה אפשר שנעשה מטעמים אנוכיים כדי להביא אותה למצב שתהיה בו שקולה וצייתנית.

האסוציאציה המתוארת בנושא היא של סיפור סינדרלה בדחויה, היוצאת לנשף ומצליחה, אך כאן הדוברת שוברת את האגדה ואינה ממשיכה אותה עד הסוף. בעולם מנוכר זה אין מקום לאגדות, אע"פ שהבובה מזכירה בדמותה משהו מן האגדות:

 

וְהָיָה לִי שֵׂעָר זָהָב וְהָיוּ לִי עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת

וְהָיְתָה לִי שִׂמְלָה מִצֶּבַע פְּרָחִים שֶׁבַּגָּן

וְהָיָה לִי כּוֹבַע שֶׁל קַשׁ עִם קִשּׁוּט דֻּבְדְּבָן.

 

למעשה, שלשו השורות האחרונות יכולות היו להשתלב בבית הראשון. המתאר את הבובה לפני הנפילה והשבירה:

 

בַּלַּיְּלָה הַזֶּה הָיִיתִי בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת

וּפָנִיתִי יָמִינָה וּשְׂמאלָה, לְכָל הָעֲבָרִים,

וְהָיָה לִי שֵׂעָר שֶׁל זָהָב...

 

אך בשיר המודרני יש שבירה של הסדר ופערים. נוסף על כך, בשורות האחרונות המסיימות את השיר, יש נימה של געגועים אל הטוהר שבילדות והתרפקות על הדברים היפים אשר אבדו.

מבנה השיר:

השיר "בובה ממכונת" הוא סונטה, שיר בן 14 שורות, הסונטה הזו המחולקת לבתים בני 4 – 4 – 3 – 3 שורות. דליה רביקוביץ משתמשת במבנה הקבוע והקשיח של שיר הסונטה, כדי להמחיש את הקשיחות והחוקיות של אותה חברה התובעת בובות מכניות. הבובה הממוכנת "שקולה וצייתנית", כך גם מבנה השיר.

  

סיכום נוסף של "בובה ממוכנת" מאת דליה רביקוביץ'

ראו גם: חול אפסי / דליה רביקוביץ'

חול אפסי/ דליה רביקוביץ - סיכום

 

חול אפסי/ דליה רביקוביץ

 

נושא השיר: חווית הפרדה, כיצד זוג המנסה לשקם את היחסים בינהם והם לא מצליחים.

מערכת יחסים מעורערת, והדוברת מנסה לשקם אותה, ויש הפרדה סופית שהתפוררה.

 

המילים: שוב, גם, ו החיבור, אלו מילים החוזרות על עצמן שמשמעותן הן גלגל החוזר על עצמו, מערכת היחסים שמסתובבת וחוזרת על עצמה.

בני הזוג הולכים לים, מקום רומנטי, מקום מפלט שהם הולכים לשם בכדי לדבר על היחסים בינהם.

ההליכה לים שונה מההליכות הקודמות בכך שזו הפעם האחרונה שהם הולכים, שם הם הולכים להיפרד.

 

ניתוח השיר:

בית א'-

·      "שפת הים"= התקרבות, רומנטיות, המקום שלהם, רגשות ואינטימיות.

·      גם, אז , שוב= תחושה שלך אי נוחות, מצוקה, ייאוש, הדברים נדחקים ולא מועלים על פני השטח.

·      " אמרתי שוב שמה יהיה"= שאלה, חסר סימן שאלה בסוף המשפט וזאת מפני שהתשובה ידועה מראש.

·      שורות 3 ו-4= בן הזוג מפחד מהקשר, מתנער מהתמודדות עם הקשר, בן הזוג עונה בצורה לא מחייבת, בחור לא רציני, מפחד מהתחייבות.

·      שורות 5 ו-6= הדוברת משמיעה תלונה שבן הזוג לא נפתח אליה ולא גלוי עימה.

יש תרעומת, בן הזוג לא מתקשר עם אהובתו, יש כעס, תלונה.

הניסיון לפתור את המצוקה נכשל:

א- על פי החזרות ("כל כך הרבה פעמים")

ב- על פי המיליות ("גם, אז, שוב")

 

בית ב'-

 

* "ושוב חיבקנו זה את זו כשעה"= בית שני בשיר נפתח בניסיון להתקרבות למרות הכישלון מהידברות ישנה התקרבות פיזית, של מגע (חיבוק).

ההתקרבות הזאת שונה מההתקרבות בבית הראשון כי הם מנסים משהו חדש, הזוג יודע שההתקרבות המילולית נכשלה ולכן הם מחפשים דרך אחרת להתקרב אחד לשני.

 

·      "חיפשנו נוף יותר מצודד"= השותפות הלא מילולית אינה מחזיקה מעמד לאורך זמן כי אין בינהם קשר נפשי עמוק.

·      " ורק בעשה מאוחרת נערנו את הבגדים"= ניעור הבגדים מציין השלמה, בני הזוג יודעים ברגע זה שהקשר נגמר, אי אפשר לחזור בזמן, הם מנערים את שאריות הקשר.

·      שורות 4 ו-5= הניסיון האחרון להצלת הקשר, מה דומה ומה שונה בין המשפטים?       הדומה: חזרה על המילה שוב, ניסיון להצלת הקשר

                               השונה: בשורה ארבע הדוברת רומזת שהיא רוצה

                               להציל עדיין את הקשר למרות שהיא מכירה באפסותו.

בשורה חמש הדוברת אומרת בצורה מפורשת שהקשר לא יכול להחזיק מעמד יותר, כמו חול שמתפורר. הדוברת מתפקחת.

 

·      "ומה שהוא ענה אינני זוכרת עוד"= התשובה של הבן זוג איננה חשובה, כל מה שהבן זוג אומר מתפורר כמו חול.

·      שורות 7, 8 -9= מעין סיכום: לדוברת חשוב לציין באמת כי הפרידה היא תהליך בתלי נמנע, כל המילים העידו על כך.

 

 

משמעות שם השיר "חול אפסי"

שפת הים היא הרקע לסיפור הפרידה. באותה סיטואציה של פרידה, החול מקבל משמעות סמלית, הוא הופך בידי המשוררת למשהו שלא מחזיק שמתפורר, שמתפרק.

הדימוי הזה ממחיש לה את האמת, איתה סירבה להשלים.

ראו גם: בובה ממוכנת / דליה רביקוביץ' 

 

 

יגון / צ'כוב - סיכום

יגון מאת צ'כוב מתאר את סיפורו של יונה העגלון, המבקש לשפוך את יגונו באוזני זולתו, אך אינו מוצא אוזן קשבת. יונה שרוי בכרך הגדול, הרחק מכפרו ומסביבתו הטבעית. החברה הסובבת אותו מתנכרת לסבלו ומגלה כלפיו אטימות, אדישות וחוסר עניין. רגשי המועקה, הבדידות והניכור, שחש יונה, מוצאים לבסוף את פורקנם בשיחתו באוזני סוסתו. 

הבדידות המתוארת בסיפור יגון חורגת מן המסגרת החברתית המסויימת ומסמלת בעיה חברתית כלל אנושית. ייחודו של הסיפור אינו בתיאור הבדידות , אלא דווקא נובעת מהמופנמות המיוחדת של האדם הבודד בסיפור, חוסר יכולתו להביא את זולתו לקשב ולהשתתפות בצערו או אפילו ליצור קשר עמו.

 

מבנה הסיפור "יגון"

הסיפור "יגון" בנוי מאפיזודות, שמסגרתן ערב אחד בחיי יונה. כל אפיזודה נפתחת בניסיון ליצור מגע וקשר עם הזולת ומסתיימת באכזבה ובדממה. עם כל ניסיון שנכשל מצטבר ביונה משקע כבד, עד שלבסוף הוא פורק את רגשותיו באוזני סוסתו. מאפיזודה לאפיזודה חל פיחות בטיב האנשים עימהם מנסה יונה ליצור קשר, הן מבחינת מעמדם החברתי והן מבחינת התנהגותם. ירידה זו מגיעה לבסוף אל מחוץ לתחום האנושי – אל הסוסה.

 

האקספוזיציה

באקספוזיציה נמסר הרקע על הדמויות , הזמן והמקום. יונה וסוסתו מתוארים כמי שעומדים בשלג לעת ערב. הכרכרה נמצאת באמצע העיר והשלג מכסה את שניהם. הם אינם מתנערים מהשלג ונראים כגוף אחד דומם. המיקום: העיר הגדולה. הזמן: ערב. העונה: החורף. אורות הכרך מסנוורים, אנשים רבים עוברים ושבים והרעשים רבים.

 

קיימת אנלוגיה ישרה בין העגלון לבין הסוסה:

שניהם דוממים, שניהם מבוססים בשלג ולא מנערים אותו מעליהם, כלומר מתוארים כסבילים. שניהם התנתקו מהכפר, שם גרו והגיעו לעיר הגדולה.

 

קיימת אנלוגיה ניגודית בין העגלון והסוסה לבין העיר והאנשים בה:

בניגוד לפאסיביות, הדממה וחוסר התנועה של העגלון והסוסה, העיר מתוארת כנעה ללא הרף, רעשיה רבים ואורותיה מפלצתיים.

 

מתיאור האקספוזיציה ניכרת תחושה של בדידות , זרות וחוסר השייכות של יונה העגלון וסוסתו אל העיר ואנשיה. העיר ברעשיה ובתנועתה הבלתי פוסקת מדגישה את האנונימיות של האדם היחיד – האינדיבידואל . האדם כפרט קטן בתוך המולה גדולה. כמו כן, ניתן להסיק מהפאסיביות של יונה כי הוא נמצא במצב נפשי קשה, אין בו כוח חיות וחיוניות הבולטים על רקע התנועה הבלתי פוסקת של העיר.

 

האפיזודות השונות:

 

אפיזודה ראשונה המפגש עם איש הצבא:

באפיזודה זו מודגש הניגוד בין הפרט לסביבתו, בין יונה לבין הרחוב שמאפייניו הם גסות, המוניות, צעקנות ולא הידברות. איש הצבא – נוסעו הראשון של יונה, מגלה כלפיו עניין כלשהו, אך הסביבה קוטעת את הקשר בעודו האיבו.

 

אפיזודה שנייה – המפגש עם שלושה נוסעים שיכורים:

התנהגותם של השלושה גסה ופוגעת. הפער קיים ניגוד בין יונה לבין נוסעיו, הן בתוכן הדברים והן בצורה בה הדברים נאמרים: יונה מנסה לספר על מות בנו והללו משמיעים דיבורים על מעשי הוללות, יונה מדבר ברכות ואילו הם קולניים וגסים. דווקא הגיבן, הנחות מחבריו הוא האכזרי מכולם. בהיותו שעיר לעזאזל של חבריו, הוא מוצא ביונה אובייקט נוח להטיל בו את תסכוליו ואת תוקפנותו. כך מתעלל החלש בחלש ממנו.

 

אפיזודות  השלישית והרביעית קצרות מאד עם החצרן ועם הרכב.

אפיזודות אלו מאכזבות לא פחות. גם בפעמים אלה בהם נוקט יונה יוזמה, הוא נותר ללא תגובה של ממש. החצרן אינו מניח לו  לפתוח בשיחה והעגלון נרדם בטרם סיים יונה את משפטו הראשון.

 

באפיזודה האחרונה  - השיחה עם הסוסה

יונה פורק את יגונו בפני הסוסה שהיא מאזינה פאסיבית.

 

מבנה הסיפור:

1. אקספוזיציה
2. מפגשים: א. איש הצבא

                 ב. שלושת השיכורים.

                  ג. החצרן

                  ד. העגלון הצעיר בפונדק.

                  ה. הסוסה.

הסיום סגור הקונפליקט נפתר – יונה פורק את יגונו בפני הסוסה.

 

עיצוב דמותו של יונה

דמותו של יונה ב"יגון" מתוארת כדמות איכר פשוט, שאינו מוצא את עצמו בעיר הגדולה, תמימותו וטוב ליבו ניכרים אף בשעת חייו הנוראה ביותר. רצונו הוא אנושי, לפרוק את צערו עם בני אדם.

אפיון עקיף של דמותו:

תיאור חיצוני – תיאור מנימליסטי, מופיע בעיקר באקספוזיציה דרך שפת גופו: השחוח המכופף. הוא לא נע למרות השלג הרב המכסה אותו. הסיבה להתכנסותו של יונה בתוך עצמו נודעת מאוחר יותר. יונה שקוע באבל ובדידות בשל מות בנו.

האנלוגיה לסוסה – האנלוגיה נוצרת על ידי המספר הכל יודע. האקספוזיציה קיים דמיון בין שפת הגוף של יונה לשפת הגוף של הסוסה. שניהם מתוארים כמכוסים שלג ואינם זזים. שניהם באים מאותו כפר, מעבודת השדה. מחשבות הסוסה על העיר  הן גם מחשבותיו של יונה על העיר: כרעשנית, מהירה מלאת אורות מפלצתיים.

האנלוגיה שיוצר יונה בינו לבין הסוסה- בסיום משליך יונה מסיפור חייו על חיי הסוסה. אנלוגיה זו מעבירה שני מסרים: הדגשת פשטותו של יונה הדומה לחיה ומנגד מדגישה את המכנה המשותף  החיובי  - האנושיות, אך בניגוד לשאר בני האדם. אנלוגיה זו יוצרת אירוניה, משום שהסוסה " אנושית" יותר משאר הדמויות בסיפור.

אנלוגיה ניגודית בין יונה לבין אנשי העיר- יונה והסוסה נעים בקצב איטי בעוד שאנשי העיר נעים במהירות דבר היוצר התנגשויות. יונה מדבר באיטיות ובקושי ואילו אנשי העיר מדברים בצורה קצרה ועניינית. יונה מנסה להתחבר אל הנוסעים והם מבטלים כל ניסיון. יונה אינו פורק את יגונו בדרכים אלימות, הוא גם אינו מתעלל בסוסה החלשה ממנו. נוסעיו פורקים עליו את כעסים בלגלוג, קללות ומכות. הסוסה מקשיבה ליונה הפורק את יגונו בניגוד חד לבני האדם.

אופן הדיבור- יונה מתקשה לבטא במילים את צערו וגם יכולת הדיבור שלו מוגבלת. ההתנהגות משתלבת עם דמותו הפשוטה של יונה וכן בשל הקושי שלו לדבר בשל יגונו.

חיי הנפש – רגשות ומחשבות: המספר הכל יודע מתאר את רגשותיו של יונה, שאינם נראים לעיני המתבונן בעזרת החזרות על המילים: יגון, מעיק, יגון לוחץ ועוד. הצורך הנואש ביותר של יונה הוא לחלוק עם משהו את יגונו.

 

דמות המספר ב"יגון"

זהו מספר כל יודע הקרוב לנקודת התצפית של יונה, אך מספר את המינימום ההכרחי, כדי שנבין את הבעיה של הדמות הראשית. המספר מנסה לבטא עמדה אוביקטיבית  ובלתי מתערבת, עם זאת המספר מנסה לכוון את הקורא להזדהות עם הגיבור על ידי הערות שהן על דרך ההשערה ועל ידי קריאות רטוריות. המספר נוקט בניסוחים של השערה ולא של ידיעה מוחלטת. הם מגבירים את אפקט המציאות. הם מסמנים מצבים הקיימים גם במציאות – מצבים שבהם האדם אינו יודע בבטחה מה מרגיש זולתו. הנימה השלטת היא מאופקת, תוך הימנעות מפאתוס.

 

מוטיב העיניים

מוטיב זה מופיע באפיזודות שונות המקבילות לתיאור רגשותיו של יונה. פקיחת העיניים מסמלת את הניסיון ליצור קשר ואילו עצימתן מסמלת את הניתוק והדחייה. איש הצבא עוצם את עיניו כאשר יונה מנסה לספר על יגונו. בפונדק אנשים ישנים וליונה קשה לפקוח את עיניו. רק באפיזודה האחרונה רואה לבסוף יונה עיניים פקוחות – עיני הסוסה המבריקות.

 

החברה

החברה בעיר מצטיירת כמנוכרת, לא מוכנה לשמוע את בעיותיו של היחיד ואפילו דוחה אותו ממנה. העיצוב של עונת החורף, השלג והלילה תורמים אף הם לתחושת הניכור והבדידות של הפרט. הבדידות היא לא רק של יונה, אלא בדידותו של האדם בחברה בכלל המתוארת כהמון אפל.

 

 

צפירה מאת אתגר קרת - סיכום

סיכום הסיפור צפירה מאת אתגר קרת כולל תקציר, אפיון דמויות ומסר

כללי

מקום: בית ספר תיכון ישראלי, בכיתה ובאזור בית הספר, המרכז המסחרי שבו חנות פלאפל.

·           זמן: בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל- כשבוע.

·           מבנה הסיפור- הסיפור מחולק ל3 חלקים עיקריים:

·           1. האקספוזיציה- פתיחת הסיפור- בחלק זה מתוארים טקס יום השואה, הרצאת ניצול שואה ושיחתו של אלי עם שולם.

·           2- העלילה- ("אחרי הצהריים....") בחלק זה מתואר המפגש של אלי ואביב במרכז המסחרי, הליכתו של אלי למגרש לראות את מעשיהם של שרון וגלעד, ההלשנה, בואו של אביו של שרון לפצות את שולם.

·           3- סיום- "מאורחי הצריפים חיכה לי...")  מתאר את הריב בין גלעד ושרון מול אלי עד הישמע הצפירה.

עלילת הסיפור "צפירה":

הסיפור עוסק באלי, נער בתיכון ובהתנהלותו מול בני שכבתו שרון וגלעד (מלכי השכבה). שרון וגלעד מתפרעים בשעות אחה"צ במגרש בי"ס, משתכרים וגונבים את אופניו של שוּלֶם שרת בית-הספר. אלי, מרחם על שולם משום שהוא גילה ששולם ניצול שואה והיה ב"זונדר קומנדר". הוא גילה את זה אחרי הטקס כשראה את שולם בוכה. אלי מדווח על המקרה למנהל בית-הספר. שרון וגלעד נקראים למנהל בית הספר כמעט ונפתח נגדם תיק במשטרה, בוטלו תעודת ההצטיינות וכמעט גם הקבלה לקומנדו הימי.

לאחר שהעניין מתגלה אלי "מוזהר"  ע"י סיוון, חברתו של שרון, הוא בורח ונופל לידיהם של השניים, המאיימים להכותו. אלי מפחד מהם ומנסה להגן על עצמו ולהסביר את מעשה ההלשנה. לפתע נשמעת צפירה (יום הזיכרון לחללי צה"ל) ובמהלך הצפירה, שרון וגלעד עומדים ואלי בורח.

·           הדובר בסיפור:

הדובר בסיפור הוא אלי המספר על ההתרחשויות מזווית ראייתו את הדברים.

·        הדמויות בסיפור:

·        אלי הגיבור- דמות ראשית- מגלה רגישות רבה והתחשבות בזולת. הוא ניגש לשולם אחרי טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה, כי הוא בכה. אלי עזר להחזיר לשולם את האופניים שנגנבו ע"י שרון וגלעד. יש לו רצון בקרבה לסיוון (מלכת השכבה). כאשר הוא מגלה מסיוון ששרון וגלעד גילו את "ההלשנה" הוא מפחד ומנסה לברוח מהשער האחורי של בי"ס, ברגע הצפירה אלי מגלה אומץ ןובורח משרון וגלעד שלא זזים בזמן הצפירה.

לסיכום- אלי נער ביישן ורגיש המוכן להסתכן בעבור שרת בית-הספר.

אלי הוא דמות דינמית- דמות המשתנה לאורך הסיפורמדמות המוצגת כחלשה ומסכנה בתחילת הסיפור משתנה לדמות העוזרת לאחר והעומדת מול ה"חזקים".

·           שרון- "מלך השכבה" , בן למשפחה עשירה, ספורטאי מוצלח, מועמד לפרס תלמיד מצטיין, חבר של  סיוון.  מועמד לשרת בקומנדו הימי. כאשר מגלה שעבר את שלב הראיון שהוא השלב הקשה ביותר, הוא משתכר, משתולל וגונב את האופניים של שולם יחד עם גלעד.

ברגע שמתגלים מעשיו ביום השואה, הוא נמצא על סוף פתיחת תיק נגדו במשטרה, הוא מאבד את מעמדו כתלמיד המצטיין ואביו מתייחס אליו כאל גנב. הוא לא מבין מהו מתן כבוד למבוגרים ולאחר, אגואיסט, מנסה לחקות דמויות מסרטים. דיבורו בוטה ואלים, בהתנהגותו ובאופן תפיסתו את המציאות- ילדותי. בהתחלה מוצג כדמות חזקה אך לאחר מעשיו מבינים את חולשתו.

·      גלעד- חברו הטוב של שרון. משחקים יחד בנבחרת הכדורסל של בית-הספר. נתפס כ"צל" של שרון.

·      סיוון- נתפסת כבחורה היפה בשכבה, חכמה, מקובלת וחברתו של שרון. היא משתפת פעולה עם שרון וגלעד בנקמה כנגד אלי. לא ידוע אם סיוון הטעתה את אלי בכוונה או באמת ניסתה לעזור לאלי?

·      שולם שרת בית הספר- דמות משנית אבל מאוד משמעותית. בזכות שולם נרקם הסיפור וכל האירועים מתרחשים סביבו. הוא ניצול שואה (זונדר קומנדור) אדם צנוע- לא הסכים לקבל את האופניים החדשות משרון, חלש ומסכן- בוכה אחר הטקס.

·      שם הסיפור- "צפירה"  הצפירה היא מרכיב חשוב בעלילת הסיפור. היא מגיעה כהפתעה לקורא ולאלי ומהווה פתרון למצב הקשה בו נמצא אלי מול שרון וגלעד.  אלי מנצל את הצפירה לברוח מגלעד ושרון.

·      מוטיב הניגוד- בסיפור קיים ניגוד חריף בין תכונותיו של אלי לבין תכונותיו של שרון. בסיפור מצטיירים שני טיפוס: שרון- נער מוצלח, מקובל, יש לו חברה כובשת, תלמיד מצטיין נבחן ליחידה מובחרת. מתואר כנער חסר ערכים- פגיעה בחלש, לעומת אלי המתואר כנער חלש, ביישן, לא מקובל, לא טוב בספורט או בלימודים וערכי- התחשבות בזולת.

·      מסר הסיפור "צפירה"- יצירת תחושת הזדהות כלפי ה"חלש" והבעת מחאה וביקורת כלפי ה"חזקים". שרון הכוחני לעומת אלי הרחמן. העברת ביקורת כלפי ישראל המצ'ואיסטית.

·    

הסגנון והמספר ב"האדונית והרוכל" - סיכום

 סיכומים טובים על נושאי הסגנון וסוג המספר של הסיפור "האדונית והרוכל". כאן תוכלו למצוא סיכומים מורחבים אודות כל הנושאי של הסיפור כחלק מחומר הלימוד לבגרות: לסיכום המלא של האדונית והרוכל.

הסגנון של האדונית והרוכל

המקורות המקראיים ותפקידם בסיפור:

סיפורי יוסף המקראי מהווים את התשתית לסיפור האלגורית לעלילה של "האדונית והרוכל" של ש"י עגנון.

סיפור יוסף ומכירתו בידי אחיו: הדמיון בדברי האדונית לרוכל: "מה אכפת לך באיזו מיתה נהרג, אם חיה רעה אכלתהו או אם נשחט בסכין". הביטוי "חיה רעה אכלתהו" משותף לשני הסיפורים. בסיפורנו, האדונית הופכת לאותה חיה רעה.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר: קיים ביטוי המקביל לשני הסיפורים: "כל שיש לה נתנה בידו, חוץ מן הלחם שאינה אוכלת עמו על שולחן אחד". יוסף המקראי הינו עבד והוא מתפתה על ידי השרה אשת פוטיפר. סיום הסיפור זהה בשני הסיפורים- יוסף (הן המקראי והן הרוכל) נמלט ברגע האחרון בזכות האמונה. 

 

סוג ועמדת המספר:

סוג המספר ב"האדונית והרוכל" הוא מספר כל יודע. עמדת המספר כל יודע נחשפת בסיפור באמצעות הרמזים המקדמים, האירוניה ובאמצעות התערבות ברורה במסירת חוות דעתו על המתרחש, לדוגמה: "מה אכפת לך באיזו מיתה נהרג, אם חיה רעה אכלתהו או אם נשחט בסכין. הלוא אף אתה מוכר סכינים שאפשר לשחוט בהם אדם"- המספר, באמצעות דברי האדונית, מביע את עמדתו, כי גם הרוכל יהיה אשם האירוע העתיד להתרחש, משום שהוא זה שמכר לאדונית את הסכין. 

באמצעות הרמז המקדם ניתן לנחש את העתיד להתרחש, למשל בדברי האדונית: "..עד שאני חוששת שלא תצא מידי חי.." והמספר ממשיך באירוניה: "כך היו מוציאים את ימיהם באהבה וחיבה ושום דבר שבעולם לא עירבב את עסקיהם.".

לעיתים מביע המספר של "האדונית והרוכל" את דעתו במפורש באמצעות מסירת השקפת עולם כללית: "..מי שעסקו עם נשים יודע שכל אהבה התלויה בדבר סופה בטלה. ואפילו אדם אוהב אשה כשמשון את דלילה לסוף היא מהתלת בו..." באמצעות דימוי הסיפור לסיפור שמשון ודלילה- המספר מביע את עמדתו לגבי ההתרחשות בין האדונית והרוכל במהלך העלילה ועד סופה שנרמז כל הזמן מראש. 

 

נושאים, מוטיבים וסמלים מרכזיים ב"האדונית והרוכל"

 הנושאים, המוטיבים והסמלים המרכזיים ב"האדונית והרוכל"

 

המוטיבים והסמלים:

בסיפור האדונית והרוכל ישנם מוטיבים רבים בעלי משמעות סמלית:

מוטיב הסכין:  מוטיב זה חוזר על עצמו פעמים רבות ביצירה- כאמצעי לאפיון הדמויות.

הרוכל מוכר לאדונית סכין של ציידים, כבר בפגישתם הראשונה.

בשיחתם הראשונה מספרת האדונית על בעלה ומזכירה את הסכין: "מה אכפת לך באיזו מיתה נהרג, אם חיה רעה אכלתהו אם נשחט בסכין.." – ובכך רומזת על כוונתה: "הלוא אף אתה מוכר סכינים שאפשר לשחוט בהם אדם."

הסכין מסמלת את הרצון לרצוח, הטבוע במהותו של הגוי כלפי היהודי. 

אולם הסכין אף מסמלת את אשמתו של העם היהודי, שהעניק לגויים את האמצעים לשוחטו: הוא זה שמכר להם את הסכין; הוא זה שרצה בקרבתם, החניף להם וניסה להיטמע בתוכם.

 

מוטיב החיה: מוטיב זה מאפיין בעיקר את האדונית הגויה. היא מדומה לחיה, לכלבה, הנועצת את שיניה בגרונו של הרוכל ומוצצת את דמו, ובמותה מתוארת גופתה כנבלה שהעופות טורפים אותה.

המשמעות הסמלית מביעה את העולם "החייתי" של הגויים, המתנכל ליהודים ורוצה במותם. הגויים רואים ביהודי את הפגר, גם בחייו- כשם שהילני רואה את הרוכל כפגר ואף מכנה אותו בשמות של בע"ח: 

"נשוק אותי עורבי, נשוק אותי נשרי.."  ואף מכנה אותו "פגר"- פגרה המתוק. 

                              

מוטיב הסעודה:  זהו אחד המוטיבים המרכזיים בסיפור, המאפיין את הדמויות.

דרך הסעודה אנחנו מתוודעים לעזיבת הרוכל את היהדות ("כדרך קלי עולם שבתחילה אין רוצים לעבור עבירה ואחר כך עושים כל עבירות שבעולם לתיאבון"). 

הסעודה מקרבת – אך גם מפרידה בין הרוכל לאדונית.הרוכל אוכל ושותה- אולם אין הוא רואה אותה עושה כמוהו. הוא סקרן ומנסה לגלות את סוד אי-אכילתה. כאשר האדונית אינה מגלה לו את סודה- הוא מתרחק ממנה.

ברגעי גסיסתה, אנחנו מתוודעים- דרך מוטיב הסעודה- לאנושיותו של הרוכל מצד אחד ולחוסר אנושיותה של האדונית מאידך: "אף הוא התקין לה תבשיל. אבל כל מאכל שנטלה לתוך פיה הקיאה, שכבר שכחה תורת המאכל שבני אדם אוכלים, הואיל והיתה למודה לאכול בשר בעליה ששוחטתם ואוכלתם ושותה את דמם, כדרך שביקשה לעשות לו...".

הביטוי הסמלי של מוטיב הסעודה מצביע גם על הנצרות, כאשר בשתיית הדם ובאכילת הבשר יש רמז לדמו ולבשרו של ישו.

 

מוטיב הדרך:  הסיפור מתחיל בכך שהרוכל מאבד את דרכו. הדרך מתפרשת בשני אופנים:

א.      הרוכל אינו מוצא את דרכו ביער ותועה.

ב.      איבוד אורח החיים היהודי.

ברגעי המשבר הרוכל מוצא את דרכו:

א.      מצליח לצאת מבית האדונית וחוזר לנדודיו.

ב.      שיבה למקורות- אל חיק היהדות.

עוד סיכום על מוטיבים ב"האדונית והרוכל" של עגנון

 

      

אפיון הדמויות ב-"האדונית והרוכל" - סיכום

 אמצעי אפיון עקיפים ב"האדונית והרוכל"

אפיון הדמויות באמצעות פעולותיהן:

הרוכל:

הרוכל בסיפור האדונית והרוכל מופיע כדמות אקטיבית ופאסיבית גם יחד:

כאשר מגיע הרוכל אל בית האדונית, הוא אקטיבי בשכנעו אותה לרכוש ממנו סחורה- את הסכין.

אולם כאשר הוא עוזב את ביתה ומאבד את דרכו, הוא הופך לפאסיבי בכך ש"כביכול נשלט" ע"י כוח חזק, המחזירו שוב לאותו הבית.

האקטיביות שוב מתגלה בו, כאשר נשאר בבית האדונית ומתקן את הגג ומבצע תיקונים נוספים . הוא יוזם שיחה עם האדונית, מחניף לה, מתרפס בפניה ובסופו של דבר גם מחזר אחריה בדברי אהבה. הוא מנסה לפלס לו דרך ללב האדונית- בצורה אקטיבית ובשליטה עצמית מתוכננת. 

לאחר כניסתו לבית, נדמה כי הרוכל אקטיבי ושולט על ההתרחשויות: "..אוכל ושותה ונהנה וישן על מיטה מוצעת ואינו חסר לכאורה ולא כלום.."- אך בעצם הוא סביל: הוא מאבד את רצונו ואת זהותו ונכנע לאדונית ולעולמו החדש. הוא אינו מקפיד עוד על כשרות ("אם צלתה לו בשר בחמאה לא משך ידו ממנו") ומאבד את ייחודו ("פשט בגדי רוכל ולבש בגדי חירות ונתחבר לאנשי המקום עד שהיה כאחד מהם").  

האדונית היא זו ששולטת באמצעות סודה (ועם חשיפתו, היא מנסה לבצע בו את זממה). ככל שהרוכל משתדל יותר לחשוף את הסוד, כך הולכים יחסיהם ומתערערים, עד שמגיעה השנאה. 

מרגע חשיפת הסוד, יודע הרוכל כי הוא שרוי בסכנה. גם כאן מופיעה הפאסיביות שלו, כאשר הוא נאבק (במאבק פנימי) בין ידיעתו את הסכנה לבין אי יכולתו לבצע פעולה כלשהי כדי להימנע ממנה: "איבריו התחילו דוממים, כאילו אבדו כח שליטתם. כנגדם התחילו מחשבותיו מתגברות והולכות. אמר לעצמו, אעמוד ואטול קופתי ואלך לי. כיוון שביקש לילך נתרשלו איבריו יותר.. הסכים בעל כרחו לעשות את הלילה בבית הזה..".

למרות הסכנה הרבה, והחלום שחולם, הוא אינו מצליח לעזוב את ביתה ולהציל נפשו: 

"בכל יום ביקש לעזוב את ביתה, להניח את טובותיה. עבר יום, יצא שבוע והוא לא עזב את ביתה..".

עם התגברות הסכנה, חל מהפך אקטיבי, השואב את כוחו מההתקרבות המחודשת אל הדת:

"עלה בדעתו פתאום לקרות קריאת שמע. מאחר שפסל יראתם תלוי על הקיר עמד ויוצא לקרות את שמע בחוץ... אבי שבשמים, צעק יוסף, כמה נתרחקתי. אם איני חוזר מיד הריני אבוד."

מכאן ואיך הוא הופך לאקטיבי: הוא מודע לשנאתו את האדונית ("שיניו דבקו אלו באלו מתוך שנאה"). כעת הוא מסוגל לפעול. הוא מצליח להסתיר את שנאתו הרבה והוא מסוגל לפעול: "הוציא את הסכין מידה והרים אותה מן הקרקע והשכיבה על מיטתו."

הרוכל מטפל בה עד מותה ואז שב לנדוד ממקום למקום ולהכריז על סחורתו.   

לרוכל ישנו גם תפקיד אלגורי, במתן משמעויות נוספות: הוא מייצג את היהודי הנחות והנרדף. יוסף נמשך אל עולם הגויים של האדונית, כאשר הוא לא מודע  להשפעות הטראגיות שיש לעולם זה עליו. הוא, כמייצג היהדות, מחניף לגויים , מתבולל בתוכם, מאבד את ייחודו ואת דתו- אולם אינו מצליח לשבור את המחיצות הקיימות. שנאת הגויים אינה ניתנת "לשבירה". הגויים מחביאים, מראש, את הסכין לשחוט את היהודי.

התפנית יכולה לבוא רק עם חזרת היהודים למקורותיהם- דבר שהיהודי אכן עושה, אך רק כשצרה גדולה מרחפת מעל לראשו; ועם חלוף האסון- היהודי שב לנדודיו. היהודים אינם לומדים לקח – וההיסטוריה היהודית הולכת וחוזרת על עצמה שוב ושוב.  

 

האדונית:

עד לגסיסתה, האדונית היתה אקטיבית לחלוטין. היא שלטה ותכננה את מעשיה היטב. היא לא נכנעת לאהבה. מטרתה לפטם את הרוכל, על מנת לשוחטו ולאוכלו מאוחר יותר. 

הפיתוי, התאווה והרצון להרג הם מאפייניה העיקריים של האדונית. 

היא משכנעת את הרוכל ללון בביתה, לאט לאט מקרבת אותו אליה - עד שעובר לישון במיטת בעליה, היא מגישה לו את כל ארוחותיו ואף קובעת את זמן גילוי הסוד. 

 יש בה איזה כוח מסתורי, אל אנושי, שמושך את הרוכל אליה: היא מעוררת בו את התשוקה בשל יופיה ובשל מסתוריותה; היא מעוררת בו את הרצון להתרפס בפניה- והיא מנצלת זאת על מנת להביא למותו.

הרצון להרג הוא חלק ממנה ומאישיותה, המתבטא גם בתורה חיצונית: במבט שבעיניה, בריח הנודף מפיה, בשיניה הבוהקות ואף באמירותיה.

לקראת סוף הסיפור, האדונית הופכת מעין תהליך האנשה הפוך- היא הופכת מאדם לחיה:

"ועכשיו אני עצמי נושכת אותך ככלבה מטורפת... ונעצה את שיניה בגרונו והתחילה נושכת ומוצצת. הואיל והיתה למודה לאכול בשר בעליה ששוחטתם ואוכלתם ושותה את דמם.."

לאדונית יש גם תפקיד אלגורי, במתן משמעויות נוספות: היא מייצגת את הגויים- האדונים על ביתם וחייהם, בני החורין, השליטים העליונים. באמצעות האדונית, הגויים נחשפים בסיפור זה בכל כיעורם- עד להפיכתם לחיה, הנועצת שיניה בבשר היהודי. 

אפיון הדמויות באמצעות שמן:

הרוכל "יוסף":

השם "יוסף" מעלה אסוציאציה ליוסף המקראי: הנטייה להתפתות לאשה נוכריה וההתגברות על היצר בעקבות היאחזות באמונה היהודית. יוסף המקראי מסמל אף את נדודי בני ישראל ואת התקרבותם לגויים ולתרבותם.

 

האדונית "הילני":

השם רומז ל"הלנה היפה", שעפ"י המיתוס היווני נחטפה בשל יופיה הרב, וכך החלה מלחמת טרויה שזרעה הרס וחורבן במשך שנים רבות.   

 

 

אמצעי אפיון מקבילים:

אפיון הדמות באמצעות תיאורי נוף:

תיאורי הנוף משקפים את המתחולל בנפש הגיבור.

כאשר הרוכל מאבד לראשונה את דרכו בלילה ביער, התיאור משקף את בדידותו ואת חוסר האונים שלו. אז מופיעה נקודת אור, המנחה אותו לקראת ביתה של האדונית הזרה. דווקא אותה זרות, המרחק והסוד קוסמים לו ומפתים אותו להישאר. 

תיאור ביתה של האדונית משמש כרמז מקדם לקראת העתיד לקרות: "קרני החיות שבכתלים נתעטפו אדים וריח כריח בשר חי נדף מהן.." – תיאור הבא לרמוז שגורל היהודי יהיה כגורלם של בעלי הקרניים התלויות על הקיר; והריח מרמז על שחיטתו הצפויה של הרוכל על ידי האדונית.

בסוף הסיפור מתואר: "הלילה ליל חורף היה. הארץ היתה מלאת שלגים והשמים היו קרושים ועכורים. הביט לשמים ולא ראה שביב אור, הביט לארץ ולא מצא את רגליו. ראה את עצמו פתאום כאילו הוא שבוי בשדה יער בין שלג זה שמתכסה בשלג חדש. 

ראו גם: אפיון דמויות ב-"האדונית והרוכל" באתר טקסטולוגיה