לא זכיתי באור מן ההפקר\ ביאליק - סיכום

לא זכיתי באור מן ההפקר

לא זכיתי באור מן ההפקר / ביאליק – סיכום "לא זכיתי באור מן ההפקר" של ביאליק הוא שיר תמציתי בן ארבע בתים, בו מביע הדובר את עמדתו כלפי שירתו, מציג את מקורותיה, מקוריותה ומתאר בדרך מטאפורית את התהליך הכואב הכרוך ביצירת שיר– תהליך קשה המסתיים עם הגעתו של השיר לקוראים. בבית הראשון משתמש הדובר במטאפורת האור - התכונות החיוביות הגלומות במושג "אור" מושאלות לתאור כישרונו, השראתו ועושורו הרוחני של המשורר) ובבית השני הוא משתמש במטאפורת הניצוץ – המקור הראשוני של היווצרות השיר. בבתים אלו מדגיש הדובר את מקוריות שירתו ומקורה בתהליך מדורג. כדי להדגיש את מקוריות השירה הוא משתמש במילה "לא" ומציג ארבע אפשרויות שאינן חלות על שירו: 1.     "לא זכיתי באור מן ההפקר" – הוא עמל קשה כדי להשיגו, הוא לא היה מותר לכל 2.     "אף לא בא לי בירושה מאבי" – כשרון זה אינו מולד 3.     "לא שאילתיו מאיש" – השאלה יש להחזיר לבעליה 4.     "לא גנבתי" – לא עשה מעשה אסור ארבע אמירות אלו מדגישות כי העושר הרוחני שלו "האור" , הכשרון או ההשראה לא באו לו בקלות, אין הוא ירש אותו, שאל אותו או גנב אותו (הדרגה מן המותר לאסור) אלא כולו מקורי שלו "כי ממני ובי הוא". הניצוץ הנוצר בלב, הוא קטן ויחיד אך הוא ייחודי לו. כדי להוציא החוצה את הניצוץ, כדי להפיק ממנו את אותו אור עליו לחצוב ולנקר את ליבו. פעולות מטאפוריות אלו, מדגישות את העבודה הקשה הכרוכה בהפקת האור. "נקרתיו" מתייחס לסלע ו"חצבתיו" מתייחס ללב. שניהם משלימים זה את זה ובעזרת הדמיון נוצרת הקבלה בין ה"סלעי" ו"לבבי". ארבע אמירות "הלא" יוצרות מעין מעגל חיצוני לשני בתים אלו, כשבאמצע (2 שורות אחרונות בית א' ו -2 שורות ראשונות בית ב') מודגש מקור השיר. תאור מקום האור ומקום הניצוץ מתלכדים במקום אחד – בלב. הלב מצוי במרכז, במעגל הפנימי הנוצר בין שני הבתים.  כלומר יש כאן מבנה כיאסטי (2 השורות הראשונות בבית א' מתקשרות לשתי השורות האחרונות בבית ב' ושני השורות האחרונות בבית א' לשתי השורות הראושונות בבית ב'). בנוסף למבנה הכיאסטי של "לא זכיתי באור מן ההפקר", יש בבתים אלו חזרות המקשרות בין הבתים ומגבשות את הרעיון: -          המילה "כי" מנמקת ומדגישה, שמקור האור והניצוץ בלבבו. -          המילה "הוא" מדגישה את האור. הבית השלישי של "לא זכיתי באור מן ההפקר" מתמקד בתהליך היצירה שהחל בבתים הקודמים. כדי ליצור שיר, לא מספיק לחצוב ולנקר (בית א ו-ב') עניינים אישיים, שבלב אינם מספיקים, אלא צריך גם ארועים חיצוניים, כוחות חיצוניים שותפים ליצירה והם מתוארים במטאפורת פטיש צרותיו של הדובר, הגורמים החיצוניים (צרה, משבר, אסון, התלבטות, קשיים וכד') מתוארים כפטיש הנוחת על ליבו וגורם לפיצוץ הלב. פעולה כואבת המניעה את השלב הבא של תהליך היצירה. תמונת הפטיש והסלע היא ארמז מקראי מספר ירמיהו. הנביא ירמיהו כועס על נביאי השקר המסלפים את דבריו ומעמידים פנים שהם נביאי אמת, ואומר שדבריו הם דברי אלוהים, ובכוחם לפוצץ סלע "כפטיש יפוצץ סלע" (כ"ג, 29). כלומר, הניצוץ המצוי בלבבו, אמנם מקורי ויחודי, אך לידתו, פריצתו החוצה, תלויה בכח חזק ממנו, כמו דבר אלוהים. מרגע פריצת הניצוץ מתקיים תהליך מהיר וקבוע, לכן מוקדשות לתאור שתי שורות בלבד. הניצוץ עף לעינו של הדובר והופך לתמונה- למראה. יסוד האש (הניצוץ) נפגש עם גורם המים (הדמעה-העין) ויחד הם יוצרים את החרוז, שהוא היסוד הראשון של השיר הכתוב. יסודות אלו מנוגדים והפגשתם יחד מלמדת על הקושי הכרוך בהפקת החרוז. "ומעיני-לחרוזי" זהו ניסוח תמציתי, יחד עם המיקום בסוף הבית מדגיש כיצד העבודה הקשה והסבל בהפקת השיר מצטמצמים לקישוט חיצוני בדמות החריזה. יש כאן מעבר מתחום הפרט (היוצר) אל רשות הרבים (הקוראים).. מצב זה קשה לדובר – הניצוץ המקורי והיחודי שהיה חבוי בלבבו, הופך להפקר. הבית הרביעי מתאר את גורלו של השיר עם יציאתו אל הקוראים. הניצוץ שהשתחרר מלב הדובר, עבר דרך העין, הפך לחרוז, נמלט עתה ללב הקורא. כלומר, יצירת ספרות שייכת לקורא מרגע שיצאה מידיו של היוצר. הקורא יכול להבין אותה בדרך שלו, והשפעתה על הקורא תלוייה בקורא, לעיתים יותר מהיוצר – רעיון זה אינו קוסם למשורר. "ובאור אשכם הצתיו, יתעלם" – השיר הכתוב, הגמור לא נשאר ברשות המשורר, הוא עובר אל לב הקוראים, מצית את ליבם ונעלם. האש כמטאפורה לחוויה של הקורא – אש שאינה בוערת לעד, סופה להעלם במהרה. במקום לגרום נחת למשורר, הדבר גורם להעלמותו של השיר. השיר מצטייר כאן כדבר העובר מלב אל לב. אך ההבדל עצום: בעוד המשורר עובר תהליך קשה וכואב כדי לממש את הרעיון לשיר , אורך חיי חווית השיר בלב הקורא הפוטנציאלי קצר. הבעירה המתחוללת בלב הקורא עולה למשורר בחלבו ודמו. זהו ארמז לנוהל הקרבת הקורבנות בבית המקדש. החלב (השומן) והדם הם החלקים המובחרים שמקטירים על המזבח. כלומר סיום השיר מציג עמדה אמביוולנטית (דו-ערכית) של המשורר אל הקוראים: מצד אחד – הוא זקוק להם בתודעתו ליצירת השיר. מצד שני – הוא כועס, כי את הבעירה היא תהליך של התכלות השיר, השיר נעלם עם התלהבות הקוראים והמשורר משלם על כך בכל נפשו. סיכום תהליך היווצרות השיר והמעבר לקוראים: א.    ניצוץ האור – מקור השיר, נמצא עמוק בלב הדובר. ב.     כדי להוציאו לאור על הדובר לחצוב ולנקר במעמקי ליבו. ג.      גורמים חיצוניים (פטיש הצרות) נוחתים על לב הדובר, מפוצצים אותו והניצוץ ניתז אל העין... ד.     המפגש בין הניצוץ לעין (יסודות מנוגדים) מפיק את החרוז... ה.    החרוז – השיר הגמור, מגיע אל לב הקוראים... ו.        מצית את ליבם ונעלם... ז.       המשורר משלם על העלמות השיר (הבעירה) בחלקיו הטובים ביותר – בנפשו. מבנה השיר "לא זכיתי באור מן ההפקר": כפי שצויין שני הבתים הראשונים בנויים במבנה כיאסטי, אך המבנה המעגלי מצוי גם בראיה הכוללת של השיר: -          השיר מתאר את מסלול הניצוץ מלב הדובר אל לב הקוראים. -          בשני הבתים הראשונים קיים מעבר מן הכלל "לא זכיתי באור מן ההפקר" אל הפרט "כי ממני ובי הוא". בשני הבתים האחרונים התהליך הפוך: מן הפרט אל הכלל (הקוראים). -          מן המבנה לומדים על "ניצוץ היצירה": למרות שמקורו אינו מן ההפקר, הוא הופך להפקר, לצערו של הדובר, כשהוא מגיע אל לב הקוראים. כלומר, השיר עובר מרשות הרבים – ללב היחיד וחזרה לרשות הרבים. המוטיבים ב"לא זכיתי באור מן ההפקר": מוטיב "האור" ומוטיב "הלב" מופיעים בשיר זה לצד זה ומעניקים משמעות והעמקת ההבנה של היצירה. 1)     מוטיב האור – האור הוא מטאפורה ליצירתו של המשורר. יצירה שהיא פרי של תהליך המורכב מאלמנטים שונים הקשורים לאור. האור הוא התוצר האחרון בתהליך: מקורו בניצוץ, במגע עם הצרות הוא מפוצץ את לב הדובר והופך למראה. החרוז  מצית אש בקוראים, בוער ונעלם. המילה "אור" מופיע בכותרת השיר ובסיומו "אור אשכם". האור הראשון הוא של הדובר, האור האחרון של הקוראים. כך תורם המוטיב למבנה השיר ויוצר מעין מסגרת לשיר. 2)     מוטיב הלב – מקור האור בניצוץ המסתתר בלב. הלב מופיע גם הוא בכל בית ותמיד בהקשר למוטיב האור. מוטיב הלב מדגיש את התהליך וסופו. השיר הולך מלב אל לב, אלא שמלב הדובר הוא נחצב בייסורים ואילו בלב הקוראים הוא בוער במהירות. . ביבליוגרפיה: נורית צין, שירי ביאליק לבגרות. 1990