Friday, March 29, 2013

כינורו של רוטשילד \ צ'כוב - סיכום

כינורו של רוטשילד \ צ'כוב - סיכום

בסיפור הקצר "כינורו של רוטשילד" של אנטון צ'כוב ניתן לראות כיצד האקספוזיציה מכינה את הקונפליקט המרכזי ומציגה את הגיבור. בהמשך העלילה מתפתחת והגיבור יעקב איבנוב המכונה ברונזה מתקדם לכדי הבנה פנימית, עד לשלב בו הוא מבין את עצמו ומתפייס עם עצמו ועם העולם. ברגע זה גם מסתיימים חייו והוא מת. העלילה מסופרת במהלך ארבע ימים המתרחשים בחודש מאי. בימים אלו חלים אירועים משמעותיים עבור ברונזה וכלל שהעלילה מתקרבת אל שיאה כך האירועים מתוארים בפירוט רב יותר, כאשר היום השלישי שהוא שיאו של הסיפור מתואר באריכות הרבה ביותר.
באקספוזיציה-  הצג, חשיפה של הדמויות, הזמן, המקום הרמזים ונושא הסיפור. האקספוזיציה מהווה מעין תפאורת רקע ליצירה.  אנו פוגשים את ברונזה ואורח חייו, תכונותיו, התנהגותו ויחסו לסביבה בחמישים השנים האחרונות לחייו. (לאחר האקספוזיציה מפורטים ימיו האחרונים). הפרטים המתקבלים מן האקספוזיציה:
מקום- עיירה קטנה ועלובה שרוב התושבים בה הם זקנים. האנשים בעיירה קובעים את יחסם לאדם על פי רכושו: העיירה מאפיינת את דמותו והתנהגותו שכן הוא מתנהג כיתר אנשי העיירה.
זמן- בהמשך נדע כי מדובר 6-9 במאי.
דמויות- יעקב המכונה "ברונזה"- שם זה מתאר את יעקב כאדם קשר, קר אטום ובלתי משתנה. למרות שהגיבור הוא בעל אישיות אינה מתגמשת חלה התפתחות מסוימת (לא שינוי קיצוני) בארבעת הימים בהם מתרחשת העלילה. יעקב הוא בן 70, העוסק בהכנת ארונות קבורה וכהכנסה נוספת מנגן יעקב בכינורו בלהקה של יהודים. הוא חסר רגש, קשה. (בהמשך יגיע לכדי הארה והבנה שלו את חייו). דמות נוספת המתוארת באקספוזיציה היא מארפה אישתו, אותה מכליל המספר יחד עם יתר חפצי הבית, דבר המעיד על התעלמותו של ברונזה מאשתו.
כמו כן באקספוזיציה מוזכר רוטשילד מי שניגן עם יעקב בתזמורת כהכנסה נוספת.יעקב מתייחס אליו בזלזול, משפיל ומעליב אותו.
רמזים- כבר בפתיחה נמצא רמזים לנוקשותו ויחסו הרע של ברונזה לסביבתו.
נושא- יחסו של ברונזה לסביבה והשינוי שעומד להתרחש.

גוף הסיפור- את הסיפור ניתן לחלק לפי אקספוזיציה וכל יום שנותר בחייו של יעקב בחודש מאי.
בסיפור ישנן מספר נקודות מפנה- אירוע המחולל שינוי בגורל הגיבור. המפנה שובר את תנועת העלילה. שבעקבותיהם עובר הגיבור מחשבון כלכלי של רווח והפסד לחשבון נפש.
אירועי היום הראשון- "בשישה בחודש מאי אשתקד נחלתה פתאום מארפה" אירוע זה מהווה נקודת מפנה ראשונה בעלילה. מחלתה אינה מדכאת את ברונזה אלא ההפסד שמותה עלול  להביא, שכן מחובתו להכין לה ארון קבורה בחינם. כאשר ברונזה רואה שמארפה שמחה שהיא עומדת למות (כי לא תצטרך לסבול אותו יותר) הוא נזכר שכל ימי חייו לא פינק אותה ולא הראה לה חיבה, לא ריחם עליה ולא קנה/הביא לה דבר ולעומת זאת רק קילל אותה, האשים אותה בהפסדיו, איים עליה ועורר בה פחד. מארפה לעומתו קיבלה את גורלה כדבר מובן מאיליו, היא פסיבית ושמחה למות. אצל ברונזה נוצר מצב של התפקחות (הוא מבין משהו חדש על יחסיו עם מארפה).
ביום השני 7/5- לוקח ברונזה את אישתו לראות חובש. כאן ניתן לראות את יחסה של החברה אל הנחות. החובש מתנהג אל ברונזה בזלזול כפי שברונזה עצמו מתייחס אל העלוב והנחות ממנו (רוטשילד, מארפה). נוצרת השוואה- אנלוגיה,  בין שתי הדמויות, אופין ויחסן הרע אל הבריות. יחסו הפוגע, המזלזל והמפשיל של החובש כלפי מארפה חושפת את דמותו של ברונזה. החובש מציע טיפול לא יעיל למאפרה ואף אומר: "עת לחיות ועת למות"- לטענתו מארפה חיתה מספיק. גם ברונזה כמו החובש מקטרג (ממיין) אנשים על פי כספם: ברונזה חושב לעצמו שהחובש מעניק יחס הגון וטיפול מוצלח יותר לעשירים, וכך למעשה עושה ברונזה שכן הוא נותן יחס של כבוד וארון מוצלח ויפה לבעלי כסף. (מחכה שמפקח המשטרה ימות שכן יזכה לכסף רב מהכנת ארונו, ובניגוד לכך אינו מודד ילדים שכן ארונותיהם אינם מביאים רווח. החובש, בדומה ליעקב, הוא אטום, תוקפני, כעסן ולא רגיש. יעקב המתייחס אל הסובבים אותו כאל חפצים זוכה ליחס דומה מצד החובש, כאילו הוא בעצמו חפץ.
 גם כאן עובר ברונזה תהליך של "הארה" אך לא שינוי קיצוני. כשהם חוזרים מבית החולים הוא מכין למארפה ארון מתים ומודד אותה בעודה בחיים, את הארון הוא רושם לעצמו כהפסד של שני רובלים!
ברגעיה האחרונים מזכירה מארפה לברונזה את ביתם שמתה חמישים שנה קודם לכן אך הוא באטימותו לא זוכר ואף טוען שהיא הוזה.
8/5 מארפה נפטרה- גם את תהליך הקבירה/ ההלוויה, עורך ברונזה על פי שיקולים של רווח והפסד: ברונזה קורא תהילים ולא משלם למישהו, הקבר ניתן חינם בגלל קרבתו לשומר בית הקברות ונשיאת הארון נעשתה על ידי אנשים שרצו את הכבוד שבנשיאת ארון. יעקב היה מרוצה שהכל עובר בצורה מכובדת והוסיף ואמר: "מלאכה נאה"- גאה בעצמו. רק כשהוא חוזר הביתה הוא חש בחסרונה הוא מתעצב ומתחיל לחוש רע. בזיכרון שלו את מארפה הוא נזכר ביחסו הרע אליה, כיצד התייחס אליה כאל חפץ, בעל חיים והיא בניגוד אליו התייחסה אליו יפה. "הוא רצה לבכות".
רוטשילד מגיע אליו להזמינו לנגן ויעקב מכה אותו, משפיל אותו ומבריח אותו. יתר ילדי העירה והכלבים רודפים אחרי רוטשילד והוא ננשך על ידי כלב.
ברונזה פוסע במרעה ומתחיל לשים לב לפרטים שלא שם לב אליהם קודם לכן. המקום מעורר את זכרונו ואז הוא נזכר בתינוק בהיר שער ובערבה שעליהם סיפרה לו מארפה רגעים פני מותה.
רוטשילד מתחיל לגלות יחס לטבע ולסביבה, הוא שם לב לערבה, לאווזים, ליער, נהר וכו"ב. הוא שואל את עצמו איך במשך 40-50 שנים האחרונות הוא לא היה בנהר אפילו פעם אחת. גם בשלב ההתייחסות לטבע חושב ברונזה כיצד היה יכול לנצל את הטבע כדי להפיק רווח: (דייג, נוצות האווז, בניית סירות וכו"ב). הוא מבין כי חייו "עברו ללא תועלת, ללא תענוג".
בפעם הראשונה בחייו הוא שואל את עצמו שאלות הקשורות בתחום הרוח ולא החומר. הוא מבין שהיה אכזרי כלפי מארפה ורוטשילד וכן הוא מבין שאם לא היו קיימים השנאה והרשעות בני האדם היו יכולים להפיק תועלת האחד מהשני. זהו רווח רגשי ,רוחני ולא רווח כלכלי חומרי.
בלילה הוא הוזה ורואה את התינוק, מארפה ודמויות נוספות. הוא קם ומנגן בכינור.
9/5-  בבוקר של היום נפתר בביקורו של ברונזה אצל החובש. נוצרת אנלוגיה – השוואה בין הביקור הראשן לשני, שמובילה להשוואה שבין ברונזה לאשתו: ההשלמה עם המוות, שצינה את מותה חוזרת גם אצל ברונזה. את מהות החיים והמוות שוקל ברונזה, כדרכו, במונחים של רווח והפסד, ואינו מצטער שהגיעה שעתו. תחושותיו מתבטאות ביחסו לכינור ובהתנהגותו כלפי ברונזה.  זה השינוי החל ביעקב אינו שינוי מהותי שכן גם במותו הוא מוצא תועלת- רווח (לא יאכל, לא ישתה, ישלם מסים ויעליב אנשים). יעקב מגיע ביומו האחרון לאמת של עצמו. הוא מבין שמותו יביא לו רווח וחייו היו הפסד.
אל הכינור הוא מתייחס כאל יתום וצוואתו היא למסור את הכינור לרוטשילד, וכך הוא מבקש לכפר על יחסו וחטאו כלפי רוטשילד.
יתכן שביסודו ברונזה היה אדם שמסוגל לגלות רגשות ורחמים אך השנים, הסבל, ההפסד וההחמצה גרמו לו להיות אדם קשר ומריר.
עיקר הסיפור הוא השינוי שחל בברונזה והוידוי המפתיע שבסופו: "את הכינור תנו לרוטשילד".


נקודות מפנה ביצירה-
בסיפור ישנן מספר נקודות מפנה המשמשות כנקודת מוצא למעבר/שינוי שעובר הגיבור (נקודות מפנה-  אירוע המחולל שינוי בגורל הגיבור. המפנה שובר את תנועת העלילה.).
א.     מחלתה של מארפה- כשראה יעקב כי מארפה שמחה כי היא עומדת למות הוא נזכר שלא התייחס אליה כלל במהלך חייהם המשותפים. הוא לוקח אותה בהמשך לחובש. נקודה זו מובילה לשינוי ולהתפתחות בדמותו של ברונזה. תגובותיו של ברונזה למצבה של אישתו- מבוכה שיש בה גם פחד, עריכת מאזן שנתי של רווח והפסד (במקום מאזן יומי רגיל), נגינה בכינור והתבוננות במארפה בסיומו של היום- הן תגובות החורגות מן השגרה ומובילות לשינוי מסוים ביחסו לעולם.
ב.    לאחר הלוויתה של מארפה הוא מוטרד מן העובדה שכל תקופת נישואיהם לא התייחס למארפה ולא ריחם עליה, באירועי יום זה יש גם תיאור של התפרקות- הוא פוגע ברוטשילד, מקלל ומכה אותה. רק כשברונזה מגיע לנהר הוא מגיע להארה פנימית – לנקודת מפנה נוספת: התגלות הנוף, קיומו של הנהר, הערבה, מעוררים בזיכרונו את ילדתו שמתה. ביום זה אנו מוצאים הארה- הבנה חדשה של ברונזה את חייו- " למה לעולם אין הבריות עושים את הדבר הנכון? ולמה הוא, יעקב, חירף וגידף כל ימיו, העליב את אשתו והסתער עליה באגרופים? ולאיזו תכלית הפחיד את היהודון והעליבו? ובכלל, מדוע אין בני האדם נותנים זה לזה לחיות בשלום? וגם מזה- אילו הפסדים! אילו הפסדים נוראים! לו לא היו קיימים השנאה והרשעות, יכולים היו הבריות להפיק תועלת שאין לה שיעור, איש מזולתו ".יעקב מבין כי חיו היו בזבוז שכן לא ידע לחיות- כל חייו רטן וכעס, העליב ופגע באחרים, כאשר למעשה הרווח האמיתי יכול היה להיות איש מחברו. יעקב אינו מסוגל לעבור שינוי קיצוני ולכן ניתן עדין למצוא בהרהוריו חישובי רווח והפסד.
ג.       תמונת הנגינה האחרונה, רגעים לפני מותו של ברונזה, מציגה את השינוי המתחולל ביעקב. נתינת הכינור לרוטשילד מבטאת את השינוי ביחסו לסביבה. שיא התהליך הוא בהארה, הבנה האחרונה של יעקב. הוא מצווה לתת את הכינור לרוטשילד, כך הוא מבטא את יחסו וכפרתו. 
נקודות המפנה מגלות אט אט את האני הפנימי של יעקב, שכן כך מתברר שבמעמקי נפשו, בעברו הרחוק מאוד היה שונה.

מוטיב זיכרון
בעזרת צירוף המלים זכר והבין, אנו מבינים את התהליך שעובר הגיבור עד לשינוי שחל בו.
כאשר ברונזה ניזכר, במבט אל העבר, הוא עובר תהליך של חשבון נפש עם עצמו. בעקבות הזיכרון עולה ההבנה של משמעות הדברים.
כשברונזה ראה את מארפה מחייכת, זכר והבין כי מעולם לא גרם לה אושר. הוא גרם לה עוול, כאב וצער. הזיכרון מהווה תחילתו של חשבון נפש ושל מבט לעבר. ככל שמתפתח חשבון הנפש גובר הזיכרון וההפך. הוא מתחיל לראות דברים שנראו לו קודם לכן כפרי דמיונה של מארפה.
מוטיב הזיכרון- הזיכרון מלווה בהבנה. הזיכרון מביא את הגיבור לידי חשבון נפש, מצב רוחו מתואר בשלוש מלים: "הוא ביקש לבכות". יש צירוף של זיכרון והבנה שהם תהליך המתרחש אצלו בצמידות לנקודות המפנה. הוא התעלם מאישתו ומהנוף, הוא חי בעולם משלו מנותק מהעולם האמיתי הסובב אותו. לאחר הזיכרון וההבנה מתחיל חשבון הנפש, המפנה הוא חשוב שכן הוא מביא לשינוי ביחסו של הגיבור אל עצמו ואל הסובבים אותו. הזיכרון הוא זיכרון העבר, ההבנה היא בהווה.

הכינור כלייט מוטיב
מוטיב- אזכור חוזר של חפץ, רעיון, ארוע, צרוף מלים התורמים למשמעות העלילה ומקדמים אותה.
לייט מוטיב- מוטיב מנחה- כאשר תופעת המוטיב חוזרת מספר פעמים ביצירה. נוצרת משמעות מבנית והתופעה חוזרת ומודגשת. המוטיב החוזר קושר בין חלקי היצירה השונים ולעיתים יוצר השוואות סמויות ביניהן.

 

באקספוזיציה אנו למדים שיעקב מנגן בכינור, לכאורה עבודה מקצועית על עבודה צדדית. אלם עובדה זו מרמזת על יסוד של ניגוד בדמות. מוצג כאיכר פשוט החי חיי עוני. הכינור נפש נסתרת שאולי נמצאת בתודעתו. צלילי הכינור מקלים על יעקב בלילות והכינור הוא הצד הרוחני הנשמה של האיש, תחליף לאהבה ולחיבה שאינו מסוגל להעניק או לקבל בשעת ייאוש. לפני מותו מתייחס לכינור כילד יתום שעשוי להישאר לבדו. הכינור הוא האמצעי היחיד לדיאלוג בין רוטשילד לברונזה. הוא מגלה את המשותף לשניים שהם רחוקים וזרים. הדמעות שזולגות מעיני רוטשילד לשמע נגינת הכינור מבטאות זאת היטב.
הכומר מבקש וידוי- יעקב נזכר בכל החטאים שעשה. הוא מאמץ את זכרונו ומבקש לתת את הכינור לרוטשילד כמחווה של פיוס והשלמה. זהו ביטוי אחרון, סמלי לכל הטוב והאנושי שיש בניגון הפנימי המסתתר מאחורי החומריות הנוקשה שרק המוות הצליח לחשוף ולגלות. כינורו של יעקב הוא עתה כינורו של רוטשילד. אין זו מוסיקה אלא ניגון פנימי- הכינור כאילו ספג לתוכו את נשמתו של המנגן. לסיכום- הכינור לייט מוטיב- מיצג את שתי הפנים של האדם- החומר והרוח, הכינור הוא כמטפורה לנפש.
הכינור הוא גם סמל לצד באישיותו של ברונזה, צד רך אותו דיכא במהלך השנים.

כינורו של רוטשילד – סיפור של החמצה
חשיבתו הבלתי פוסקת של ברונזה על הפסדים ויחסו אל הסובבים אותו הם בסיסה של היצירה. נטייתו המוגזמת להרוויח מכל דבר ובכל זמן ועניין יצרה אצלו תחושה קבועה של הפסד, דבר הגרם לו להיות כעסן וממורמר.
מאחר והיה מתקשה להרוויח את פרנסתו היה יושב זמן ממושך ומחשב את הפסדיו. בגלל החגים היה מפסיד כסף רב, וכשלא היה מוזמן לנגן בחתונות, וכשהיה מזועזע מגודל ההפסדים שלו, זרק את החשבונייה על הארץ "והחל רוקע ברגליו ונאנח עמוקות ובכבדות".
רק כאשר ראה ברונזה שאשתו שמחה שהיא עומדת למות, התחיל להבין כי החמיץ את ההזדמנות לגרום לה נחת בחייה. היא שמחה להיפרד מן החיים ומברונזה. הוא נזכר ומבין כי לא ריחם עליה ולא הראה לה יחס של חיבה או הערכה.
כשישב ליד הנהר חישב ומצא שעושר רב טמון בנהר ובכל אשר סביבו אבל "הוא החמיץ, לא עשה דבר מן הדברים האלה. איזה הפסדים! הו, איזה הפסדים!". הוא מגיע למסקנה שהחיים עברו מבלי שנהנה מהם. לפני מותו הוא מבין שתחושת ההפסד שליוותה אותו כל חייו, גרמה לו לפספס (להחמיץ) את העיקר. והעיקר הוא לתת לאחר לחיות את חייו, ולהתרחק משנאה ורשעות בכך להפיק תועלת עצומה לבני האדם.
יעקב מתייסר על יחסו הרע את מארפה, והתאכזרותו כלפי רוטשילד. הוא חושב לעצמו מה גדול היה הרווח, אם לא היה מקלל ומפחיד אותם. ברונזה לא מצטער שהוא עומד למות אלא על כך שלא הצליח ליהנות מחייו, והחמיץ את תכלית החיים.
הסיפור הוא סיפור של החמצה, אופיו הנוקשה של ברונזה, יחסו לזולת התעלמות מרגשותיהם והיותו אדם ממורמר גרמו הובילו להחמצה גדולה בחיים. שכן אדם שעסוק בעצמו, בחישוב מתמיד של רווח והפסד, בצורך כפייתי להרוויח, ושאינו שם ליבו לסובב אותו, אינו מתנהג בצורה הוגנת ושוויונית לסובבים אותו סופו שיחמיץ הנאות רבות בחייו.

דמויות ביצירה

יעקב איונוב מכונה "ברונזה" אולי בשל היותו נוקשה ואטום עד כדי אכזריות, שם זה מתאר את יעקב כאדם קשה, קר אטום ובלתי משתנה. למרות שהגיבור הוא בעל אישיות אינה מתגמשת חלה התפתחות מסוימת (לא שינוי קיצוני) בארבעת הימים בהם מתרחשת העלילה. יעקב הוא בן 70, העוסק בהכנת ארונות קבורה וכהכנסה נוספת מנגן יעקב בכינורו בלהקה של יהודים. הוא חסר רגש, קשה. (בהמשך יגיע לכדי הארה והבנה שלו את חייו).
עולמו הוא עולם של חפצים, כאשר ביניהם נמצאת מארפה, שכן הוא מתייחס אליה כאל חפץ (שהצדקת קיומה היא בשל תועלת שיש בה: מסיקה את התנור, מבשלת וכו"ב). למרות שהם חיו ביחד כחמישים שנה, הוא לא חשב עליה אפילו פעם אחת ולא הקדיש לה לתשומת לב. בפעמים שכן התייחס אליה הוא היה גוער בה, מעליב אותה ומאיים עליה באגרופים. הוא חסר רגישות- מדד אותה, כדי להכין לה ארון קבורה, בעודה בחיים, ואת מותה חישב כהפסד כלכלי. נוקשותו ואכזריותו של ברונזה בא גם ביחסו לסביבתו ולרוטשילד היהודי. הוא תיעב  אותו ועורר בו פחד הן במלים והן באגרופים ששלח כדי להכותו.
יעקב נתפס כדמות חסרת רגישות. אך בעזרת נקודות המפנה אנו מגלים שבעברו היה אדם אחר.
כשמארפה מודיעה לו בחיוך שהיא עומדת למות, הוא מתחיל להרהר ביחסו הרע כלפיה ובעקבות כך הבין ונתקף חרדה. בעקבות מותה חל שינוי קל בברונזה אך לא שינוי שהביא לתפיסת עולם אחרת, ממה שנהג, כשערך לכל דבר שיקולים של רווח והפסד. כאשר הוא הולך לשפת הנהר, הוא נזכר בעברו כפי שהיה בעבר. בעבר היה איש משפחה אוהב, שלו אישה וילדה בלונדינית, הוא נהג לשבת איתן בטבע ולשיר שירים. אך כשהתעורר מהרהוריו על עברו, חזר לחשב רווחים והפסדים המתקשרים לנהר ולסביבתו. ליבו של ברונזה נתמלא מרירות ואכזבה שלא הרוויח מנהר. הוא הבין שחיים היו הפסד, והמוות הוא רווחי. הוא מתחיל להתייחס גם להפסדים ברמה האנושית: מדוע התנהג כפי שהתנהג, למה העליב את אשתו, קילל, הרביץ והעליב את יעקב ובכלל למה אין האנשים נותנים לאחר לחיות: כי לולא השנאה והרשעות יכולים היו בני האדם להביא תועלת עצומה לזולתם. 
השינוי שחל ברונזה לא היה מהותי, הוא נזכר שבעבר היה אדם אחר, אלא שמציאות חייו הקשה, העוני והמחסור יצרו אצלו במשך עשרות שנים תחושה חריפה של הפסד והחמצה.
הנגינה שהייתה מקור שני לפרנסה, הייתה בעלת משמעות נוספת בחייו. אומנם היא לא עידנה אותו, אך היא הקלה את המועקה שהכבידה על ליבו.
השינוי שחל בברונזה מתבטאת בחזרתו של ברונזה בתשובה, כאשר כאות לבקשת סליחה ביקש להוריש את כינורו היתום לרוטשילד.
רוטשילד- מתואר בצורה נלעגת, מגוחכת. הוא מכוער רזה מפוחד ומבוהל מפני ברונזה יש כאן אירוניה שמו הוא כשמו של גיביר ידוע, מכובד, עשיר וראוי לכבדו (הברון רוטשילד), ואילו בסיפור זהו יהודון עלוב ונרדף שרק בסוף הסיפור מקבל משמעות עיקרית.
מארפה- אשתו של ברונזה היא דמות שולית בסיפור, פסיבית, נשלטת על ידי בעלה, מחכה למותה, וככל שהיא מצטמצמת אל מול ברונזה כך מקבל ברונזה תוקף של אדם קשה יותר ושתלטן יותר. מארפה מופיעה ברשימת חפצי הבית וגם שמה מקבל אופי של חפץ משהו מובן מאיליו, בין יתר החפצים
סיום הסיפור- תגובת השומעים על ניגנתו העצובה של רוטשילד כולם בוכים. הסוחרים והפקידים מכריחים אותו שינגן לפניהם כ-10 פעמים ויותר, הם אינם שומעים את הקול הפנימי, כאילו יש כאן מעין רמז של המספר אל תראו את הסיפור כפי שהסוחרים והפקידים מקשיבים למנגינה של רוטשילד אלא האזינו לקול הפנימי לרוב המובלע והמשתמע ממנו כסיפור של גורל, של החמצה.
זהו סיום בעל סוף סגור בו אנו יודעים מה עלה בגורלו של הגיבור, אשר השלים עם חייו, ובעזרת הכינור ביקש לכפר על מעשיו. 













האמנם עוד יבואו ימים - לאה גולדברג - סיכום


האומנם עוד יבואו ימים" / לאה גולדברג
 
מבוא
השיר "האומנם עוד יבואו ימים" של לאה גולדברג נכתב בשנת 1943, והיה בו משום תגובה לנוראות מלחמת העולם השנייה, כאשר ממדי זוועת השואה היו ידועים כבר ליושבים בישראל. השיר עורר הדים רבים בציבור, נוכח ייסורי המצפון, המושתקים בו, של מי שנותרו בחיים. לאה גולדברג ביקשה לבטא את זכות החיים הבסיסית של אלה שהמזל שפר עליהם והם לא היו בין קורבנות התופת שהשתוללה באירופה. תיאורי הטבע המרובים בשיר ממחישים את ההנאה התמימה כמפלט מתלאות הקיום. בטבע ניתן למצוא מרגוע וחושניות ובחסותו אפשר גם להשלים עם הבדידות שאין מנוס ממנה.

תוכן השיר ומשמעותו
בית א' – השיר נפתח בשאלה "האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, / ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם". בשאלה זאת בולט הספק באשר לאפשרות קיום חיים נקיים מאשמה, כאשר משהו קשה מעיב עליהם. החזרה הכפולה על המילה "ותלכי", מעצימה את הרצון הראשוני כל-כך של החיים – פשוט ללכת. ההליכה בשדה בתוספת הדימוי "כהלך התם", מלמדת כי אין כאן שאיפות גדולות ולבטח אין כאן כוונות נסתרות. המשוררת מייחלת בסך הכול לחיים פשוטים של רוגע ושלווה. שתי השורות הסוגרות את הבית הראשון מוסיפות לאווירה הפסטורלית – בתיאור כף הרגל החשופה, המלוטפת בעלי האספסת, אך נוספת עליהן תחושה של אי-נוחות בדמות שלפי-שיבולים דוקרים. השימוש האוקסימורוני במלים "ותמתק דקירתם" מלמד על נכונות המשוררת להיות מסופקת מחייה גם אם יש בהם דקירה, כלומר משהו כואב. היא מבקשת לאהוב את החיים על אף הכאב הכרוך בהם, ובמידת האפשר אפילו ללמוד ליהנות מהכאב הזה, אולי בזכות ההתגברות עליו.
בית ב' – הבית השני מרחיב את חוויית החיים על רקע ההליכה בטבע. כאן נדרשת המשוררת לגשם היורד על גופה. אף שמדובר ב"עדת טיפותיו הדופקת", היא מצליחה ללכת בשדה ולהתעטף בשקט, המדומה כאן ל"אור בשולי הענן". נראה כי גם כאן יש משהו המעיב על החיים (ענן של קדרות), אך בכוחה של המשוררת להתגבר על כך. הגשם השוטף, עוטף אותה בשקט הנוסך בה תחושה טובה.
בית ג' – בבית זה בולטים ביטויים המדגישים את ממשיות החיים. השימוש במגוון חושים (ריח, ראייה, מישוש) משרה אווירה של ביטחון המתחזקת גם בעזרת התיאור האסתטי של התלם, השמש והשלולית. החזרה המשולשת על המילה "ומותר" – מדגישה אמנם את הוויית הקיום על צדדיה הקסומים, אך גם עשויה להכיל בתוכה את הרעיון שאין זה מובן מאליו שמותר לאהוב, כי אם הדבר היה ברור, לא היה צורך לחזור ולהדגיש אותו. "ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע, / ומותר, ומותר לאהוב" - מכאן מתברר דווקא שאולי יש בחיים הללו דבר כלשהו, שהוא מאוד לא פשוט וחי, אך למרות זאת אין לחוש אשמה, ומותר למצות את החיים, במובן של לאהוב ללא ייסורי מצפון.
בית ד' – בבית האחרון נחשף הקיום המפחיד, המאיים להחריב את החיים, ובתוכו המשוררת המבקשת להמשיך לחיות את חייה הפשוטים – "את תלכי בשדה, לבדך, לא נצרבת בלהט / השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם."
   המילה "לבדך" מדגישה את המחיר שיש לשלם בעבור המציאות הנוראה. הברירה לחיות היא אישית, אולי אפילו אגואיסטית, והיא עלולה לעורר ביקורת מצד החברה. אך למרות זאת, קוראת המשוררת לבחירה בחיים, גם אם זו בחירה שיש בה כניעה. "וביושר-לבב שוב תהיי ענוה ונכנעת / כאחד הדשאים, כאחד האדם" – זו הכרזה בדבר הברירה הראויה, זו שנובעת מתוך יושר-לב וצניעות, וכל עניינה ברצון לשמור על האנושיות במשמעותה הפשוטה והבסיסית ביותר.
   מהבית הסוגר את השיר ניתן להסיק כי גם במציאות עקובה מדם של מלחמה משתוללת, יש מקום להתכנסות האדם בעצמו ולהתמזגותו הבריאה עם הטבע, מתוך תפישת עולם לפיה אין להטיל ספק בזכות המובנת מאליה – לחיות.

מבנה השיר
השיר בנוי מארבעה בתים, בעלי ארבע שורות בכל בית וחריזת הטורים א-ג, ב-ד. המבנה המאורגן של השיר והחריזה המוקפדת תורם לעיצוב האווירה ההרמונית, המשרתת את רעיון הקיום המסודר והרגוע גם במציאות חיים לא מאורגנת ולא שלווה. 

אמצעים אומנותיים 
מטאפורה – 1) "האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד" – האם תיתכן מציאות חיים של קיום סולח ומפויס? השיר נפתח בשאלה מטאפורית הממחישה את הקושי להתמודד עם המציאות ואת הכמיהה לסליחה וחסד במובן של חופש לחיות ללא נקיפות מצפון.
2) "לא נצרבת בלהט השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם" – זוהי לשון מטאפורית המעצבת תמונת מציאות קשה וכואבת. המלחמה מתוארת כאן כאש שורפת והדרכים, שהן סמל לחיים, מתערערות בתדהמתן נוכח הפחד ושפיכות הדמים האיומה. המשוררת מבקשת להדגיש כי ניתן להימנע מצריבת המציאות הנוראה הזו, בתנאי שהבחירה תהיה בהמשך החיים, מתוך יושר וצניעות.

דימוי – 1) "ותלכי בו כהלך התם" – הדימוי מכוון לכך שההליכה בשדה תשקף את החיים הפשוטים על התמימות האנושית שבהם. זהו ביטוי ציורי למי שחי מבלי להעניק משמעות רצינית ומכבידה לחייו. כך מבקשת המשוררת לעצב את חייה, כהליכה תמימה בשדה.
2) "וירחב בך השקט כאור בשולי הענן" – זהו צירוף לשוני מטאפורי המציג את הדמות בשיר כמי שצפויה לשקט, כלומר לשלווה נעימה בשעה שתירטב בגשם. אותה שלווה תהיה כמו אור בשולי ענן, כלומר כתחושה חיובית הבולטת על רקע אפרוריות החיים.
3) "שוב תהיי ענוה ונכנעת כאחד הדשאים, כאחד האדם" – סיום השיר בדימוי זה מדגיש את התמזגות האדם עם הטבע. גם בתנאים קשים של מלחמה, ניתן לשמור על צלם אנוש – יושר וצניעות ולהישאר בן-אדם, ופשוט לחיות במובן הטבעי ביותר.

חזרה – בשיר יש מספר מלים החוזרות על עצמן ובכך הן מדגישות את הרעיון המרכזי בו.
"תלכי בשדה" – ההליכה התמימה בשדה ממחישה את הקיום הפשוט של החיים. זוהי חזרה המשרתת את הרעיון של כמיהה לחיים רגילים לגמרי, במין הרמוניה עם הטבע.
"ומותר" – ההיתר לנגוע בחיים וההיתר לאהוב נועד לשם הדגשת הרעיון, שעל אף המציאות הקשה של המלחמה המשתוללת, מותר להמשיך לחיות ולאהוב ללא רגשות אשם.

אוקסימורון"שלפי-שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם" – הצירוף "ותמתק דקירתם" מכיל בתוכו ניגוד המציג את הדקירה כנעימה. נראה כי הכוונה לכך שניתן יהיה ליהנות מהחיים, גם אם יש בהם כאב. הכאב הופך למתוק, כאשר לא פוחדים ממנו ואין הוא מאיים על הקיום האמיתי. אוקסימורון זה מדגיש את טבעיות החיים, שבכוחה להישמר גם בתנאים לא אידיאליים ואפילו בשעת קושי של ממש.

סיכום
במרכז השיר "האומנם עוד יבואו ימים" עומד הניגוד בין עתיד מאיר ואופטימי לבין הווה קודר וגדוש סבל. כנגד השרפות והדרכים שסמרו מאימה ומדם ניצבים בסימן שאלה הסליחה והחסד, כאפשרות שיש לשאוף להגשמתה. לעומת המוות חסר התכלית, בולט טעמו של נוף אידילי של שדות שלפים ואספסת, של טיפות גשם מרעננות, של אור בשולי ענן, של תלם ושמש המשתקפת בראי-שלולית זהוב. נוף טבעי זה עשוי לסמל את חלום ההתחדשות של העם היהודי – זאת על רקע סכנת הכחדתו הממשית ביותר בעת המודרנית – השואה.
   לאה גולדברג מבקשת בשיר זה לאשר את זכות החיים לאלה שהצליחו לחמוק מהזוועה הנאצית. התנאי היחיד לקיום הוא ללכת בשדה כהלך התם, כלומר לחיות את החיים כפשוטם. הטון השקט של השיר תואם את הקריאה לצניעות וכניעה במובן של התרפקות על הדברים הפשוטים וקבלת המציאות בהשלמה מפויסת, נטולת נקיפות מצפון חסרות טעם.
   זהו שיר תקווה הפורץ מתוך מציאות אכזרית ומשמיע את קול האהבה כנגד כוח ההרס. מתוך ההווה הכאוב, נושאת המשוררת עיניה לעתיד ומייחלת להגשמת קיומם של החיים בסליחה ובחסד.

מקורות
  1. חבר, חנן. "הזמר תם: לאה גולדברג כותבת שירי מלחמה". בתוך: "פגישות עם משוררות", ספרית פועלים והאוניברסיטה העברית בירושלים, 2000.
  2. רובינשטיין, בלהה. "שירים ומה שביניהם". עם עובד, 2003.
  3. ריבנר, טוביה. "לאה גולדברג – מונוגרפיה". ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד, 1980.

לנתיבך הנעלם \ ביאליק - סיכום


לנתיבך הנעלם \ ביאליק - סיכום

נושאו של השיר "לנתיבך הנעלם" של ביאליק איננו פשוט כלל וכלל. על פניו מעצב השיר קשר מורכב, דינאמי ורב פנים בין גבר נעזב לבין אישה שנטשה אותו (הולצמן, 2004, עמ' 450). אך קריאה נוספת בשיר תחשוף בו גילויים מפתיעים ותבניות סמנטיות ורגשיות לא-צפויות. ביסודו מורכב השיר משני בתים, כמעט זהים באורכם, המקיימים ביניהם קשר מורכב, דיאלקטי, של הקבלה ניגודית ומשלימה, שטמון בה המפתח לשיר.
בבית הראשון של "לנתיבך הנעלם" פונה הדובר לנמענת מעמדת הננטש-הנזנח, הפאסיבי, התלותי, המופנם-חולמני, אל מול האישה האקטיבית שכולה סער ופרץ*, שבאופן בהול אך רב כוח עזבה אותו לאנחות, תוך שהיא נוטלת עימה את סממני הויטאליות ושמחת החיים שלה ומותירה לו בלי משים רק כמה "מזכרות", שרידים של נשיותה (נעל משי) ושל מתת הקרבה שלו אליה (זר הפרחים). הבית הראשון מוקדש, רובו ככולו, לאפיון דמותה ומהלכיה של הדמות הנשית המצטיירת מטורי הפתיחה של השיר כמעין דמות מיתית רבת עצמה ועזוז: "לנתיבך הנעלם כסופה זינקת / ותפרצי פתאום בית כלאך". אוהלו של הדובר מסייע בעיצובה של הטריטוריה הזכרית האקזוטית-אך-חונקת, שממנה מזנקת האישה-הלביאה כמי שלחופש נולדה. אנרגיות הנעורים הגזולות שלה עולות מתוך סידרת המטאפורות האקספרסיביות המשמשות את המשורר לצורך תיאור דמותה של הנמלטת על נפשה, בנימה גלויה של הערצה: "...מצהלות צחוקך...פעמון זהבך, / ...להבות גילך ומדורות לבבך".
השיר "לנתיבך הנעלם" מותיר, כביכול, פער עלילתי בלתי פתיר אודות העילה לנטישה הבהולה. אך האין הביטוי "בית כלאך" עשוי לרמז על  מצוקתה, על  הכמיהה לצאת לחופשי אל מרחבי הדרך, מתוך צינוק הגבריות כבדת החלומות, המתוארת בבית השני? ושמא הפתאומיות הגחמנית מתוארת כך רק מזווית ראייתו המוגבלת (והאגוצנטרית אולי) של הדובר, שלא היה קשוב לתהליכים שהובילו לאקט הנטישה? שכן, האיחור בהפנמת המציאות כהווייתה עולה מן העובדה, שרק בבית השני מכיר הדובר במגבלותיו האישיותיות-מנטאליות  (במפגש כיתתי מן הראוי לשאול אם בכלל "מותר לנו" להשלים פערים מעין אלה, שכן לא "סיפור מהחיים" לפנינו, אלא הצגת מצבי יסוד כמעט ארכיטיפיים שבמערכת היחסים שבינו לבינה, המיטלטלים בין נטישה להתמגנטות).
גם נסיבות הפרידה מרומזות בלבד. יש שימצאו רמז למנוסה דווקא בעיצומה של אינטימיות ארוטית: הקיטון מתפרש לא רק כחדר קטן אלא גם כחדר שינה, נעל המשי היא אולי גם גרב משי (או כפפה), אטריבוט נשי-חושני (וגם מעין פטיש גברי); ושמא נרמז כאן דימוי הנמענת לכלה, וזר החבצלות שהותירה במנוסתה הוא זר כלולות (החבצלת הלבנה, כמוה כשושן הצחור המתקשר למריה, היא סמל של טוהר בתולי)? בהותרת נעל המשי מהדהד, כמובן, סיפור סינדרלה, ארמז המעלה מצד אחד את דמות הנמענת למימד אגדתי, ומצד אחר הוא מותיר רושם אירוני, שכן הציפייה ל"סוף טוב" אינה מתגשמת. וכמובן, נותרו החומרים האוטוביוגרפיים המובלעים בשיר, כמפתח לתובנות נוספות, פרשת היחסים הטעונים של ביאליק עם אירה יאן, שיאוזכרו בסיום הדיון בשיר האהבה הנוסף, "הולכת את מעימי".
בבית השני של "לנתיבך הנעלם" מתהפכות היוצרות: אם ראשיתו עדין תואמת את דמותו של הדובר שמשלים, כביכול, עם העזיבה ואפילו נושא ברכה (משמעות העומק של: "היי ברוכה ממקומך!" תתברר רק בסיום השיר), ההמשך מפתיע: יסוד הסערה המיוחס לנמענת בבית הקודם מיוחס עתה גם לדובר. לכאורה, מתברר, שהשתחררותה של הנמענת הייתה רק "אשליה", שכן הדובר יוצא למרדף אובססיבי, ספק מנטאלי ("יגון כל לילותי וימי"), ספק פיסי ("אנוכי, ענן זעף קודר"), אחר האהובה הנמלטת. אלא שבקריאה מעמיקה יותר, יסתבר שהייתה בהשתחררותה מכלאה יסוד מעורר-משחרר גם עבורו; מעין תהליך 'אחד-העמי' של חיקוי מתוך תחרות: הגבר, אף הוא נחלץ מקיבעונו המנטאלי והופך לאקטיבי. היגון הטוטאלי ("כל לילותי וימי") והיותו "כבד חלומות" (הכבדה של "צרור חלומותי" מהבית הקודם), עם כל היותם קשורים להתרכזות בעולם הפנימי, דווקא הם שמתדלקים הפעם את מרדפו הנואש אחרי האהובה הנעלמת (בסיום יתברר שאופי המרדף שונה לחלוטין מדימוי הגבריות הקנאית-העריצה). הדובר הולך וצובר כוחות, ומתוך מה שמתפרש, במבט ראשון, כנקמנות, זעם, תסכול והתמרמרות 'גברית' טיפוסית; ומתוך מה שנתפס, לכאורה, כניסיון אובססיבי לכפות עצמו על הנמענת הרחוקה, מתוודע קורא השיר לתהליך העצמה גברי מרתק, שהוא מניה וביה גם תהליך גילוי עצמי ויצירה, שדווקא שחרור האישה, וה'מרדף', כביכול, אחריה, שימש כ'טריגר' לו.
יוהרתו ובטחונו העצמי של המשורר מגיעים לשיאם בסיום המז'ורי. שוב אין זה הגבר השפוף שנשכח בין חפצים דוממים, אלא מעין אל השולט ממרום, זאוס היורה את ברקיו (יסוד פאלי כנגד היסודות הנשיים בבית ראשון, שהמשורר כמו התבטל בפניהם), עד לתמונה קוסמית מפתיעה בסיום ההופכת את השיר לשיר ארס-פואטי**: מול  האגרסיביות ההרסנית והמאיימת, לכאורה, של"צל מגור ושואה" ו"אפלח לב-עולם בברקי ורעמי", מסתיים השיר ב"ואחיהו בגשמי / ובשירי"- מהסבל צומחת השירה,  אל מול יסוד ה"אש" המיוחס לאישה בבית הראשון (להבות, מדורות) מציב הדובר את יסוד ה"מים"***, והענן הקודר והערירי ממטיר לבסוף גשם נדבות של שיריו****, מעין פורקן / קתארזיס, פרץ של יצירתיות פורייה. התקבולת הניגודית בין שני הבתים מודגשת גם בעיצוב החלל: מול זווית הקיטון המצומצמת והתקריב על חפצים קטנים ועולם ביתי, יצטייר בסיום מרחב קוסמי חסר גבולות ומבט אולימפי-יצירתי מגבהים.


*בטיוטה לשיר הוסיף ביאליק בהערת שולים את הפסוק המקראי (שופטים, ה, טו): "ודבורה כן ברק בעמק שולח", האשה היא, אכן, אשת לפידות הממריצה את ברק לפעילות קרבית!
** זיוה שמיר בספרה "השירה מאין תמצא", עמ' 235, מציעה לראות בנמענת לא רק אהובה ממשית, אלא גם "מוזה חומקנית" (תוך השוואה לשירו של יל"ג "השירה מאין תימצא", שביאליק כתב עליו פרודיה באותו שם), מה שכמובן מרחיב את המימד הארס-פואטי של השיר. כדאי גם לתת את הדעת להיפוך הסמנטי החל בסיום השיר: ממסגרת הקשר של 'גבר קנאי וזועם' למסגרת הקשר של גבר המוצא את קולו השירי דווקא בעקבות שחרורה של האישה ונטישתה אותו.
***קיימת תפישה קוסמולוגית קדומה של בריאה באמצעות איחוד יסוד האש והמים, ובאלכימיה מופיעים נישואי מים ואש כאחדות ניגודים! (האש דווקא כיסוד גברי והמים-יסוד נשי).
****המשורר כ"ממטיר"- שתי דוגמאות, מיני רבות, להשוואה: רשב"ג ב"ניחר בקוראי גרוני"-"לו פערו הפתאים / פיהם למלקוש ענני"; עמיחי ב"לא כברוש": "...מעננים רבים, להתחלחל, להיות שתוי.פיות רבים."


  

לא זכיתי באור מן ההפקר\ ביאליק - סיכום


לא זכיתי באור מן ההפקר


לא זכיתי באור מן ההפקר / ביאליק – סיכום

"לא זכיתי באור מן ההפקר" של ביאליק הוא שיר תמציתי בן ארבע בתים, בו מביע הדובר את עמדתו כלפי שירתו, מציג את מקורותיה, מקוריותה ומתאר בדרך מטאפורית את התהליך הכואב הכרוך ביצירת שיר– תהליך קשה המסתיים עם הגעתו של השיר לקוראים.

בבית הראשון משתמש הדובר במטאפורת האור - התכונות החיוביות הגלומות במושג "אור" מושאלות לתאור כישרונו, השראתו ועושורו הרוחני של המשורר) ובבית השני הוא משתמש במטאפורת הניצוץ – המקור הראשוני של היווצרות השיר.
בבתים אלו מדגיש הדובר את מקוריות שירתו ומקורה בתהליך מדורג.
כדי להדגיש את מקוריות השירה הוא משתמש במילה "לא" ומציג ארבע אפשרויות שאינן חלות על שירו:
1.     "לא זכיתי באור מן ההפקר" – הוא עמל קשה כדי להשיגו, הוא לא היה מותר לכל
2.     "אף לא בא לי בירושה מאבי" – כשרון זה אינו מולד
3.     "לא שאילתיו מאיש" – השאלה יש להחזיר לבעליה
4.     "לא גנבתי" – לא עשה מעשה אסור

ארבע אמירות אלו מדגישות כי העושר הרוחני שלו "האור" , הכשרון או ההשראה לא באו לו בקלות, אין הוא ירש אותו, שאל אותו או גנב אותו (הדרגה מן המותר לאסור) אלא כולו מקורי שלו "כי ממני ובי הוא".

הניצוץ הנוצר בלב, הוא קטן ויחיד אך הוא ייחודי לו. כדי להוציא החוצה את הניצוץ, כדי להפיק ממנו את אותו אור עליו לחצוב ולנקר את ליבו. פעולות מטאפוריות אלו, מדגישות את העבודה הקשה הכרוכה בהפקת האור. "נקרתיו" מתייחס לסלע ו"חצבתיו" מתייחס ללב. שניהם משלימים זה את זה ובעזרת הדמיון נוצרת הקבלה בין ה"סלעי" ו"לבבי".

ארבע אמירות "הלא" יוצרות מעין מעגל חיצוני לשני בתים אלו, כשבאמצע (2 שורות אחרונות בית א' ו -2 שורות ראשונות בית ב') מודגש מקור השיר. תאור מקום האור ומקום הניצוץ מתלכדים במקום אחד – בלב. הלב מצוי במרכז, במעגל הפנימי הנוצר בין שני הבתים.  כלומר יש כאן מבנה כיאסטי (2 השורות הראשונות בבית א' מתקשרות לשתי השורות האחרונות בבית ב' ושני השורות האחרונות בבית א' לשתי השורות הראושונות בבית ב').


בנוסף למבנה הכיאסטי של "לא זכיתי באור מן ההפקר", יש בבתים אלו חזרות המקשרות בין הבתים ומגבשות את הרעיון:
-          המילה "כי" מנמקת ומדגישה, שמקור האור והניצוץ בלבבו.
-          המילה "הוא" מדגישה את האור.

הבית השלישי של "לא זכיתי באור מן ההפקר" מתמקד בתהליך היצירה שהחל בבתים הקודמים. כדי ליצור שיר, לא מספיק לחצוב ולנקר (בית א ו-ב') עניינים אישיים, שבלב אינם מספיקים, אלא צריך גם ארועים חיצוניים, כוחות חיצוניים שותפים ליצירה והם מתוארים במטאפורת פטיש צרותיו של הדובר, הגורמים החיצוניים (צרה, משבר, אסון, התלבטות, קשיים וכד') מתוארים כפטיש הנוחת על ליבו וגורם לפיצוץ הלב. פעולה כואבת המניעה את השלב הבא של תהליך היצירה.
תמונת הפטיש והסלע היא ארמז מקראי מספר ירמיהו. הנביא ירמיהו כועס על נביאי השקר המסלפים את דבריו ומעמידים פנים שהם נביאי אמת, ואומר שדבריו הם דברי אלוהים, ובכוחם לפוצץ סלע "כפטיש יפוצץ סלע" (כ"ג, 29). כלומר, הניצוץ המצוי בלבבו, אמנם מקורי ויחודי, אך לידתו, פריצתו החוצה, תלויה בכח חזק ממנו, כמו דבר אלוהים.

מרגע פריצת הניצוץ מתקיים תהליך מהיר וקבוע, לכן מוקדשות לתאור שתי שורות בלבד. הניצוץ עף לעינו של הדובר והופך לתמונה- למראה.
יסוד האש (הניצוץ) נפגש עם גורם המים (הדמעה-העין) ויחד הם יוצרים את החרוז, שהוא היסוד הראשון של השיר הכתוב. יסודות אלו מנוגדים והפגשתם יחד מלמדת על הקושי הכרוך בהפקת החרוז. "ומעיני-לחרוזי" זהו ניסוח תמציתי, יחד עם המיקום בסוף הבית מדגיש כיצד העבודה הקשה והסבל בהפקת השיר מצטמצמים לקישוט חיצוני בדמות החריזה. יש כאן מעבר מתחום הפרט (היוצר) אל רשות הרבים (הקוראים).. מצב זה קשה לדובר – הניצוץ המקורי והיחודי שהיה חבוי בלבבו, הופך להפקר.

הבית הרביעי מתאר את גורלו של השיר עם יציאתו אל הקוראים. הניצוץ שהשתחרר מלב הדובר, עבר דרך העין, הפך לחרוז, נמלט עתה ללב הקורא. כלומר, יצירת ספרות שייכת לקורא מרגע שיצאה מידיו של היוצר. הקורא יכול להבין אותה בדרך שלו, והשפעתה על הקורא תלוייה בקורא, לעיתים יותר מהיוצר – רעיון זה אינו קוסם למשורר.
"ובאור אשכם הצתיו, יתעלם" – השיר הכתוב, הגמור לא נשאר ברשות המשורר, הוא עובר אל לב הקוראים, מצית את ליבם ונעלם. האש כמטאפורה לחוויה של הקורא – אש שאינה בוערת לעד, סופה להעלם במהרה. במקום לגרום נחת למשורר, הדבר גורם להעלמותו של השיר.
השיר מצטייר כאן כדבר העובר מלב אל לב. אך ההבדל עצום: בעוד המשורר עובר תהליך קשה וכואב כדי לממש את הרעיון לשיר , אורך חיי חווית השיר בלב הקורא הפוטנציאלי קצר.
הבעירה המתחוללת בלב הקורא עולה למשורר בחלבו ודמו. זהו ארמז לנוהל הקרבת הקורבנות בבית המקדש. החלב (השומן) והדם הם החלקים המובחרים שמקטירים על המזבח.
כלומר סיום השיר מציג עמדה אמביוולנטית (דו-ערכית) של המשורר אל הקוראים:
מצד אחד – הוא זקוק להם בתודעתו ליצירת השיר.
מצד שני – הוא כועס, כי את הבעירה היא תהליך של התכלות השיר, השיר נעלם עם התלהבות הקוראים והמשורר משלם על כך בכל נפשו.

סיכום תהליך היווצרות השיר והמעבר לקוראים:

א.    ניצוץ האור – מקור השיר, נמצא עמוק בלב הדובר.
ב.     כדי להוציאו לאור על הדובר לחצוב ולנקר במעמקי ליבו.
ג.      גורמים חיצוניים (פטיש הצרות) נוחתים על לב הדובר, מפוצצים אותו והניצוץ ניתז אל העין...
ד.     המפגש בין הניצוץ לעין (יסודות מנוגדים) מפיק את החרוז...
ה.    החרוז – השיר הגמור, מגיע אל לב הקוראים...
ו.        מצית את ליבם ונעלם...
ז.       המשורר משלם על העלמות השיר (הבעירה) בחלקיו הטובים ביותר – בנפשו.


מבנה השיר "לא זכיתי באור מן ההפקר":
כפי שצויין שני הבתים הראשונים בנויים במבנה כיאסטי, אך המבנה המעגלי מצוי גם בראיה הכוללת של השיר:
-          השיר מתאר את מסלול הניצוץ מלב הדובר אל לב הקוראים.
-          בשני הבתים הראשונים קיים מעבר מן הכלל "לא זכיתי באור מן ההפקר" אל הפרט "כי ממני ובי הוא". בשני הבתים האחרונים התהליך הפוך: מן הפרט אל הכלל (הקוראים).
-          מן המבנה לומדים על "ניצוץ היצירה": למרות שמקורו אינו מן ההפקר, הוא הופך להפקר, לצערו של הדובר, כשהוא מגיע אל לב הקוראים. כלומר, השיר עובר מרשות הרבים – ללב היחיד וחזרה לרשות הרבים.

המוטיבים ב"לא זכיתי באור מן ההפקר": מוטיב "האור" ומוטיב "הלב" מופיעים בשיר זה לצד זה ומעניקים משמעות והעמקת ההבנה של היצירה.
1)     מוטיב האור – האור הוא מטאפורה ליצירתו של המשורר. יצירה שהיא פרי של תהליך המורכב מאלמנטים שונים הקשורים לאור. האור הוא התוצר האחרון בתהליך: מקורו בניצוץ, במגע עם הצרות הוא מפוצץ את לב הדובר והופך למראה. החרוז  מצית אש בקוראים, בוער ונעלם. המילה "אור" מופיע בכותרת השיר ובסיומו "אור אשכם". האור הראשון הוא של הדובר, האור האחרון של הקוראים. כך תורם המוטיב למבנה השיר ויוצר מעין מסגרת לשיר.
2)     מוטיב הלב – מקור האור בניצוץ המסתתר בלב. הלב מופיע גם הוא בכל בית ותמיד בהקשר למוטיב האור. מוטיב הלב מדגיש את התהליך וסופו. השיר הולך מלב אל לב, אלא שמלב הדובר הוא נחצב בייסורים ואילו בלב הקוראים הוא בוער במהירות.
.
ביבליוגרפיה: נורית צין, שירי ביאליק לבגרות. 1990


ירושה \ חיים גורי - סיכום


                                  ירושה/חיים גורי
הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן.
וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּא
מֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד,
רֵאשִׁית-אוֹנוֹ בְּעֵת יוֹמוֹ עָרָב.

נָשָׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב.
בִּרְאוֹתוֹ כִּי לֹא חָלַם חֲלוֹם
וְהַמַּלְאָךְ נִצָּב -
נָשְׁרָה הַמַּאֲכֶלֶת מִיָּדוֹ.

הַיֶּלֶד שֶׁהֻתַּר מֵאֲסוּרָיו
רָאָה אֶת גַּב אָבִיו.

יִצְחָק, כַּמְסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן.
הוּא חַי יָמִים רַבִּים,
רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה.

אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו.
הֵם נוֹלָדִים
וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם.

מילים קשות בשיר ירושה
ראשית אונו= בנו בכורו.
מאכלת= סכין לשחיטה.
שב= זקן, ישיש.
בערב ימיו= לעת זקנתו, כשקרבו ימיו למות.
מלות הפתיחה, "האיל בא אחרון. / ולא ידע אברהם ---", קושרות את השיר לאחד הסיפורים הטעונים ביותר במסורת ישראל: פרשת העקדה (בראשית כב 1-19). דורות רבים של הוגים ויוצרים חוזרים שוב ושוב לסיפור, מדוע? מה מיוחד בסיפור העקדה? הסיפור, הפך לסמל של נכונות להקריב את היקר מכל למען האמונה. האירוע, נמסר במקרא באופן תמציתי וגורי מנסה להשלים בשירו את החסר. בפסוק 13:" והנה איל אחר נאחז בסך בקרניו. וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו". בנקודה זו מתחיל השיר שלפנינו: "האיל בא אחרון". השיר נפתח בתשובתו של אברהם לשאלת בנו המופיעה בפסוק 7: "ואיה השה לעלה"? (תשובתו של אברהם במקרא: "אלוהים יראה לו-השה לעלה, בני").
בשיר, מוזכרים נציגיהם של שלושה דורות, מיהם? השיר חוזר אחורה, אל נסיבות לידתו של יצחק: "הילד/ ראשית אונו בעת יומו ערב" (דווקא כשימיו נטו לערוב, הוליד אברהם בן כגילוי חיים של כוח גברי), ונע קדימה אל סיפור חייו של יצחק עד ימי זקנתו, ואל המורשת ההיסטורית שקיבלו "צאצאיו"- שלשלת הדורות עד עצם ימי כתיבת השיר.
הצירוף "וישא אברהם את עיניו" מופיע פעמיים בסיפור המקראי, בפסוק 4 ובפסוק 13. בבית השני בשירו של גורי נכתב כי אברהם "נשא ראשו השב". האם ישנו הבדל בין שני התיאורים? מהו ומה חשיבותו? אברהם מופיע בשיר כדמות אנושית מיוסרת: כמי שהוטל עליו להתמודד עם נטל כבד מדי לכוחו של אדם. התיאור מדגיש את החולשות של אב זקן, שאינו יכול לעמוד פנים-אל-פנים מול בנו. לכן, בבית השני, ראשו של אברהם מורכן "נשא ראשו השב"- לעומת "וישא אברהם את עיניו" בתנ"ך והוא מפנה את הגב אל בנו. מדוע עשה זאת? האם ביקש להסתיר מבנו את שמתחולל בנפשו? אולי קשה היה לו להסתכל בפניו? אולי התבייש מבנו?
ייצוג זה של הדמות אינו סותר את המסופר בתנ"ך, אף שהוא פונה לכיוון אחר. הסיפור המקראי מאיר את הצדדים האנושיים בדמותו של אברהם, אבל הוא מדגיש את עוצמת האמונה ואת הנכונות הטוטלית שלו להיענות לצו האלוהי. גורי, לעומת זאת, מבליט את חולשת האב הזקן ואת המבוכה שלו. הופעת האיל היא התרה של פקעת כאב.
גם התפנית בעלילה מובאת בשיר בצורה שונה מזו שבספר בראשית. בסיפור המקראי אברהם רואה את האיל ושומע את קולו של המלאך. לעומת זאת, בשיר שלפנינו, אברהם רואה את המלאך "ניצב" ואינו שומע אף לא מלה אחת. הוא אחוז תדהמה, וכשמתברר לו שאינו חולם, נושרת המאכלת מידו. מדוע נשרה המאכלת מידו של אברהם? מדוע אינו שומע כלל את המלאך? הדגשת סערת הרגשות והחולשה שאחזו בו.
הסיפור המקראי בונה דמות-מופת טרגית, שמעוררת בקוראים תגובה מורכבת של רגשות אימה ורחמים, הערצה וזעזוע. השיר, לעומת זאת, בונה דמות אנושית, שמעוררת רגשות של אהדה ורחמים.
שני הבתים האחרונים עוברים אל הדמות השנייה בפרשת העקדה- יצחק. המשורר נסמך על התנ"ך, שמספר באריכות את קורות יצחק (בראשית כד-כח 10 ), ומסכם במלים: "ויהיו ימי יצחק מאה שנה ושמונים שנה. ויגווע יצחק וימת ויאסף אל עמיו זקן ושבע-ימים" (שם, לה 28-29). לפי השיר, יצחק "חי ימים רבים/ ראה בטוב, עד אור עיניו כהה." למרות חייו הארוכים והטובים של יצחק הרי שבבית האחרון אנחנו נוכחים לדעת כי את יצחק ליווה זכר "השעה ההיא" וזו אף הועברה לצאצאיו. אלה האחרונים נולדים, כשאותה מאכלת, שלא ננעצה בלבו של יצחק, נעוצה בלבם. מה מבטאת מאכלת זו? מדוע היא נעוצה בלב הדורות כולם? המאכלת מבטאת את נכונותו של האב, הוא האל, להקריב את בניו. האם קיימת בשיר ביקורת? כלפי מי היא מופנית? הביקורת בשיר מופנית כלפי האל שאינו מתפקד כאב הנוסך בילדיו תחושת ביטחון והגנה. יצחק והדורות הבאים חיים בתחושה שאביהם עלול לוותר עליהם אם יתבקש לעשות כך. פרשנות זו מתאימה לשיר בהסתמך על הניגוד שנוצר בין הבית השלישי לזה הרביעי. הבית הרביעי והאחרון פותח במילה "אבל", כלומר- למרות אריכות הימים הרי שהטראומה הלאומית הועברה מיצחק אל הדורות הבאים וזו האחרונה אינה מרפה.
על פי פרשנות אחרת: אותה מאכלת, שלא ננעצה בלבו של יצחק, נעוצה בלב צאצאיו כמורשת היסטורית שמבטאת נכונות להקרבה עצמית למען מטרה קדושה בעיניהם.
מדוע נקרא השיר בשם "ירושה"? ירושה היא לא רק רכוש שאדם מקבל מהוריו או מקרוביו לאחר מותם. ירושה היא גם תכונה גופנית או רוחנית שאדם מקבל מהוריו בתורשה (עפ"י מילון אבן-שושן). בשיר, גורי מדבר על סוג אחר של ירושה, מהו? מה נחל יצחק מאביו? מה נחלו הדורות הבאים מיצחק? יצחק הוא אחד מאבות האומה, הוריש לצאצאיו את תחושת הפחד התמידי, חוסר הוודאות ותחושת העדר הגנה מצידו של האב הוא האל. על-פי הפרשנות השנייה- נחלו יצחק והדורות הבאים את הנכונות להקריב את היקר מכל למען מטרה נעלה.

קאטרינה\ אהרון אפלפלד - סיכום

'קאטרינה': מבט וסיכום כולל של משמעויות
כדי לדבר על משמעויות אפשרויות של הרומאן 'קאטרינה' של אהרון אפלפלד , עלינו לזכור שמדובר בוידוי אישי, מיוחד ומפתיע המסופר מנקודת-מבטה של אישה רותנית-אוקראינית המגוללת בפנינו את תולדות חייה מהרגע שהחליטה לעזוב את כפר הולדתה בטרם מלאו לה שבע-עשרה שנים ועד לשחרור שלה מבית-הכלא שבו נכלאה בגיל ארבעים לאחר שרצחה באכזריות רבה את רוצח בנה. עם השחרור היא בת שמונים. כלומר, היא שהתה כארבעים שנה בתוך כותלי בית-הכלא לנשים. שחרורה מתאפשר בגלל ניצחון בנות הברית על הגרמנים ותבוסתם של האחרונים אשר גררה את נטישת בית-הכלא ע"י משתפי-הפעולה האוקראינים בני-עמה של גיבורת הנובלה קאטרינה. עם שחרורה מבית-הכלא היא חוזרת לכפר הולדתה, לאחר היעדרות של 63 שנים. הפרקים הראשונים של הנובלה והפרק האחרון מהווים את סיפור המסגרת המתרחש בכפר הולדתה ואילו יתר הפרקים מתארים באופן כרונולוגי את תולדות חייה של קאטרינה.
אתאר כעת שיחה בין שני תלמידים שמתוכה אפשר ללמוד על משמעות היצירה קאטרינה
דני: אלירן, תגיד לי מה אתה בסופו של דבר הבנת מתוך הנובלה הזו שלמדנו עם ז'יל המורה? אבל השב לי בכלליות, אתה יודע, כדי שנזכור היטב לבחינת המתכונת שתתקיים בקרוב.
אלירן. דני, שאלה טובה. כדי לדעת מהי המשמעות של היצירה, קודם-כל נגדיר את המושג 'משמעות'. אז כל פעם שאנו מדברים על רעיונות חשובים ומרכזיים ביצירה כלשהי, רעיונות שמייצגים ומסכמים בצורה הטובה ביותר את המסר של היצירה, אז אנו מתקרבים להבנת המושג 'משמעות'. הבנת?
דני: נגיד שהבנתי. אל תסבך אותי יתר על המידה. אז אם כך בוא תגיד לי ישר את הרעיונות.
אלירן: אחד הרעיונות החשובים בנובלה הוא שמדובר למעשה בסיפור חייה של אישה רותנית שקשור לעם היהודי. גורלה של קאטרינה קשור לגורל היהודי. כאשר קאטרינה מספר על חייה, היא גם מתמקדת באירועים רבים הקשורים לעם היהודי.
דני: אז מה מיוחד בזה? למה זה מפתיע?
אלירן: בטח שזה מפתיע. כי קאטרינה המספרת על תולדות חייה, מתייחסת באהדה, באהבה ליהודים. היא החליטה לקשור את גורלה, לאחר שעזבה את הכפר שלה, עם העם היהודי. זה לא דבר פשוט, כלומר, זה לא צפוי מצידה של גויה אוקראינית אשר בני-עמה שתפו פעולה עם הנאצים הצוררים. אתה מבין עכשיו?
דני: בטח. עכשיו ברור לי ואתה יודע מה, אני מסכים אתך. זהו רעיון חשוב ביותר. אני גם אפתיע אותך ואוסיף משהו.
אלירן: נו, קדימה.
דני:  מה שמיוחד בנובלה הזו הוא שהגיבורה היא איננה יהודיה. אם הסופר רצה לכתוב על השואה של היהודים באירופה, אז למה דווקא דרך עיניה של אוקראינית ולא דרך עיניו הקורבן היהודי. הרי אנו רגילים תמיד או בדרך-כלל מלמדים אותנו יצירות על השואה דרך נקודת-המבט של הקורבן היהודי, וזה ברור מאליו. כאן הסופר מפתיע אותנו ובונה סיפור על אישה שאיננה יהודיה ועוד יותר מזה: אישה אוקראינית שהחליטה להצטרף לעם היהודי, בעוד בני-עמה שנאו את היהודים, עשו בהם פוגרומים וקיוו למחות אותם מעל פני-האדמה.
אלירן: דני, אתה גדול. הפתעת אותי. אתה יענו כאילו עושה עצמך לא מבין, אבל, חבל על הזמן: אמרת משהו חשוב. אמשיך מהמקום שבו הפסקתי. אם-כך דרך תולדות חייה של קאטרינה, ביקש הסופר להראות לנו איך למעשה הדברים התגלגלו עד להשמדת העם היהודי בתקופת השואה. כאשר אנו בוחנים במבט על את סיפור חייה של קאטרינה אנו מבינים שהשמדת העם היהודי ע"י הנאצים יימח-שמם הוא נקודת השיא של רצף היסטורי שמתחיל נגיד באמצע המאה ה-19 ומסתיים במחצית המאה ה-20 עם שואת היהודים.
דני: אלירן תהייה תכליתי. למה אתה מתכוון?
אלירן: אני מתכוון לכך שרעיון השמדת העם היהודי כפי שנהגה ע"י הנאצים היא הגשמה של ציפיות שהיו חבויות בקרב העמים בהם חיו היהודים כמו למשל האוקראינים. כי הרי שנאת היהודים לא התחילה בנאצים. היא הייתה שורשית בקרב בני-עמה של קאטרינה. הגויים גדלו על אנטישמיות דתית שטפחה הכנסייה הנוצרית. שנאה זו הכשירה את ההתנכלות של התושבים כלפי היהודים ואת מעשי הפוגרומים שעשו כלפי היהודים.
דני: אתה מתכוון למשל מה שעשו לרוזה ולבעלה בנובלה 'קאטרינה'?
אלירן: נכון מאוד. ולא רק זה, אלא כל התיאורים של קאטרינה המתייחסים ליהודים, ולאופן שבו התושבים התייחסו אליהם. האנטישמיות הקלאסית שכללה שנאה דתית ושאנה לאומית כאילו הכשירה את הקרקע למה שהנאצים יחוללו ליהודים. מעשי השוד, הביזה, הפוגרומים, מעשי הרצח והמצוד של היהודים התחלפו ברצח שיטתי של היהודים, רצח שבוצע בשם אידיאולוגיה טוטאלית אשר האמינה שיש להשמיד באופן מוחלט את כל היהודים. למעשה הדה-ליגיטימציה של העם היהודי התחילה כבר בתקופה של קאטרינה בכפר הולדה.
דני: מה זה דה-ליגיטימציה?
אלירן: מצב שבו חוקי וטבעי וחיוני לבצע משהו כלפי מישהו. כאילו מוצדק היה בעיני האוקראינים להרוג יהודים, כי הם אשמים במות ישו, כי הם מרכזים בידם את הכוח הכלכלי למשל.
דני: אלירן, בוא סכם לי כעת את הנקודה הזו או יותר נכון תכתיב, או-קי?
אלירן: אתה מוכן?
דני: רגע, רגע, איפה העט שלי? טוב אני מוכן.
אלירן: סיכום הנקודה הזו:  
סיפור חייה המיוחד של קאטרינה מראה איך למעשה סיפור השמדתו של העם היהודי נקלט ע"י עיניה של קאטרינה אוקראינית במוצאה. על פי-סיפור חיים זה אפשר להבין ששורשי השואה היו מצויים כבר בלב הגויים שהקיפו את היהודים, ושנאה זו מצאה את ביטוייה המלא במעשי הנאצים. דווקא נקודת-מבט זו של קאטרינה מציגה את ההיסטוריה כאילו באופן אובייקטיבי. אם מה שנאמר בנובלה היה מסופר על-ידי יהודי, אז שוב האנטישמים היו מאשימים את היהודים בשקרים. אבל כאשר זה בא דרך מבט עיניה של אישה גויה, אז פני הדברים שונים.
דני: אלירן! כל הכבוד.
אלירן: בא נתקדם הלאה. הרעיון הנוסף שאני מוצא בסיפור חייה של קאטרינה הוא כתב-האשמה שלה כלפי בני-עמה. זהו כתב-האשמה חריף כנגד כל מה שבני-עמה עשו נגד היהודים.
דני: כתב-האשמה. מה אתה אומר?
אלירן: נכון מאוד: כתב-האשמה. אסביר זאת. למשל בפרק ל"א כשכבר קאטרינה משוחררת מכלאה ועושה את דרכה לכפר הולדתה. בשלב מסוים היא מתמקמת בחורבה, במה שפעם היה בית יהודי. וכאן היא משוכנעת שכל העם היהודי הושמד. אין יותר יהודים, היא אומרת לעצמה. וכאשר היא נפגעת מהכינוי שמפנים אליה בני-עמה "מפלצת" היא עונה: "מנוולים, שחטתם את הכוהנים וטימאתם את המזבח, ועכשיו אין עוד אלוהים במקום הזה".  בהמשך היא מפתחת את ההאשמה שלה כלפי בני-עמה אשר שתפו פעולה עם הנאצים, רצחו והשמידו את היהודים. המסקנה היא שאין הם יכולים להתנער מאחריותם ברצח היהודים. הם לא יכולים לומר שהם לא היו מעורבים ברצח השיטתי. הם לא פחות אשמים מהנאצים ואולי אף יותר מהם. הם לא יכולים לומר: לא ידענו, לא ראינו.
הנה קטע חשוב בדברי קאטירנה שאני ממליץ לך ללמוד ולשנן ומצוי בפרק ל"א: "רשעים מנוולים, היו בתוככם כוהנים עתיקים שומרי אמונה, שצבעו בחגיהם את השמים האלה, סוחרים שנשאו במזוודותיהם ריחות יקרים, יצורים אלה, צאצאיו המיוסרים של ישו, התהלכו כאן והזכירו לכל אחד מאתנו שיש חיים של אמת, שנאנו אותם, לא היה גבול לשנאתנו. היינו גונבים מהם כל אימת שנזדמנה לנו השעה. נושכים אותם ומכים אותם. מה אהבנו להכות אותם. ובחורף היינו יוצאים לצוד אותם. וכך שנים על גבי שנים. לא היה שיעור לשנאתנו. עכשיו רצחנו אותם. רצחנו אותם כליל, אבל דעו לכם, בכפר לא יוכל לומר, ידי, לא שפכו את הדם הזה".
דני: אלירן! כל-הכבוד! עשר! אגיד לך מה אני מבין בקטע זה. א. קאטרינה אומרת שבני-עמה אינם יכולים להתחמק מאחריות בכל מה שנעשה ליהודים. כי הם לא טמנו את ידם בצלחת. שלא  ייתממו ולא יעמידו פנים כאילו הם לא אשמים. הם אשמים בגדול. ב. האשמה של האוקראינים היא גדולה כי החטא והפשע שלהם חמור ביותר. הם רצחו בני-אדם מיוחדים, היא תופסת את היהודים כמו כוהנים עתיקים שומרי אמונה. אז איך הם היו מסוגלים לעולל את מה שעוללו ליהודים? ג. איך אפשר היה לרצוח את ישו הרי היהודים האלה דווקא בניו המיוסרים של ישו, כאילו מה שקאטרינה אומרת היא שדווקא היהודים כאילו בסבל שלהם ייצגו את האיש היקר ביותר בעיני האוקראינים: ישו. אז אם כך כיצד נתנו את ידם לרצח של היהודים? ד. קאטרינה אומרת שהשנאה של בני עמה לא הייתה מוצדקת, היא פשוט העבירה אותם על דעתם.
והנה עוד רעיונות שהעלה אלירן שמייצגים את המשמעות של הנובלה 'קאטרינה':
קאטרינה היא לא רק הקטגור של בני עמה ולא רק הסנגור של היהודים אלא היא בעלת ייעוד ושליחות. קאטרינה מאמינה שיש לה תפקיד בעולם הזה שנותר בלא יהודים: להנציח את הזיכרון של העם היהודי. כדי להלחם בשכחה, עליה לרשום כל דבר שהיא זוכרת על היהודים. הרי אין מי שיזכור אותם. לכן המשמעות של הנובלה היא שכאילו קאטרינה משמשת דוגמא לאופן שיש לזכור את היהודים. הרי אין יותר קורבנות. יש רק רוצחים. איך קאטרינה עושה צדק עם היהודים? ע"י שהיא מפנה כתב-האשמה חריף כנגד בני-עמה משתפי-הפעולה והרוצחים וע"י הנצחת הזיכרון של העם היהודי.  
  
השנאה, הטרוף אשר בשמם הרותנים רצחו יהודים מובילים את קאטרינה לא רק לעזוב אורח החיים של בני-עמה אלא כאילו ליצור דת חדשה שאין בה שנאה כלפי היהודים. משום-כך היא שוקעת בקריאה מרוכזת של התנ"ך, קוראת תהילים ומעיינת בברית-החדשה. ישו שלה הוא בנה הקטן ולא ישו אשר בשמו בני-עמה יצאו לרצוח ביהודים. דתה של קאטרינה מבוססת על אמונה המייחסת ליהודים כבוד והערכה. תפיסת הדת החדשה של קאטרינה אמורה להוביל לפיוס ולצמצום האלימות בעולם
כל מה שעושה קאטרינה מונע מכוחם של רגשות אשם על-כך שלא הזהירה את היהודים על האסון שצפוי להם. היא מייסרת את עצמה על-כך שלא עזרה מספיק ליקיריה. ולכן היא מקדישה את עצמה לפעילות הבאה: "אני רושמת באותיות גדולות ומצמצמת חיים רבים בעטיפת מלים, כי אני מפחדת מזכרוני". פרק ל"ב. כלומר קאטרינה מעניקה משמעות לחייה, לא רק לשנים שנותרו לה אלא גם רטרואקטיבית  לחייה הקודמים שבמהלכם ראתה את היחס האלים של בני עמה כלפי היהודים. גם היא נושאת על כתפיה את האשמה. כדי לכפר על האשמה הגדולה היא רושמת הכל על היהודים. כל מה שלמדה מהיהודים. היא כותבת את ההיסטוריה שלהם. בכך היא מעניקה משמעות לחייה. היא הזיכרון של העם היהודי הנרצח.
ושוב בעניין רגשות האשם של קאטרינה: כך היא כותבת: "הייתי צריכה לומר, הייתי צריכה לצעוק, הייתי צריכה לקחת אותם לכפר להראות להם מה מעוללים הרוצחים" פרק ל"ב.