חיזו בטטה - אמצעים אמנותיים, מוטיבים וביקורת חברתית

 לפניכם סיכום מפורט של הסיפור חיזו בטטה מאת סמי ברדוגו. כאן תוכלו למצוא סיכום קצר של חיזו בטטה.

האמצעים האומנותיים ב"חיזו בטטה"

1.  אנלוגיה ניגודית בין דמותו של חיזו לבטטה.

2. דמות המספר: חיזו בעל העיניים החזקות שרואה ומצלם הכול ושאינו שוכח דבר, הוא המספר בסיפור.

תכונות שהינן הכרחיות לכל אמן. המספר רואה באימו אישה בעלת אבחנה דקה, עמוקה ואינטליגנטית שהשכילה לראות עם לידתו את תכונותיו המיוחדות, ולחזק אותן באמצעות פיתוח המודעות שלו  כלפי עצמו. הוא קיבל הכרה למיוחדות שלו עם לידתו  ולגיטימציה לפתח  את כוחו מאישה, שעל פניו נתפסת כמנקה כפשוטה בקופת חולים. תפיסת דמותה של האם ע"י הסביבה, שונה בתכלית מתפיסתו של חיזו בנה. מבחינתו הוא חייב לה את ההכרה בחוזקו ופיתוחו של כוח מיוחד זה, עד להפיכתו לאמן (יסוד ארספואטי).

בסיפור נוצר פער אירוני בין דברי חיזו המספר בגוף ראשון לבין המחבר המובלע. האירוניה מתחדדת בשני אמצעים עיקריים:

א. באמצעות ציטוטים ישירים של דברי האם אותם מצטט חיזו המספר בשעת סיפורו. ציטוטים אלו לפעמים מובאים בשם האם  "אימא אומרת תמיד" ופעמים הם מוטמעים בדברי חיזו. שילוב דברי האם בדברי חיזו בדרכים אלו על ידי המחבר המובלע, מאפיין את חיזו כמספר מעורב, בלתי מהימן ויוצר אירוניה כלפי עמדתו. חיזו כמספר בגוף ראשון בלתי מהימן-הוא רואה את המציאות ומבין אותה, אך התמודדותו עם המצב היא על ידי הכחשה ולכן הוא מספר בלתי מהימן שלעיתים מצטייר כתמים וכבעל יכולת חלקית לפרש את המציאות. לכל אורך הסיפור המחבר המובלע רומז למה שמעבר לנראה בעניו של חיזו.

ב. באמצעות מוטיב הסדר והניקיון. הניקיון והסדר הם מוטיב בסיפור הקשור לסוד של המשפחה ולניסיון להסתירו. המשפחה מקנה חשיבות עליונה לאופן בו דברים נראים כלפי חוץ- הכול צריך להראות נקי ומסודר. המשפחה מנקה את ה"לכלוך", אך האירוניה היא שהניקיון מכסה רק מלמעלה את הסוד הנורא של מחלת האם. הבית הנקי והמסודר נותן תחושה שלמראית עין הכול כשורה. הנקי והמסודר עוזר אמנם כשהחיים מתהפכים, אך אין הוא פותר את המצוקה.]

 

 מוטיבים:

* מוטיב העיניים - תפקידו של מוטיב העיניים לתאר את הסיפור מנקודת מבטו של חיזו . לתאר את עצמו כבעל תכונות מיוחדות כיאה למלך או לאמן.לתאר את ביתו כמקום אהוב בונה ומרגיע,

וכן לתאר את הסתכלותו על שמעון מזווית הראיה של אח בוגר, הדואג לבריאותו של אחיו עוד לפני המחלה, וכמי שלוקח אחריות על גידול אחיו אחרי פרוץ המחלה.

העיניים בסיפור מקבלות משמעות מטפורית לתובנות שיש לאדווארד על מצבם המשפחתי.

האם העניקה לבן הבכור את הכוח בעיניו. אך הראיה של אדווארד היא מעבר לראיה פיזית. הוא הטיפוס המתבונן ומבין את משמעות חייהם בהווה. הוא גם רואה לעתיד – חושש משבירת השגרה. כל עוד האם מתפקדת ושמעון בסדר הוא רגוע, אך הוא יודע שהמציאות עלולה להשתנות. הוא חזה את משבר אמו, הוא קרא סימנים מוקדים למצבה.

עם זאת לעיתים הוא בוחר לא להסתכל על דברים שיערערו את בטחונו, או שיעוררו בו ספק לגבי שלמות החיים שלהם כמשפחה. זאת בניגוד לאחיו שרואה ובוחר להתייחס באופן גלוי לשוני שיש בינם לבין האחרים.

אדווארד לעומת שמעון רואה ומבין את מצבם מעבר לחוסר הכלכלי. הוא רואה את מצוקת אמו. רואה את יחס החברה כלפיה, רואה את העתיד המעורפל המחכה להם, לאחר התמוטטות האם. הוא למעשה הופך להיות העין הרואה והמבקרת.

מוטיב העיניים מופיע לאורך הסיפור באופן מודגש. העיניים הופכות להיות אמצעי עיצוב לבניית הביקורת בסיפור.

 

* מוטיב הסמכות -

בסיפור מופיעים שלושה בעלי סמכות:  

האם, שהיא בעלת סמכות בכל הקשור לגידול ילדיה ולעבודתה בקופת חולים.

המפקחת , מפניה פוחדים האם והילדים . לפני הגעתה מתגייסת המשפחה לניקיון יסודי ללא רבב ,כדי שהיא לא תחשוב מחשבות רעות על האם.

האחים בחלוקים הלבנים ,באים לטפל באם לאחר בריחתה לפרדס , מפרשים את התנהגותה כניסיון להתאבדות , ומאשפזים אותה כעבור שבועיים. חיזו אינו שותף לפרשנות שלהם ,אך נאלץ להיכנע .

הסמכות ניתנת לאנשים שונים בסיטואציות שונות במשך הסיפור, אך המסקנה זהה בכל המצבים. אין ולא ניתן לצאת נגד הסמכות .היא קובעת את ההתנהלות האנושית והאדם הבודד אינו יכול לה.

*מוטיב השתיקה "האין דיבור"

אחת התכונות המאפיינות את האם היא השתיקה,"האילמות",חוסר התגובה שלה כלפי אנשים שאינם שני בניה. "אמא לא מגיבה","בעבודה שלה לא מדברת עם אף אחד","אמא למדה לחסוך בדיבורים ובהבעות פנים,וכמעט לא שמענו אותה מדברת  מחוץ לבית","בעבודה אני שומרת על עצמי,אם אין לי עם מי לדבר אני לא צריכה לדבר".

היא מנסה ללמד את בניה להשתדל להמעיט בדיבור כמוה "אתם לא תדברו סתם אל המורים שלכם..ככה לא יחשבו עליכם רע". גם בסיום הסיפור כשהחובשים שואלים אותה שאלות היא לא מסוגלת לענות.

היות והאם לא נהגה לדבר הרבה,אזי כאשר כן דיברה למילותיה היה כוח חזק ביותר:"הכוח שלה היה במילים שהיא דיברה איתנו וברגעים של עצבים,שמולם עמדנו אילמים ורק מחכים לבצע ולעשות את מה שנדרש כדי שהכול יירגע",אבל הכוח שלה התבטא רק כלפי פנים המשפחה ולא כלפי החברה החיצונית.

 

מי הם האנשים בסיפור שכן משמיעים את קולם?

השכנים הלועגים:"צועקים על אמא שלנו בשם הכינוי שלה",המפקחת המודיעה על מועד ביקורת הניקיון במרפאה,פרטן השכנה שמחליטה להשאיר את פני האם רטובים,ואנשים בלתי מזוהים המסבירים לחיזו היכן טוב יותר שאימו תהיה(48)ולמעשה מפרקים את כל עולמו.האנשים החיצונים למשפחה,הפונים בדיבור למשפחה נתפסים ע"י חיזו כאנשים רעים ומאיימים. על השכנה פרטן הוא אומר:"שנאתי את הקול הדואג שלה,את הבעת הפנים המרחמת",על האנשים שהחליטו להוציא את האם מהבית אומר:"..למרות שבקול שלהם שמעתי רע".

 

תפקיד המוטיב:א. אמצעי לאפיון דמותה של האם. השתיקה מאפיינת אותה ביחסיה עם הסביבה,ומעידה על הפחד העצום שהיא חשה מכל מגע עם אחרים. השתיקה מעידה במקרה זה על נחיתות.רק בתוך ביתה היא מרשה לעצמה לדבר,ואז לדיבור שלה יש גם כוח השפעה.

ב. הדגשת המסר של היצירה-האם שותקת כי אינה יכולה לעמוד מול כוחם של הסמכויות המדברות,המודיעות,הקובעות, המחליטות מה יהיה גורלה. השתיקה שלה מול כל השאר מעצימה את הביקורת החברתית כלפי המעמדות החזקים ויחסם המתנשא כלפי החלשים בחברה. האנשים הנאלצים לשתוק הם החלשים בחברה,האנשים המדברים הם החזקים והכוח שלהם הוא הרסני.

2. מוטיב העיניים- אדוארד,גיבור הסיפור נקרא כך כי אימו החליטה שכוחו בעיניו,ואכן חיזו מעיד על עצמו שיש לו זיכרון צילומי:"אבל אני רואה שש שש,ככה הראייה שלי טובה,ואני לא חושב שזאת ראייה חדה ובהירה שאף פעם לא מטושטשת,אלא ראייה שכמעט לא שוכחת שום דבר ומצלמת הכול ומקפיאה את הצילומים בתוך הראש שלי".בהמשך מתברר כי חיזו בראייתו הצילומית אכן מקפיא אירועים מחייו,אך אינו מנתח את משמעותם ואינו מתמודד באמת עם מה שעיניו רואות.הוא מטשטש את המציאות כדי לא להתמודד עם הדלות,המוזרות והניתוק מן הסביבה בה הוא חי.

כשאדוארד מתבונן על אחיו שמעון מרגיש נחות לעומתו."ואני מסתכל עליו דרך החלונות,עוקב אחריו בריצות שלו,בצחוקים שלו עם חברים,ומרגיש איך אני מתכווץ מולו.איך הוא למד לחיות ככה אני שואל את עצמי ולא מוצא תשובות".הוא מרגיש כי בניגוד אליו,אחיו מצליח להיות "נורמאלי" ולהשתלב בחברה.

אבל כאשר הוא מתבונן על אימו ואחיו הנמצאים ביחד איתו בבית-הוא נרגע. הם כל עולמו,וכל רצונו הוא לשמור על שלמות המשפחה. "ואני מהחדר שלי משקיף על הכול ואוהב איך שהכול נראה..אין דבר שאני רוצה לשמר יותר מהרגע הזה ומהבית שלנו".

מוטיב העיניים משמש באופן מובהק לעיצוב דמותו של הגיבור,אך מעבר לכך המבטים מסייעים להבין את המסר והביקורת החברתית בסיפור:

מבטי הסביבה על המשפחה נתנו לחיזו ,לאחיו ולאימו תחושה של נחיתות,חריגות,ומוזרות.תחושה ששופטים אותם.  האם למשל "לא רצתה שיסתכלו עליה ויחשבו שהיא אישה עצלנית". הם לא רוצים שאף אחד יתבונן עליהם והיו מאוד מודעים לכך שאנשים דווקא כן מתבוננים. "שלושה שלא מסתכלים לצדדים ולא חושבים אם מסתכלים עליהם" בסיטואציה זו כשחזרו מהמרפאה הם חשו משוחררים מהמבטים המעיקים של הסביבה אך ברור שהם מודעים כל הזמן למבטים עליהם.

חיזו ושמעון מביטים על הסביבה באופן שונה. המבט שלהם היה תמיד מקנא,מבט של אדם חלש כלפי חברה חזקה:" אבל אני חושב שאני ושמעון תמיד הסתכלנו על אלה שרואים אותנו.." המבטים של שמעון על הסביבה הובילו אותו לחשוב כי "אולי לאחרים יותר טוב",חיזו לעומתו הרגיש מאוים ומפוחד מהתבוננות אובייקטיבית על הסביבה.התבוננות שכזו עלולה להוכיח לו שחייו אינם מושלמים והם דלים ועלובים ביחס לאחרים.מצב כזה בלתי נסבל עבורו ולכן הוא אומר ביחס לאחיו "ואני רציתי לצעוק עליו,מה קורה לך תפסיק להסתכל". נסיעתם המשותפת לחתונה מבליטה את חייהם הדלים בפריפריה,בשולי החברה,בשכונה שאין בה בניינים מפוארים,חנויות מפוארות ועוד. בנסיעה בולט שוב השוני בהתבוננות שלהם: שמעון מעוניין לשאוף את העולם החדש והמלהיב ולהתמזג לתוכו,ואילו חיזו מרגיש חוסר ביטחון מחוץ לביתו:"דרך חלון המונית הערב שהופך יותר ויותר חשוך עושה אותי לפעמים עצוב,כי אני כמעט לא מכיר לילה עם הרבה אנשים שמסתובבים במקומות שהם לא הבית שלנו".

 עוד סיכום על מוטיבים בחיזו בטטה

הביקורת החברתית בסיפור חיזו בטטה

האם ובניה לא נוהגים להתלונן או להביע ביקורת על מצבם. האם גזרה על ילדיה שתיקה, בשל החשש שלה לחשוף את קשייה וחולשותיה. השתיקה היא דרך לקבלת המציאות כמו שהיא, להסתרת הקשיים ולהתמודדות ללא עזרה מהאחרים.

האם דרך זו של המשפחה פוטרת את החברה מאחריות לגורל המשפחה?

אין להתעלם מכך שהחברה לא מילאה את תפקידה כראוי באחריות לפרט החלש שבה. החברה מתגלה באטימותה, בכך שאינה מסייעת למשפחה מעבר לטיפול הפורמאלי. כשהאם אינה מצליחה לתפקד כמפרנסת, היא זוכה לתמיכה מביטוח לאומי. במשבר הנפשי היא מקבלת עזרה רפואית ואף מאשפזת בבית החולים. אך טרם המשבר לא מוזכר שהיא וילדיה מקבלים סעד נפשי. בשארית כוחותיה היא ממשיכה לנהל את הבית בעזרת הילדים. לא מוזכר מי מהסובבים שביקר והציע עזרה. התעלמות הסובבים והממסד, בעיקר לאחר שהאם מאושפזת והבנים נותרים לבד, מקוממת. הילדים נותרים באי ודאות. זאת ניתן ללמוד מדבריו של אדווארד: "לא ידעתי אם מישהו יבוא ויציע לנו איך ממשיכים הלאה." משפט זה נאמר, כביכול, כבדרך אגב, אך הוא מבטא את תחושת היתמות של ילדים שנותרו ללא סיוע והכוונה, למרות גילם הצעיר.

המכתב שמגיע על חיוב דמי האמבולנס, הופך להיות דוגמא לאטימותה של החברה. לא היה אף גורם שחשב מי ישלם חיוב זה, לאחר  שהאם מאושפזת. הילדים נזנחים על ידי החברה, שפועלת על פי נוהלים ממסדיים, ללא רגש למצוקות האמתיות.

 

סיום הסיפור 

שני נערים בני 13 ו-16 נותרים לבדם ועליהם להתמודד עם חיים שנראים ככישלון. קיימת קואורלציה (הלימה) בין הסיום המעורפל לשאלה – מה קרה לאמא. הסיום המעומעם והלא ברור יוצר אנאלוגיה עם העמעום שבהבנת מקור המחלה,מהותה והסיכוי לריפויה. הסיום הוא סיום פתוח, מכיוון שבסיום העלילה נשארו הבעיות והשאלות בלתי פתורות (לא ברור מי יטפל בילדים, מהו גורלם, מהו גורל האם...).

האימא מתמוטטת נפשית, אך מחלתה אינה נתפסת כחד משמעית בעיני הילדים. הם חושבים שאולי מצבה אינו חמור כפי שמתארים אותו האחים בלבן. אך נגד סמכותם אין מה לעשות. הם קובעים מי חולה ומי בריא, את מי יש לאשפז, ולמעשה חורצים את גורל המשפחה. זהו כוח שחיזו ובטטה אינם יכולים לו. בסיום הסיפור חל היפוך תפקידים .האם שהייתה מקור סמכות יחיד עבור ילדיה, מעבירה את הסמכות אל האחים, היא  נכנעת בקלות ומתוך הקלה לדיאגנוזה שלהם. פרושה של הדיאגנוזה שהאחריות והסמכות מוסרים ממנה ועוברים אל אנשים זרים בהם היא נותנת אמון מלא, וכן שהבנים יצטרכו מכאן והלאה לדאוג לעצמם.

 

בעבר, האם, חיזו ובטטה היו שלושה (ומכן שם הסיפור) שלא מסתכלים לצדדים ולא חושבים אם מסתכלים עליהם. בהווה כניסתם של אנשים זרים רומסת ברגל גסה את האינטימיות הייחודית של המשפחה.

לראייה של האם את ילדיה יש השפעה רבה על התפתחותם כאנשים בוגרים. האם ההבחנה הדקה והרגישה של האם שלחיזו ראייה מיוחדת תעזור לו להפוך לאמן? אומר חיזו: "מנסה להאמין שאי אפשר להחליף זהויות ואולי רק שמות או כינוים שגם הם לא יכולים להשתנות, כי הם בתוכנו מרגע שנולדנו ומרגע שאמא שלנו החליטה ככה, כי להחלטות של אמא היה כוח שלא יכולנו לשבור אף פעם" (40). האם במשך כל השנים שומרת על הילדים בכל דרך אפשרית. היא דואגת לתזונה נכונה, לחינוך טוב, לאורחות חיים צנועים ונטולי קונפליקטים עם הסביבה, על עצמה לעומת זאת , היא לא מצליחה להשגיח ומתמוטטת ובסופו של דבר .

שבריריות החיים, הטרגיות וחוסר הוודאות  בחיי האדם, הנם רבדים מרכזיים בסיפור שנראה פשוט ותמים. אמא ושני ילדים שגדלים בשכונה של המעמד הבינוני,  ומתמודדים באופן ראוי עם החיים. כפי שמוסתרות הביצים והעגבניות מתחת למיטה,במקום לא צפוי בעליל ויש צורך לחפש היטב כדי לגלותן, כך מתגלה לפני הקורא סיפור אנושי מיוחד ורגיש,המכיל נושאים רלוונטיים לכל אדם. סיפור לכאורה, לוקאלי, שמתגלה אחרי חיפוש,כבעל משמעויות אוניברסאליות.

 סיכום נוסף של חיזו בטטה