סיכומים בתנ"ך: בראשית פרק ג – סיפור גן העדן

סיכומים בתנ"ך: בראשית פרק ג – סיפור גן העדן

מתוך: סיכומים בתנ"ך - עלילות הראשית

פרק ב' של בראשית נחתם בתיאור אדם ואשתו, החיים בגן עדן – עירומים ומאושרים, ופרק ג' מספר את סיפור  האכילה מעץ הדעת, שבעקבות חטא האכילה – הופרה ההרמוניה בטבע, ונולדה הבושה מפני העירום.

הסיום של פרק ב' מתקשר לפרק ג' על ידי משחק מילים. ב' 25 "ויהיו שניהם ערומים" ללא בגדים.

ג' 1 "והנחש היה ערום מכל חית השדה..."- ערמומי.

זהו קשר ראשוני בין האדם לנחש. פתיחה באידיליה שבגן, האדם לא מתבייש במערומיו, סיום בכך שהם מתביישים ותופרים לעצמם חגורות מעלי תאנה.הפרק עוסק בסיפור גן העדן, בחטא הראשון ובעונש הראשון.  בסיפור אין משתתפים רבים. בסך הכל הדמויות הן: אדם ,חוה , אלוהים, וגיבור אחד נוסף, שלא שמענו עליו בפרקים הקודמים, אך הוא שמניע את העלילה הוא גיבור הסיפור- הנחש. אין אנו יודעים כמה זמן נמשך מצב אידיאלי זה של ההרמוניה בין האדם לאישה, בין האדם לבעלי החיים ובין האדם לאל. הרמוניה זו מסתיימת עם כניסתה של הדמות החדשה.

בראשית ג' פס' 1-6: הנחש המפתה - מי הוא הנחש?הנחש אינו דומה לשאר הנחשים המוכרים לנו, כי הוא מדבר, הוא מפתה, הוא יודע,  ולפי חז"ל הוא הלך על שתי רגלים והאישה אינה נרתעת ממנו.-הפרשנים המסורתיים רואים בנחש את יצר הרע שהיה טמון באישה,ושפיתה אותה לאכול מפרי העץ האסור.-הנחש לפי המיתוס- היה ייצור אלוהי בעל כוחות מיוחדים. היו שראו בומפלצת או מפלצות, שהיו שותפות למרד הים באלוהים. נחש בריח נחשעקלתון. כלומר הוא נחשב לאל מורד. גם ישעיהו בפרק כ"ז 1 מזכירם.התמודדות עם דמותו של הנחש - המספר המקראי מציג אותו תוך שילוב שתי משמעויות. מצד אחד שונה מנחשרגיל ומצד שני מציגו כבעל חיים רגיל. הוא אינו אל קדום אלא עוד חיה מבין

כל החיות שהיא אולי ערמומית ולא יותר.הדבר מודגש בעזרת שני משפטים:" הנחש היה ערום מכל חית השדה"

והביטוי:" אשר עשה ה' אלוהים"- האל יצר אותו ולכן הוא בשליטתו ולא יכוללמרוד ביוצרו.

התורה בחרה להכניס לסיפור את דמות הנחש המסמל רע דווקא, כדי להדגיש שאין הוא ישות עצמאית היכולה להתנגד לאלוהים שיצר אותו. באופן זה דוחה התורה ומבטלת את המסורות של המזרח הקדום על מרד של הים ועוזריו נגד אלוהים. זוהי דה- מיתולוגיזציה.השיחה בין האישה לנחש- ג' 1-5: שיחה זו מביאה לשינוי גורלי במצבם של הדורות הבאים.

השיחה הזו מתנהלת כנראה בלבה של האישה, במחשבותיה.פס' 1 משמש אקספוזיציה. הנחש מוצג כערום ,חכם, חורש רע. פרט זה חשוב להבנת המשך הסיפור.הנחש פונה אליה בשאלה מיתממת הוא אומר לאישה: "אף כי אמר אלוהים, לא תאכלו מכל עץ הגן" [פס' 1],-המשפט נשמע קטוע, כי הביטוי אף כי במקרא משמעו למרות ש... אך במקרא הוא מובן גם כ-אכן או אמנם.אפשר גם כשאלה- האומנם...האומנם אלוהים אמר לכם לא לאכול מכל העצים שבגן? הנחש מנסה לדובב את האישה בשאלות. הנחש משקר, שכן אלוהים הרשה לאדם ולאשתו לאכול מכל עץ הגן, ורק מעץ אחד- עץ הדעת לא אפשר לו לאכול. הנחש מגזים בכוונה, כדי לפתות את האישה להגיב על דבריו, וזו אכן מתפתה ומיד מתקנת את דברי הנחש. האישה מתקנת את דברי הנחש ואומרת שמפרי הגן מותר להם לאכול "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון.  [פס' 3]. בתשובתה של האישה יש הרחבה של האיסור, לא רק האכילה אלא גם הנגיעה....

הצו האלוהי והדיאלוג בין האישה והנחש

בבראשית פרק ג' יש שלוש גרסאות של הצו האלוהי: על פי המחבר, על פי הנחש ועל פי האישה:

ההשוואה בין הגרסאות : 

הקריטריון	הצו האלוהי לאדם, ב',16- 17	דברי האישה לנחש, ג',2- 3	דברי הנחש לאישה, ג',1, 4- 5
לשון הציווי	וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:	אָמַראֱלֹהִים	אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים,
היקף המותר	מִכֹּלעֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל.	מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן נֹאכֵל.
היקף האסור	וּמֵעֵץהַדַּעַת טוֹב וָרָעלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ.	וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּןאָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ.	לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.
הסבר ההבדלים	הצו האלוהי הוא ברור וחד משמעי: הכל מותר (בצימוד מדגיש: 'אכול תאכל'), מלבד עץ אחד.	האישה אינה מדייקת בציטוט: א.האישה הפכה את הציווי לאמירה. ב.ההיתר מצטצמם. ג.היא מרחיבה את האיסור כאילו כל עצי הגן אסורים –העץ האסור שקול כנגד שאר העצים. ד. היא מוסיפה איסור נגיעה בעץ (שלא נאמר כלל, אך מעיד  על חששותיה: פוחדת להתקרב אל האסור).	א.הנחש הפך את הציווי לאמירה. ב.הנחש מתעלם לחלוטין מההיתר הרחב. ג.הנחש הגדיל את האסור על המותר, כאילו כל עצי הגן אסורים, כשלמעשה עץ אחד, עץ הדעת, אסור למאכל. הוא הגזים בכוונה כדי להעצים את האיסור בפני האישה. כך הגביר את הפיתוי. דווקא האסור מושך. הנחש ניסח כך את דבריו בגלל הרחבת האיסור בפי האישה (איסור הנגיעה).
האיום: התוצאות הצפויות מהפרת האיסור	כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּמוֹתתָּמוּת	פֶּן-תְּמֻתוּן	לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.
הסבר אופי האיום ולשונו	לשון החלטית, איום במוות וודאי בצימוד מדגיש (מות תמותון).	האישה מקטינה את העונש, והופכת אותו לאפשרות (יש סכנה של מוות – פן, שמא, אך לא ודאי).	הנחש מבטל לחלוטין את החשש ממוות ומציין כי האל אינו רוצה להתחלק עם האדם בידיעת טוב ורע. המעשה לא יזיק להם, אלא יועיל, והאיסור ניתן ממניעים לא טהורים (אגואיסטיים) של האוסר ודאגה לעצמו.

המסקנה: בסיפור המקראי אין חזרות מיותרות. תפקידן להבהיר תחושות ומחשבות של הדמויות הפועלות.

הסבר ההבדלים:

-    האישה והנחש מורידים את הצו לדרגת אמירה.

ה' התיר לאכול מכל עץ הגן חוץ מעץ הדעת- איסור קטן.

הנחש מעצים את האיסור והופך אותו לאיסור גורף. האל אסר אכילה מכל פירות הגן. וכך הוא גורם לאישה לא לעמוד בפיתוי.

האישה משמיטה את המלה "כל" ואומרת שמהעץ המרכזי- ה' הידיעה- לא ניתן לאכול , וכך היא מרחמת על עצמה ועל מצבה ורןאה באיסור משהו בלתי אפשרי ולא הוגן.

-  האישה מוסיפה את עניין הנגיעה שוב כדי לעורר רחמים בפני הנחש

שאפילו אסור לגעת בעץ. וכך מציגה את האיסור כלא ניתן לביצוע.

-  העונש בצו המקורי הוא מוות לדברי האישה העונש אינו ודאי= פן נמות     אולי נמות, בכך משכנעת עצמה לנסות כי ה' לא ימיתם. והנחש מודיעבנחרצות- שלא ימותו.

הנחש קובע בפס' 5:" כי יודע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם , והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע". כלומר הם יהיו בעלי דעת – מבחינים בין טוב לרע. האל מעונין שתישארו תמימים ותלויים בו. לדעת הנחש האכילה תעשה את האדם למתחרה של האל בשכל ובידיעה המוסרית ואז אם יאכלו גם מפרי החיים – יהיו כאלוהים.

מדברי הנחש ניתן ללמוד על מגמת ההסתה והערמומיות שבו. הוא משנה את הדברים וכך מציג את האל כקנאי וצר עין. הוא מציג עצמו כמבין את דעת האל ובכך מחזק בקורא את העובדה שהוצגה בהתחלה שהוא ערמומי.

גם האישה מוצגת כערמומית כי משנה את הדברים בהתאם לרצונה. רוצה לאכול מהפרי האסור ולכן מסדרת לה בראש הצדקות.

החיבור בין שני הערמומים מביא לעבירה על האיסור האלוהי.

פס 6-7.האישה אוכלת מהפרי האסור ונותנת גם לאישה. הוא אינו מתנגד ונענה לה ברצון, הוא מוצג כדמות פסיבית.

לאחר האכילה "ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי ערומים הם..." הם כנראה מתביישים מהתאווה המינית שתקפה אותם או במערומיהם.

בראשית ג' פס' 7-17: האדם ואשתו אוכלים מפרי עץ הדעת

כתוצאה מאכילת הפרי אמנם נפקחו עיניהם כפי שאמר הנחש [פס' 5], אך בפקיחת עיניהם לא השיגו ידיעה כשל אלוהים, אלא ידיעה שהם ערומים.

חטא זה הוא מעין הסגת גבול, שכן לה' הארץ וכל אשר בה, והוא הציב לאדם ולאשתו את גבול המותר ואכל מעץ הדעת. האדם לא עמד בניסיון הקל שהעמידו ה', הסיג גבול, ועבר על מצוות "לא תעשה" באוכלו מפרי עץ הדעת. לפיכך אינו ראוי להידמות למלאכי מרום, ומעת ואילך אינו ראוי עוד לחיות בגן עדן.

עץ הדעת יכול להעביר את האדם ממצב של תמימות למצב של ידיעה ובושה, במיוחד הבושה המינית.. עץ הדעת אפשר לאדם להיות מודע לכל מה שסביבו, שהרי לפני האכילה היה כמו ילד קטן, שאפילו את העובדה הבסיסית שהיה ערום לא ידע. בנוסף לכך , האכילה מן הפרי האסור החדירה לאדם את האבחנה כי מעשה שעשה אינו טוב, שהרי מיד לאחר מכן מסופר לנו שהאדם מתחבא מאלוהים, שכן ידע שהפר את מצוות האל.

עץ הדעת- המשמעויות:

הידיעה המינית, הבושה הקשורה במין. /ידיעה במובן של מודעות למה שמסביב./  ההבחנה המוסרית בין טוב לרע.

בירור האשמה- בראשית פרק ג', פס' 8-13

האדם ואשתו שמעו את קול ה' מתהלך בגן- התגלות מוחשית באמצעות קול פסיעות. הם מבינים שעליהם לתת דין וחשבון לה' על חטאם. הם נבוכים ומתחבאים מפני ה', אך לשווא.

בפס' 8 נאמר :"וישמעו את קול ה' אלוהים מתהלך בגן..."

יש כאן קושי תיאולוגי: האנשה של האל- האל מוצג כאנושי. שומעים את צעדיו. הפתרון של חז"ל: "דיברה תורה בלשון בני אדם" זוהי האנשה כי כך יותר קל לאדם לדבר על האל.

רש"י טען שקול ה' מתהלך בגן ולא ה'.

קושי נוסף : מדוע האל קורא לאדם:" איכה?"-האם  האל אינו יודע היכן האדם?!  והרי הוא יודע הכל. פתרון: זוהי שאלה רטורית, לצורך פתיחה בשיחה על מנת לתת לאדם הזדמנות להתוודות על החטא.

אבל תשובת האדם היא הצטדקות:" ...את קולך שמעתי בגן , ואירא כי עירום אנוכי ואחבא". אדם למעשה לא עונה לשאלת האל אלא מסביר מדוע התחבא.התחבאתי כי יראתי, שכן אני ערום, ואין לעמוד מול ה' עירום. יש כאן העמדת פנים והתחסדות והתחמקות מהודאה כי חטא . אך גם ניתן להבין שיש לו מצפון והבנה כי פחד מתגובת האל.האדם מתנער מאחריותו

האל לא מקבל את התירוץ ומתחיל בשלב החקירה. החקירה מתחילה באדם משם עובר לאישה אך את הנחש אינו חוקר.

האל שואל בתוכחה :"מי הגיד לך כי ערום אתה המן העץ..." האל ממשיך בחקירה בלי לחכות לתשובות ברורות ומטיל את מלוא האחריות על האדם. בעת החקירה האדם מלשין על האישה, מטיל עליה את האחריות :"האישה אשר נתת עימדי, היא..."פס' 12.

ה' נתן לו אישה שתהיה עזר כנגדו והאדם הוא כפוי טובה ומאשים אותה ואת ה' עצמו. הוא לא לוקח שום אחריות. הוא גם הורס את ההרמוניה בזוגיות שביניהם.

גם האישה אינה לוקחת אחריות ומטילה אותה על הנחש :"הנחש השיאני" –הפועל מהשורש "נשא" שמשמעותה לרמות, לפתות.. מכאן , ראויים החוטאים להיענש לאחר שנחקרו והוכחה אשמתם.

בהגיע תורו של הנחש האל לא חוקר אותו. כי הוא חיהולא ישות עצמאית וכך האל מבטל את כוחו האלילי של הנחש מן המיתוס.

שני דברים אפשר ללמוד מכך שהאדם מתחבא מיד לאחר חטאו:האדם מפחד מאלוהים ומסתתר מפניו –עובדה זו  מראה שלאדם יש מצפון- רגש מוסרי, המייסר אותו וגורם לו לפחד.הבריחה של האדם כדי להתחבא בתוך עץ הגן מיד לאחר חטאו היא בריחה מאלוהים, הדורש ממנו אחריות למעשיו. האדם בורח מכיוון שאינו רוצה לקבל עליו אחריות למעשיו.

רק בסוף פונה אלוהים אל הנחש. בפנייתו אל הנחש אין הוא שואל אותו מה עשה, כמו ששאל את האדם והאישה אלא מטיל עליו את העונש, כנראה מתוך מגמה של התורה לבטל את חשיבותו של הנחש כיצור בעל כוחות אלוהיים מיוחדים. לנחש אין כל חשיבות. הוא רק אחד מחיית השדה שעשה אלוהים, וכך מתייחס אליו אלוהים גם בעונש "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חיית השדה".

אכילת הפרי האסור הביאה להפרת ההרמוניה ופירוד בין האדם לאשתו, והדבר נוגד את הנאמר בפרק הקודם על האדם: "ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" [פס' 24]. דבקות זו בין האדם לאישה הופרה והתפרקה מיד לאחר שהתחילה עם הפרת הצו האלוהי.

מה השינוי שחל באדם:

האדם הפך לחכם יותר, יודע יותר.

האדם רכש לעצמו ידיעה מינית

האדם התוודע  למושגים "איסור, ו"היתר", ולמצב של קבלת אחריות על החלטות עצמאיות שלו.

בראשית פרק ג' פס' 14 -21: החטא ועונשו

עיקרון הענישה:מידה כנגד מידה בעונשים המוטלים על האדם, האישה והנחש :

הנענש	החטא	העונש	מידה כנגד מידה
הנחש	(1) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן: לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן.   כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹםאֲכָלְכֶםמִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.	( 15-14) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ.  וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ:   הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאש, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.	עונש 1. "על גחונך תלך": השפלת הנחש – על חטא הגאווה – כי חשב שהוא יריב שווה לאל והסית את האישה להפר צו אלוהי,לכן יאכל עפר ויזחל על גחונו. 2."ועפר תאכל..": הבטחת פרנסה. 3."ואיבה אשית...": איבה ניצחית בין הנחש לאדם: ההרמוניה בין האדם וצאצאיו לנחש תופר לעולמים.
האישה	(6) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה:הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל.	הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ.	עונש 1.האישה אכלה בקלות דעת מן הפרי ותלד את פרי בטנה בעצב ובכאב. אין כאן השפלה אלא תיאור תפקודה כאם: סבל וייסורים בכניסה להיריון, בהיריון, בלידה ובגידול הילדים. 2.האישה ניצלה את תשוקתו של הגבר אליה והשפיעה עליו לאכול מן הפרי. על ניסיונה למשול בו תיענש בהשתוקקות אליו ובשלטונו עליה. 3.הבטחת צאצאים והתרבות.
האדם	(12) וַיֹּאמֶר הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל:	(17) וּלְאָדָם אָמַר: כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.  (18) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.  (19)בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר              תָּשׁוּב.	פתיחה: הנימוק המשפטי על הטלת העונש ("כי..."). עונש 1."ארורה האדמה...": קללת האדמה. (עבורך = בגללך או למענך). 2.האדם אכל מן הפרי האסור לכן ייענש באכילה - יעבוד קשה כדי להשיג אוכל לפרנסתו. יש בכך הבטחת פרנסה! 3.הפרנסה תהיה בצימצום. 4.הפרנסה תהיה בעבודה קשה מאוד. 5. עונש מוות למין האנושי (כמובטח בב',17: "מות תמותון").

השורש המנחה הוא "א-כ-ל" והוא חוזר בתיאור החטא, בחקירה ובתיאור העונש, ובאמצעות החזרה עליו מודגש העיקרון של מידה כנגד מידה.עפ"י עיקרון זה יש גמול על מעשיו של האדם.

-השורש "ע-צ-ב" מופיע שלוש פעמים בדברי האל לאישה ולאדם כדי להדגיש כי על החטא המשותף יש עונש משותף – העצב והייסורים. ייתכן שיש כאן משחק מילים בין "עץ" ל"עצב": בעץ חטאו ובעצב ובעצבון נענשו (קאסוטו).

בבראשית ג', פס' 14- 21  יש יסודות אטיולוגיים |(סיבתיים)

ספור אטיולוגי מסביר את הסיבות לתופעות . הספור עוסק במקורן של תופעות יסוד בחיי האדם כגון: המשכיות, מוות, ייסורים, מיניות, סקרנות, עבודה קשה ועוד.

לדעת פרשנים רבים סיפור גן עדן נועד להסביר תופעות שונות בחיי האדם.

העונשים שניתנו לנחש, לאישה ולאדם מהווים יסודות איטיולוגיים –תשובות שהשיב האדם על שאלות שהעסיקו אותו, כגון: מהו מקור הסבל, הכאב והמוות שבעולם? והתשובה היא מקורם בחטאו של האדם, בחוסר הציות שלו לצו האל הטוב והמיטיב..

דוגמאות נוספות ליסודות האיטיולוגיים:

* מדוע בני האדם אינם חיים לנצח והם בני תמותה?

*מדוע אין חיי נצח, ומדוע אי אפשר שיהיו חיי נצח (כי מתרבים)?

* מדוע האדם עמל ומתפרנס בקושי?

*מדוע היריון האישה כרוך בסבל והיא יולדת בעצב ובקשיים. מדוע קשה כל כך גידול הילדים.

*מדוע שוררת איבה בין הנחש לאדם/מדוע אין הרמוניה בין בני האדם לבעלי החיים.

*מדוע היחסים בין בני הזוג אינם הרמוניים, והאישה כפופה לשלטונו של הגבר.

*מדוע בני האדם לובשים בגדים.

הנחש והאדמה קוללו באותה לשון:

הנחש: "כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ" (14).  הנחש מופרד משאר בעלי החיים באמצעות הקללה, המסבירה את האופן החריג בו הוא נע (יסוד איטיולוגי).

האדמה: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". האדמה מקוללת בשל או למען האדם: היא תפחית את פוריותה ותפוקתה ותצמיח רק קוץ ודרדר.

קללה זו נועדה להסביר מדוע למרות העמל הקשה לא תמיד זוכה האדם ביבולים טובים.

 בפסוק 15 בבראשית ג' נאמר: "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ. הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב".

כפל הלשון: "ישופך" - "תשופנו" מדגיש כי ישררו איבה ועוינות תמידית בין האדם והנחש. לעולם לא יהיה שלום ביניהם.

 הפועל "שוף/שפף" (אח לפועל שא"ף) משמש בשתי משמעויות: "הוא ישופך" - האדם ינסה לרוצץ את ראשו של הנחש;  "ואתה תשופנו" - והנחש ישאף להכיש (לנשוף) את האדם בעקבו.

עולמו של האדם הראשון היה עולם הרמוני. העידן שלפני החטא היה עידן של שלווה ודו קיום בין האדם לבריאה ולברואים האחרים, עולם של צמחונות והרמוניה. אולם לאחר שחטא האדם ונענש - אין  עוד הרמוניה בין האדם לבעלי החיים ("הוא ישופך..."), אין הרמוניה בין בני האדם ("והוא ימשל בך"), אין הרמוניה עם הטבע ("ארורה האדמה בעבורך"), ובוודאי שאין הרמוניה עם אלוהים שאת צוו הפרו.

יתר על כן, לאחר שגורש האדם מן הגן, החלה התקופה הריאלית של הקיום האנושי הכרוכה במאבקים קשים למען הקיום הפיזי.

לפי המקרא, הבחירה של האדם אם להיענות לפיתוי או לציית לציווי היא הקובעת את גורלו, כי היא נתונה לבחירתו ולהכרעתו בלבד. לאדם ניתנה שליטה על העולם, על כן הוא קובע בהתנהגותו גם את גורל העולם. אם יציית יהיה עולמו טוב, אך אם הוא נענה לפיתוי הוא גורם לעולם שיתקלל בעבורו, וכך הוא עלול להמיט שואה על עצמו ועל העולם כולו.

החטא שחטא האדם הביא לפגיעה (=לקללה) באדמה, בבעלי החיים (הנחש), באישה ובאיש, בזוגיות ובכל הרמוניה אפשרית בין אדם לעולמו, בינו לבין אלוהים, בעלי החיים, בת זוגו וכו'. כך הביא האדם את הרע לעולם. ומכאן שעץ הדעת מביא לעולם את הרע.

מתן שם לאישה. בפסוק 20 יש מדרש שם לשמה של חוה.

במתן השם שנותן אדם לאשתו, הוא מתחיל לממש את שלטונו עליה - חלק מן העונש שניתן לה.

על פי הכתוב בפס' 20, שמה של חוה קשור במהותה: "אֵם כל חי", כשהכוונה לאם האנושות: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה, כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל-חָי".

למעשה, יש כאן חילופים בין פעלי ו/י: חיה /חוה. שהם שכיחים בעברית.

יש הטוענים כי המדרש עממי ואינו מתאים לשם העברי וכי משמעות השם חוה - על פי הארמית: נחשית, כי בארמית נחש= חוויא. כך נאמר בבראשית רבה כ',י"א: "אמר ר' אחא: חוויה חוויך, ואת חוויה דאדם". (ולציפור טורפת נחשים קוראים כיום חיוָאי).לדברי חז"ל,קרא אדם בשם חוה לאישה בשל האירוע שהתרחש בגן עדן: כיוון שהנחש הדיח אותך ואת הדחת את האדם לחטוא, על כן נקראה חוה = נחשונית.יש הרואים בשמה של חוה רמז לאלת נחש פיניקית – אלת השאול "חוֹת".

אלוהים מכשיר את האדם ליציאה מהגן.

בפס' 21 מתוארת הכנת כותנות העור לאדם על ידי האל .

 "וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר, וַיַּלְבִּשֵׁם". על פי הפסוק, תופר אלוהים לאדם כותנות עור, ומלמד אותם מיומנות חדשה וקשה.

ראשית, תיאור זה סוגר ומסיים את סיפור הביגוד, הסמלי (זה שהחל בפרק ב',25): העירום מבטא תמימות, והביגוד מסמל את הדעת, והיכולת לכסות על היצריות.

ושנית, אלוהים מופיע כאן כאב טוב וכמודל לחיקוי, ולא אל נוקם ונוטר. הוא מכשיר את האדם ליציאתו מגן התפנוקים, ולא זורק אותו לעולם באופן סתמי, אלא מלמד אותו ונותן לו כישורי הישרדות, מכיוון שעם חגורות עלים לא יוכלו לשרוד בעולם

העונש, בראשית ג',14 -21

לאחר חקירתם של  האדם והאישה והודאתם במעשה, הגיעה העת לשאת בתוצאות מעשיהם. האל אינו חוקר את הנחש המסית ועובר לשלב הענישה.

 בתיאור החטא, החקירה והעונש  יש מבנה כיאסטי בסדר הופעת הדמויות:

החטא                  החקירה               העונש 

              נחש אדם                    נחש

אישה    אישה                     אישה

              אדם                   נחש[-לא נחקר]        אדם

 סדר הופעת הדמויות בתיאור החטא (נחש, אישה, אדם) מתהפך בהופעת הדמויות הנחקרות (אדם, אישה), וסדר הנענשים הפוך לסדר הנחקרים (נחש, אישה, אדם). באמצעות המבנה הכיאסטי מודגש כי יש השגחה אלוהית, והאל גומל לאדם על מעשיו.

 המבנה הכיאסטי מדגיש את מעמדו של האדם כמי שמוטלת עליו האחריות הגדולה ביותר בפרשה זו, כי הוא הנחקר הראשון, אעפ"י שהוא רק הוסת לחטא, והוא נענש באותה מידה שנענשים הנחש והאישה שהיו, כביכול, פעילים יותר בביצוע החטא.

המבנה מדגיש את הדירוג בחשיבותן ובאחריותן של הדמויות:

החקירה מתחילה באדם וממשיכה עם האישה (מן הכבד אל הקל), ולנחש בכלל לא ניתן פתחון פה בגלל נחיתותו.

העונש פותח בנחש ומסתיים באדם (מן הקל אל הכבד).

האדם הוא הדמות המרכזית, הוא האחראי לחטא ולעונש, והאישה במרכז, מתווכת בין הנחש המסית לבין האדם שקיבל את הצו.

האישה נמצאת במרכז, דבר המלמד על מרכזיות תפקידה בחטא. היא זו שפותתה ראשונה ואכלה מפרי העץ. היא זו ששימשה גורם מתווך בין הנחש לבין האדם. עליה היה מוטל לעמוד על המשמר. אבל אדם שמע ראשון את הצו ולכן אחריותו גדולה יותר ולכן הוא נחקר ראשון ונענש אחרון.ההתאמה בסדר הנחקרים והעונשים מעידה על צדק אלוהי.

עונשם של הנחש, האישה והאדם הם לפי העיקרון : מידה כנגד מידה. [עיקרון המובלט באמצעות השורש א.כ.ל- מופיע 17 פעמים לאורך הפרק]

בראשית ג', פס' 22 -24: הגירוש מגן עדן

מיד לאחר הקללות אלוהים משלח את האדם אל האדמה שאותה הוא יעבוד. כלומר, מימוש העונש היה מידי [פס' 22-24].

שתי פעמים צוין גירוש האדם מגן עדן : "וישלחהו ה' אלוהים מגן עדן"[פס' 23]. ובפסוק 24: "ויגרש את האדם". חזרה זו במילים אחרות באה ללמדנו ששילוחו של האדם מגן עדן אינו מאפשר חזרה של האדם לגן עדן. בגירוש זה האדם מפסיד את הקרבה לאלוהים.

הנימוק לגירושו של האדם נאמר בפסוק 22- מכיוון שהאפשרות של האדם להיות בגן עדן ולחיות חיי נצח הייתה מותנית בהימנעות מאכילת עץ הדעת. את התנאי הזה לא קיים האדם, ולכן אלוהים מבקש למנוע ממנו את האכילה מעץ החיים.

ה' השכין את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת ממזרח לגן כדי לשמור על הכניסה.  בפרק ב' מינה ה' את האדם לשמור את גן העדן. עתה כשהאדם מגורש מגן העדן אלוהים ממנה שומרים אחרים.

הכרובים- חיות בעלות צורות שונות , מעין מלאכי ה'.       מוטיב חינוכי- ספור גן עדן -שמירת הצו האלוהי הוא ערך עליון שעל האדם לשמור. הפרה כזו עלולה לגרום לתוצאות הרות- אסון לאדם ולצאצאיו. אבל אפשר לראות בעונש שמטיל אלוהים על האדם והדורות הבאים לא רק את האלוהים הכועס , אלא גם יחס של אב דואג לבנו, המנסה לתקן מצב שבנו- האדם קלקל במעשיו.  במילים אחרות, בעונשים שאלוהים מטיל יש ניסיון לתקן את הנזק שגרם האדם, מתוך דאגה לאדם שברא.                                                                                            

התיקונים:

-במקום עלי תאנה אלוהים מלביש את האדם בכותונת עור. כותנות העור

מיועדות לכסות את מערומיהם של האדם והאישה לא רק שלא יתביישו

במערומיהם, אלא גם כדי להגן עליהם מפני הקור ופגעי הטבע השונים

בעולם שמחוץ לגן עדן.

מזונו של האדם בגן העדן ניתן ללא קושי. מי תהום ומי נהרות זרמו בגן. עתה משיצא האדם לעולם, אין מי נהר ומי תהום בכל מקום, אלוהים יביא גשמים כדי שיתנו לאדמה את פוריותה ותצמיח צמחים לאדם. הגשמים הם ברכת אלוהים לאדם כדי שיוציא מזונו מן האדמה.

עם הגירוש מגן העדן הפסידו האדם והאישה חיי נצח, ולו היו חיים לנצח  לא היה להם צורך בהתרבות. לאחר שחטאו, אלוהים מאפשר להם להביא ילדים כדי שחייהם יימשכו על ידי ילדיהם. אמנם ההריון יהיה קשה , אך הולדת הילדים נחשבת המשך קיומם.

בראשית ג', פס' 20-21 מלמדים על מגמת פיוס בין הצדדים.

האדם מכנה את אישתו "חוה, כי היא הייתה אם כל חי". בשם זה הוא רואה את הצד החיובי בייעודה- הבאת חיים לעולם. היא האמא של כל החיים. נתינת השם מבטאת גם בעלות.

ה' עושה להם כותנות עור , דבר המלמד שלמרות כעס האל הוא ממשיך לדאוג להם.

ראוי לשים לב כי בסיפור  גן העדן יש ריבוי של רמזים מיניים. הסיפור משתמש בפעלים ובמילים הקשורים ליצר מיני:

הפועל אכל [מילה מנחה] יש לו גם משמעות מינית של קיום יחסי מין {עין משלי ל' 20}.

נחש- במיתוסים הנחש הוא סמל לפריון. הנחש נחשב לסמל מיני.

תאנה- נחשבת לפרי ארוטי המעורר אהבה בעולם העתיק.

"ואל אישך תשוקתך,[ג' 16] בשיר השירים נאמר: אני לדודי ועלי תשוקתו.[תשוקה קשרה ליצר מיני.

שני העצים- עץ החיים ועץ הדעת עומדים בסתירה פילוסופית. עץ החיים מעניק חיי אלמוות ללא פריון ועץ הדעת מעניק את הידע המיני- יכולת התרבות, המשך הקיום של האדם בצאצאיו, אך לא בחיי נצח. אלוהים ייעד לאדם ולאישה חיי נצח בגן העדן, ולכן אסר על האדם לאכול מעץ הדעת המעניק את הידע המיני, אך משאכל האדם מן הפרי האסור סולק מגן עדן כדי שלא יאכל מעץ החיים. אין אפשרות להתרבות ולחיות חיי נצח. המין הוא ההמשכיות של האדם והמענה למוות.

מהו עץ החיים ועץ הדעת?          משמעות עץ החיים – מעניק חיי נצח למי שיאכל מפירותיו.

משמעות עץ הדעת- דעת =חכמה. עץ החוכמה. מי שיאכל מן העץ יהפוך לייצור בעל תבונה. פרוש קשה כי האדם היה כזה עוד לפני האכילה. הרי נתן שמות לבעלי החיים. לפי אברבנאל האכילה העניקה לאדם את היכולת להוציא מהכוח אל הפועל את כישוריו השכליים.

1. ידיעה מוסרית-דעת טוב ורע- - באכילה מהעץ יקבל יכולת הבחנה בין טוב ורע. בגן הם חיו חיי תמימות , ללא סבל, ללא מתחים, והאל רצה לגונן עליהם.

2. ידיעה מינית- האכילה תעניק להם תודעה מינית ומתחים מיניים. לפני האכילה היו ערומים ולא התביישו, לאחר מכן נפקחו עיניהם לראות את ההבדלים שבין המינים, ומכסים את מערומיהם.

3. יכולת הבחירה החופשית- על האדם הוטל איסור לאכול מפרי העץ והוא ידע את התוצאה מראש- מות יומת- האדם מבחירתו החופשית יבחר בין חיי נצח חסרי דאגות ובין הרע, מוות וסבל בעולם.

4. באמצעות העץ האל מעמיד את האדם בניסיון- תחילה היה זה עץ סתם ככל עצי הגן. לפי טעמי המקרא יש טעם מפסיק, רביע, אחרי המלה עץ. עץ, הדעת טוב ורע. האל רצה לבחון את יכולתו של האדם לציית לצו האלוהי ולהתגבר על ייצרו.