סיכום בתנ"ך: דברים פרק יב'

סיכום בתנ"ך: דברים פרק יב'

מתוך: סיכומים בתנ"ך -  מלכים ונביאים

עם ישראל בכניסתו לארץ ישראל מתבקש על פי פרק זה לקיים שני צווים:

1.בטיהור הארץ המובטחת.

2. וחוק ריכוז הפולחן.

הצו לטיהור בדברים י"ב, פסוקים 2-3

כשעם ישראל יכנס לארץ ישאל עליו להשמיד את הפולחן האלילי- "לאבד", "להרוס", "לשבור".

מהי הסיבה להשמדת מקומות הפולחן?

1.שלא יושפעו מעבודה זרה.

2.שלא תהיה עבודה סינקרטיסטית (ערוב אמונות).

הגויים עבדו את אליליהם במקומות גבוהים כדי שיהיו קרובים לשמים, וכן "תחת כל עץ רענן".

העם צריך "לנתץ" את מזבח שלהם ששם הם הקריבו את הקורבנות, "לשבור" את המצבות שלהם "לשרוף" את עמודי העץ המקודשים שלהם "ולגדוע" את הפסלים שלהם.

"לא תעשו כן" (4) לא תעבדו את ה' במקומות רבים כפי שנהגו הכנענים "כי אם (אלא)- אל המקום אשר יבחר ה'".

הצו לריכוז הפולחן דברים י"ב, פסוקים 4-7.

בפרק יב' מוצגת הדרישה לעבוד את ה' רק במקום אחד שבו יבחר ה' "המקום אשר יבחר ה'" פס" 5,8,12,14. וזה בניגוד לכנענים שעבדו את האלילים בכל מקום.

חוק ריכוז הפולחן-זהו החידוש של ספר דברים.

בספר שמות כ' 21 נאמר "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".

מכך משתמע שהקרבת קורבנות לה' מותרת בכל מקום לפי רצון ה'. וזה סותר את חוק ריכוז הפולחן בדברים- "המקום אשר יבחר ה'".

איך נסביר את הסתירה בין ספר שמות לדברים שהרי כתוב בספר שמות בכל מקום נערוך פולחן ודברים רק במקום שה' יבחר?

1. עפ"י הביקורת: בשמות מותר לערוך פולחן לה' בכל מקומות פולחן שנבחרו ברצון האל- מצב של פולחן עתיק, לפני הרפורמה ביהודה,  פולחן ביותר ממקום אחד. לעומת זאת בדברים יב' הפולחן הוא במקום אחד ויחיד והוא מכוון רק לבית המקדש בירושלים, רמז לרפורמה של חזקיהו ויאשיהו.

2. עפ"י המסורת:" בכל מקום" המוזכר בשמות מקביל למילה "המקום" בדברים. בשני המקורות הכוונה היא לכל מקום שיבחר ה' לשמש לו בית פולחן, שם בלבד יערך הפולחן לא רק ירושלים גם במקומות אחרים לטענתם אין סתירה בין המקורות.

כמו כן המסורת מסבירה שספר שמות מתייחס להקרבת הקורבנות בתקופת הנדודים במדבר ולכן במצב של נדודים לא יתכן ריכוז פולחן בספר דברים מכוון לתקופה של ישיבת קבע בארץ ישראל ולכן אפשר לרכז את הפולחן.

"לשום את שמו שם"  (5), "לשכן שמו שם" (11) בפסוקים אלה ישנה תפיסה של ה' כאל מופשטת וכאל אוניברסלי. שמו של ה' שוכן במקדש ולא נוכחותו הפיזית כמו כן ה' הוא אל שנמצא בכל מקום אוניברסלי ורק שמו נימצא בבית המקדש.

בפס' 6 ובפס' 11 מוזכרים המתנות והקורבנות שאדם מישראל צריך להביא אל המקום אשר יבחר.

1.עולות- קורבן שנשרף כולו על המזבח והוא קודש לה.

2.זבחים- שם נרדף לשלמים, אשר בחלקו נשרף ובחלקו נאכל ע"י הכהנים, בעלי הזבחים, משפחתו ואורחיו.

3.מעשרותיכם- הכוונה היא למעשי שני, הנאכל בירושלים כי נאמר שיש להביא למקום מרכזי (ראה דברים יד' 22-27).

4.תרומת ידכם- מתנות שנועדו לכוהנים –כגון ביכורים, ראשית הגז וכו".

5.נדרכם- התחייבות שלוקח האדם על עצמו שיקיימה בעתיד מרצונו המוחלט .

6.נדיבותיכם- מתנות שמביאים מתוך התנדבות ללא נדר קודם.

7.בכורות צאן ובקר- מתנות לכוהנים.

בפסוק 8 כתוב "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, איש כל הישר בעניו"-הכוונה היא לתקופת המדבר. במדבר נהגו לאכול את קורבן השלמים בכל מקום שרצו לאחר שזבחו  לפני  כי אין להם מקום קבוע ומקום המשכן לא מספיק - אך מעשה זה שהיה מותר בתקופת המדבר, ייאסר בעתיד, כשבית המקדש המרכזי יבנה. כשהם יגיעו למנוחה ולנחלה, לאחר כיבוש הארץ, יתיישבו ישיבת קבע בארץ הם יקימו את חוק ריכוז הפולחן.

דברים י"ב , פסוקים 12, 18, 19-הדאגה ללוי

בספר דברים יש דגש מיוחד אל הדרישה לדאוג ללוי. בני ישראל נדרשים לעזור ללויים כי שבט לוי לא קיבל נחלה משלו ואין לו מקור פרנסה מכוון שבאותה תקופה החברה התבססה על חקלאות. בעקבות חוק ריכוז הפולחן השתנה מצבם הכלכלי של הלויים. עד תקופת ריכוז הפולחן הלויים התפרנסו מעבודת ה',

הם שירתו במקדשים המקומיים אבל בעקבות ריכוז הפולחן במקום אחד מרכזי בלבד, בוטלו כל הבמות והמקדשים שהיו מפוזרים בכל הארץ ובהם עבדו הכוהנים והלויים לכן רבים מבין הלויים נשארו מובטלים וחסרי פרנסה ונזקקו לעזרה כלכלית, לכן המחוקק דורש שוב ושוב לשתף את הלויים בחגים ולתת להם מהקורבנות ומהיבול.