צורות התיישבות בעלייה הראשונה
אופייה
החברתי שונה מזו של "היישוב הישן": העלייה זו ביקשה לשנות את האופי הקיומי
הלאומי של העם היהודי ע"י מהפכה
כלכלית וחברתית, ע"י בניית חברה חדשה שבסיסה הכלכלי יהיה "נורמלי"
– כלומר מתבסס על חקלאות ('להפוך את הפירמידה') המושתת על עבודות כפיים ועל עבודות
אדמה.
אופייה החברתי שם דגש על מניעים לאומיים המשולבים עם מסורת
אבל חדורים ערכים מודרניים.
המבנה
החברתי כלל בתוכו משפחות לצד צעירים ומשפחות
ברוכות ילדים ונשים, כפי שזה בא לידי ביטוי בעלייה תימנית.
רוב העולים
הגיעו ממזרח אירופה ומיעוטם הגיעו מתימן
מתוך מניעים משיחיים.העולים ממזרח אירופה, רובם מן המעמד הבינוני, רכשו אדמות
בארץ-ישראל והקימו עליהן את המושבה החקלאית. בימי עלייה ראשונה הוקמו כ-23 מושבות.
המושבות ביהודה התבססו בעיקר על מטעים כגון: זיתים, שקדים, גפנים והדרים. רובן
התבססו על סוג גידול אחד. בגליל, רוב המושבות התבססו על גידולי הפלחה.
האפיונים
המרכזיים של המושבות כצורות התיישבות בישראל היו:
בעלות על
הקרקע/ אדמות פרטיות והקמת בית מגורים משפחתי.
עבודה שכירה-
בדרך-כלל של ערבים משום שהיו כוח-עבודה זול ומיומן, ורווחים פרטיים.
מושבות
ראשונות: ראשון-לציון, זיכרון-יעקב, שפיה, מטולה.
רוב המושבות
נקלעו למשבר כלכלי אשר איים על עצם קיומן, ועל-כן פנו לאדמונד דה-רוטשילד,בבקשת
עזרה כלכלית והוא נענה להן. אולם, התנאי היה, ניהול המושבות באמצעות מנגנון פיקוח
אשר הורכב מאנשיו: פקידים, מזכירים, גננים, מורים רופאים וכו'. מערכת החוקים
והתקנות, אשר הגבילו את האיכרים במושבותיהם, גרמו לחוסר שביעות רצון ולמערכת יחסים
עכורה בין המתיישבים לבין הפקידות.
צורות התיישבות בעלייה השניה
אנשי העלייה
השנייה ראו בציונות הגשמה עצמית של "היהודי
החדש", חברה ותרבות יהודית חדשה- על בסיס של עבודה ויצירה עצמית. הרעיון המרכזי אשר הלהיב את אנשי העלייה
השניה היה "כיבוש העבודה". רעיון 'כיבוש
העבודה' לא היה רק בבחינת תיקון
עיוות כלכלי, אלא הרבה יותר מזה. העבודה היא עיקר החיים, בכוחה כובש האדם
את עצמו ואת העולם.
הגרעין, שעל
שמו מכונה העלייה השניה- 'עליית הפועלים' הורכב מצעירים, רווקים , ללא זיקה לדת
וללא רכוש, חדורים רעיונות סוציאליסטיים*. הם ראו בעלייה לארץ-ישראל מעשה חלוצי וחתרו להגשמה עצמית באמצעות עבודת
כפיים.
צורת
ההתיישבות 'הקבוצה'-
(הקולקטיב)- בשנת 1907 הגתה, מניה שוחט,
מחלוצות העלייה השנייה, את רעיון הקבוצה- עבודת אדמה הנעשית בשיתוף, על-ידי קבוצת
פועלים ללא מנהל או משגיח, אלא באחריותם הבלעדית של חברי קבוצת העבודה. הרעיון
הוגשם לראשונה בחוות סג'רה (נוסדה על-ידי יק"א בשנת 1899, כדי לשמש לצעירים
יהודים מסגרת ללימוד חקלאות). הניסיון הצליח.
הקבוצה השנייה
שקמה הייתה בשנת 1909, באום-ג'וני (דגניה היום). מייסדיה חיו חיי שיתוף מלא ובכל דבר חשוב היו דנים ומחליטים יחד.
אפיונים
מרכזיים של הקבוצה:
התיישבות על
אדמות לאום
משק חקלאי
מגוון
ניהול הקבוצה
תוך שמירה על עקרונות שוויון ורעיון השיתוף המלא.
אין הכנסה
פרטית הרווחים חוזרים לקופה משותפת של הקבוצה. כל אחד משתכר כפי צורכו ועובד כפי
יכולתו.
חוות לאומיות (לא נחשב לצורת התיישבות)
באמצע שנת
1908 החלה ההסתדרות הציונית, על-ידי נציגה ארתור רופין בהקמת חוות לאומיות. כלומר
משקים גדולים על אדמת קק"ל
(כלומר אדמת לאום) שעובדים בהם פועלים עברים שכירים, ומתנהלים
על-ידי פקידים, בפיקוח המשרד הארץ-ישראלי. החוות הלאומיות נועדו ללמד את הפועלים
עבודה חקלאית, להרגילם לתנאי הארץ ולהעמיד לרשותם הון יסוד קטן שיצטבר מרווחי
החווה. הראשונה הייתה חוות כינרת ואריה הוקמו החוות חולדה ובן-שמן.
הקואופרציה
התיישבות
שיתופית אשר שילבה את יתרונות ההתיישבות
הפרטית עם יתרונות ההתיישבות השיתופית. מצד אחד יוזמה פרטית וקניין פרטי ומצד שני
עזרה הדדית בחלוקת העבודה, ציוד מכאני משותף ושיווק וקנייה משותפים. תוכנית זו
דומה לקבוצה מן הבחינה של שיתוף בעבודה, ולמושבה מבחינת חלוקת ההכנסה וחיי העבודה.
ארגונים בימי עלייה ראשונה ושנייה
לצד המפעל
ההתיישבותי, ניתן למנות את המפעל החינוכי בו החלו אנשי העלייה הראשונה,
כאחד מהישגיה החשובים ביותר. בית-הספר העברי הראשון הוקם במושבה ראשון לציון
(1887) ואחר-כך נפתח שם גם גן-ילדים עברי (1894). למרות הקושי בלימוד בשפה העברית (ספרי לימוד, תוכניות
לימודים, מורים דוברי השפה) הניחו בני העלייה הראשונה את היסודות לחינוך לאומי
עברי בארץ-ישראל.
בימי עלייה
שנייה קם ארגון השמירה העברי הראשון
ונקרא "בר-גיורא"
(1907) אשר מנה מספר מצומצם של חברים, אולם המטרה אשר שמו לנגד
עיניהם הייתה שחרור המושבות העבריות מתלות בשמירה זרה. בשנת 1909 הורחב הארגון ועתה הוא נקרא "השומר".
הוא כלל עשרות רבות של חברים אשר שמרו על מושבות הגליל התחתון, חדרה וסביבתה
ולאחר-מכן גם בדרום הארץ. חשיבותם היא
בהצלחתו לשכנע את הציבור היהודי בדבר הצורך בקיומו של כוח יהודי מאורגן וחמוש. ובכך שקיומה של הציונות תלוי
בכוח זה. בפעילותם, חברי ארגונים אלה, מימשו את רעיון העבודה העברית (כיבוש
העבודה) ואת רעיון כיבוש השמירה.
מפלגות פועלים הוקמו בשנת 1905- שתי המפלגות
שהוקמו היו "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון". כמעט ולא עסקו
בפעילות מדינית ואידיאולוגית תחת המשטר התורכי העוין. הן עסקו בעיקר בהקמת מערכת
ארגונית של עזרה הדדית כגון: הפעלת מטבחים, לשכות עבודה, הפעלתן של ספריות
ציבוריות וקיומם של שיעורי ערב ללימוד השפה העברית. חשיבותן העיקרית היא ביצירת
מסגרת לקליטת העולים הצעירים בשעה קשה.
בין המפלגות
הייתה מחלוקת בשאלת ההגשמה הציונית בא"י: אנשי 'הפועל הצעיר' שאפו לבנות
בא"י מעמד עובדים שיגשים את הציונות. לעומתם, אנשי פועלי ציון שאפו
לחולל מהפיכות סוציאליסטיות בא"י
וליצור עולם המבוסס על שוויון ועל צדק חברתי. בהדרגה, הבדלים אידיאולוגיים אלה
נעלמו.
