קאטרינה\ אהרון אפלפלד - סיכום

'קאטרינה': מבט וסיכום כולל של משמעויות

כדי לדבר על משמעויות אפשרויות של הרומאן 'קאטרינה' של אהרון אפלפלד , עלינו לזכור שמדובר בוידוי אישי, מיוחד ומפתיע המסופר מנקודת-מבטה של אישה רותנית-אוקראינית המגוללת בפנינו את תולדות חייה מהרגע שהחליטה לעזוב את כפר הולדתה בטרם מלאו לה שבע-עשרה שנים ועד לשחרור שלה מבית-הכלא שבו נכלאה בגיל ארבעים לאחר שרצחה באכזריות רבה את רוצח בנה. עם השחרור היא בת שמונים. כלומר, היא שהתה כארבעים שנה בתוך כותלי בית-הכלא לנשים. שחרורה מתאפשר בגלל ניצחון בנות הברית על הגרמנים ותבוסתם של האחרונים אשר גררה את נטישת בית-הכלא ע"י משתפי-הפעולה האוקראינים בני-עמה של גיבורת הנובלה קאטרינה. עם שחרורה מבית-הכלא היא חוזרת לכפר הולדתה, לאחר היעדרות של 63 שנים. הפרקים הראשונים של הנובלה והפרק האחרון מהווים את סיפור המסגרת המתרחש בכפר הולדתה ואילו יתר הפרקים מתארים באופן כרונולוגי את תולדות חייה של קאטרינה.

אתאר כעת שיחה בין שני תלמידים שמתוכה אפשר ללמוד על משמעות היצירה קאטרינה

דני: אלירן, תגיד לי מה אתה בסופו של דבר הבנת מתוך הנובלה הזו שלמדנו עם ז'יל המורה? אבל השב לי בכלליות, אתה יודע, כדי שנזכור היטב לבחינת המתכונת שתתקיים בקרוב.

אלירן. דני, שאלה טובה. כדי לדעת מהי המשמעות של היצירה, קודם-כל נגדיר את המושג 'משמעות'. אז כל פעם שאנו מדברים על רעיונות חשובים ומרכזיים ביצירה כלשהי, רעיונות שמייצגים ומסכמים בצורה הטובה ביותר את המסר של היצירה, אז אנו מתקרבים להבנת המושג 'משמעות'. הבנת?

דני: נגיד שהבנתי. אל תסבך אותי יתר על המידה. אז אם כך בוא תגיד לי ישר את הרעיונות.

אלירן: אחד הרעיונות החשובים בנובלה הוא שמדובר למעשה בסיפור חייה של אישה רותנית שקשור לעם היהודי. גורלה של קאטרינה קשור לגורל היהודי. כאשר קאטרינה מספר על חייה, היא גם מתמקדת באירועים רבים הקשורים לעם היהודי.

דני: אז מה מיוחד בזה? למה זה מפתיע?

אלירן: בטח שזה מפתיע. כי קאטרינה המספרת על תולדות חייה, מתייחסת באהדה, באהבה ליהודים. היא החליטה לקשור את גורלה, לאחר שעזבה את הכפר שלה, עם העם היהודי. זה לא דבר פשוט, כלומר, זה לא צפוי מצידה של גויה אוקראינית אשר בני-עמה שתפו פעולה עם הנאצים הצוררים. אתה מבין עכשיו?

דני: בטח. עכשיו ברור לי ואתה יודע מה, אני מסכים אתך. זהו רעיון חשוב ביותר. אני גם אפתיע אותך ואוסיף משהו.

אלירן: נו, קדימה.

דני:  מה שמיוחד בנובלה הזו הוא שהגיבורה היא איננה יהודיה. אם הסופר רצה לכתוב על השואה של היהודים באירופה, אז למה דווקא דרך עיניה של אוקראינית ולא דרך עיניו הקורבן היהודי. הרי אנו רגילים תמיד או בדרך-כלל מלמדים אותנו יצירות על השואה דרך נקודת-המבט של הקורבן היהודי, וזה ברור מאליו. כאן הסופר מפתיע אותנו ובונה סיפור על אישה שאיננה יהודיה ועוד יותר מזה: אישה אוקראינית שהחליטה להצטרף לעם היהודי, בעוד בני-עמה שנאו את היהודים, עשו בהם פוגרומים וקיוו למחות אותם מעל פני-האדמה.

אלירן: דני, אתה גדול. הפתעת אותי. אתה יענו כאילו עושה עצמך לא מבין, אבל, חבל על הזמן: אמרת משהו חשוב. אמשיך מהמקום שבו הפסקתי. אם-כך דרך תולדות חייה של קאטרינה, ביקש הסופר להראות לנו איך למעשה הדברים התגלגלו עד להשמדת העם היהודי בתקופת השואה. כאשר אנו בוחנים במבט על את סיפור חייה של קאטרינה אנו מבינים שהשמדת העם היהודי ע"י הנאצים יימח-שמם הוא נקודת השיא של רצף היסטורי שמתחיל נגיד באמצע המאה ה-19 ומסתיים במחצית המאה ה-20 עם שואת היהודים.

דני: אלירן תהייה תכליתי. למה אתה מתכוון?

אלירן: אני מתכוון לכך שרעיון השמדת העם היהודי כפי שנהגה ע"י הנאצים היא הגשמה של ציפיות שהיו חבויות בקרב העמים בהם חיו היהודים כמו למשל האוקראינים. כי הרי שנאת היהודים לא התחילה בנאצים. היא הייתה שורשית בקרב בני-עמה של קאטרינה. הגויים גדלו על אנטישמיות דתית שטפחה הכנסייה הנוצרית. שנאה זו הכשירה את ההתנכלות של התושבים כלפי היהודים ואת מעשי הפוגרומים שעשו כלפי היהודים.

דני: אתה מתכוון למשל מה שעשו לרוזה ולבעלה בנובלה 'קאטרינה'?

אלירן: נכון מאוד. ולא רק זה, אלא כל התיאורים של קאטרינה המתייחסים ליהודים, ולאופן שבו התושבים התייחסו אליהם. האנטישמיות הקלאסית שכללה שנאה דתית ושאנה לאומית כאילו הכשירה את הקרקע למה שהנאצים יחוללו ליהודים. מעשי השוד, הביזה, הפוגרומים, מעשי הרצח והמצוד של היהודים התחלפו ברצח שיטתי של היהודים, רצח שבוצע בשם אידיאולוגיה טוטאלית אשר האמינה שיש להשמיד באופן מוחלט את כל היהודים. למעשה הדה-ליגיטימציה של העם היהודי התחילה כבר בתקופה של קאטרינה בכפר הולדה.

דני: מה זה דה-ליגיטימציה?

אלירן: מצב שבו חוקי וטבעי וחיוני לבצע משהו כלפי מישהו. כאילו מוצדק היה בעיני האוקראינים להרוג יהודים, כי הם אשמים במות ישו, כי הם מרכזים בידם את הכוח הכלכלי למשל.

דני: אלירן, בוא סכם לי כעת את הנקודה הזו או יותר נכון תכתיב, או-קי?

אלירן: אתה מוכן?

דני: רגע, רגע, איפה העט שלי? טוב אני מוכן.

אלירן: סיכום הנקודה הזו:  

סיפור חייה המיוחד של קאטרינה מראה איך למעשה סיפור השמדתו של העם היהודי נקלט ע"י עיניה של קאטרינה אוקראינית במוצאה. על פי-סיפור חיים זה אפשר להבין ששורשי השואה היו מצויים כבר בלב הגויים שהקיפו את היהודים, ושנאה זו מצאה את ביטוייה המלא במעשי הנאצים. דווקא נקודת-מבט זו של קאטרינה מציגה את ההיסטוריה כאילו באופן אובייקטיבי. אם מה שנאמר בנובלה היה מסופר על-ידי יהודי, אז שוב האנטישמים היו מאשימים את היהודים בשקרים. אבל כאשר זה בא דרך מבט עיניה של אישה גויה, אז פני הדברים שונים.

דני: אלירן! כל הכבוד.

אלירן: בא נתקדם הלאה. הרעיון הנוסף שאני מוצא בסיפור חייה של קאטרינה הוא כתב-האשמה שלה כלפי בני-עמה. זהו כתב-האשמה חריף כנגד כל מה שבני-עמה עשו נגד היהודים.

דני: כתב-האשמה. מה אתה אומר?

אלירן: נכון מאוד: כתב-האשמה. אסביר זאת. למשל בפרק ל"א כשכבר קאטרינה משוחררת מכלאה ועושה את דרכה לכפר הולדתה. בשלב מסוים היא מתמקמת בחורבה, במה שפעם היה בית יהודי. וכאן היא משוכנעת שכל העם היהודי הושמד. אין יותר יהודים, היא אומרת לעצמה. וכאשר היא נפגעת מהכינוי שמפנים אליה בני-עמה "מפלצת" היא עונה: "מנוולים, שחטתם את הכוהנים וטימאתם את המזבח, ועכשיו אין עוד אלוהים במקום הזה".  בהמשך היא מפתחת את ההאשמה שלה כלפי בני-עמה אשר שתפו פעולה עם הנאצים, רצחו והשמידו את היהודים. המסקנה היא שאין הם יכולים להתנער מאחריותם ברצח היהודים. הם לא יכולים לומר שהם לא היו מעורבים ברצח השיטתי. הם לא פחות אשמים מהנאצים ואולי אף יותר מהם. הם לא יכולים לומר: לא ידענו, לא ראינו.

הנה קטע חשוב בדברי קאטירנה שאני ממליץ לך ללמוד ולשנן ומצוי בפרק ל"א: "רשעים מנוולים, היו בתוככם כוהנים עתיקים שומרי אמונה, שצבעו בחגיהם את השמים האלה, סוחרים שנשאו במזוודותיהם ריחות יקרים, יצורים אלה, צאצאיו המיוסרים של ישו, התהלכו כאן והזכירו לכל אחד מאתנו שיש חיים של אמת, שנאנו אותם, לא היה גבול לשנאתנו. היינו גונבים מהם כל אימת שנזדמנה לנו השעה. נושכים אותם ומכים אותם. מה אהבנו להכות אותם. ובחורף היינו יוצאים לצוד אותם. וכך שנים על גבי שנים. לא היה שיעור לשנאתנו. עכשיו רצחנו אותם. רצחנו אותם כליל, אבל דעו לכם, בכפר לא יוכל לומר, ידי, לא שפכו את הדם הזה".

דני: אלירן! כל-הכבוד! עשר! אגיד לך מה אני מבין בקטע זה. א. קאטרינה אומרת שבני-עמה אינם יכולים להתחמק מאחריות בכל מה שנעשה ליהודים. כי הם לא טמנו את ידם בצלחת. שלא  ייתממו ולא יעמידו פנים כאילו הם לא אשמים. הם אשמים בגדול. ב. האשמה של האוקראינים היא גדולה כי החטא והפשע שלהם חמור ביותר. הם רצחו בני-אדם מיוחדים, היא תופסת את היהודים כמו כוהנים עתיקים שומרי אמונה. אז איך הם היו מסוגלים לעולל את מה שעוללו ליהודים? ג. איך אפשר היה לרצוח את ישו הרי היהודים האלה דווקא בניו המיוסרים של ישו, כאילו מה שקאטרינה אומרת היא שדווקא היהודים כאילו בסבל שלהם ייצגו את האיש היקר ביותר בעיני האוקראינים: ישו. אז אם כך כיצד נתנו את ידם לרצח של היהודים? ד. קאטרינה אומרת שהשנאה של בני עמה לא הייתה מוצדקת, היא פשוט העבירה אותם על דעתם.

והנה עוד רעיונות שהעלה אלירן שמייצגים את המשמעות של הנובלה 'קאטרינה':

קאטרינה היא לא רק הקטגור של בני עמה ולא רק הסנגור של היהודים אלא היא בעלת ייעוד ושליחות. קאטרינה מאמינה שיש לה תפקיד בעולם הזה שנותר בלא יהודים: להנציח את הזיכרון של העם היהודי. כדי להלחם בשכחה, עליה לרשום כל דבר שהיא זוכרת על היהודים. הרי אין מי שיזכור אותם. לכן המשמעות של הנובלה היא שכאילו קאטרינה משמשת דוגמא לאופן שיש לזכור את היהודים. הרי אין יותר קורבנות. יש רק רוצחים. איך קאטרינה עושה צדק עם היהודים? ע"י שהיא מפנה כתב-האשמה חריף כנגד בני-עמה משתפי-הפעולה והרוצחים וע"י הנצחת הזיכרון של העם היהודי.

  

השנאה, הטרוף אשר בשמם הרותנים רצחו יהודים מובילים את קאטרינה לא רק לעזוב אורח החיים של בני-עמה אלא כאילו ליצור דת חדשה שאין בה שנאה כלפי היהודים. משום-כך היא שוקעת בקריאה מרוכזת של התנ"ך, קוראת תהילים ומעיינת בברית-החדשה. ישו שלה הוא בנה הקטן ולא ישו אשר בשמו בני-עמה יצאו לרצוח ביהודים. דתה של קאטרינה מבוססת על אמונה המייחסת ליהודים כבוד והערכה. תפיסת הדת החדשה של קאטרינה אמורה להוביל לפיוס ולצמצום האלימות בעולם

כל מה שעושה קאטרינה מונע מכוחם של רגשות אשם על-כך שלא הזהירה את היהודים על האסון שצפוי להם. היא מייסרת את עצמה על-כך שלא עזרה מספיק ליקיריה. ולכן היא מקדישה את עצמה לפעילות הבאה: "אני רושמת באותיות גדולות ומצמצמת חיים רבים בעטיפת מלים, כי אני מפחדת מזכרוני". פרק ל"ב. כלומר קאטרינה מעניקה משמעות לחייה, לא רק לשנים שנותרו לה אלא גם רטרואקטיבית  לחייה הקודמים שבמהלכם ראתה את היחס האלים של בני עמה כלפי היהודים. גם היא נושאת על כתפיה את האשמה. כדי לכפר על האשמה הגדולה היא רושמת הכל על היהודים. כל מה שלמדה מהיהודים. היא כותבת את ההיסטוריה שלהם. בכך היא מעניקה משמעות לחייה. היא הזיכרון של העם היהודי הנרצח.

ושוב בעניין רגשות האשם של קאטרינה: כך היא כותבת: "הייתי צריכה לומר, הייתי צריכה לצעוק, הייתי צריכה לקחת אותם לכפר להראות להם מה מעוללים הרוצחים" פרק ל"ב.