סיכומים באמנות: ריאליזם

זרם הריאליזם מתרחש פחות או יותר במקביל לרומנטיקה. הריאליזם מתחיל בתולדות האמנות בערך ב-1830 ונמשך עד 1870 לערך (ומבחינה מסויימת עד היום). גם אצל דלקרואה יש יצוג מסויים של המציאות, אך קבוצת האמנים הריאליסטית שמה לה כאידאולוגיה לתאר את החברה בת זמנם. הדבר מתבטא גם בתיאורי טבע, אך בעיקר רשמים של אנשים מכל המעמדות, מהעם הפשוט (שלא הופיע לפני כן בציורים) ולתאר אותם כמו שהם.  לא עוד תיאורים מההיסטוריה ומהמיתולוגיה, אלא גם את החיים החדשים.

מבחינה היסטורית, זו גם תגובה לחידושים של העולם המודרני, כגון הרכבת. 

דומייה/קרון המחלקה השלישית.

דומייה מתאר את החיים המודרניים בצורה ריאליסטית וקשה, מהזווית של העם הפשוט. השינויים של המהפכה התעשייתית, קשיי הפועלים. דומייה בא מתחום הקריקטורות, וניתן לראות זאת בתמונה.

דומייה יוצר שורה של פרצופים מאחור, התאורה היא אחידה למדי, אך הפרצופים מטושטשים. על חלק מהפרצופים יש ניגוד בין אור וצל, מבחינה זו הוא ממשיך את הטכניקה של הזרם הרומנטי של משיכות המכחול.

דבר שניתן לראות בו את השפעת הצילום הוא החיתוך – בדומה לפריים של מצלמה, שנראה מעט אקראי. הרקע סוגר על הדמויות.

לעומת דלקרואה שהציג נשים יפהפיות, דומייה מראה דמויות מכוערות, לעתים בהקצנה קריקטוריסטית.

להשוואה: פורד מדוקס בראון/ מבט אחרון לאנגליה תמונה שמבליטה את הגישה הריאליסטית של דומייה. זוג מהמעמד הבינוני שנמצא על סירה קטנה, שמובילה אותם לספינה שאמורה לקחת אותם לאוסטרליה. ניתן לראות אלמנטים נוצריים, מעין הילה מסביב לפניה של האישה. הצעיף עף בצורה לא ריאלית.

בריאליזם הייתה כוונה לתאר מצבים חברתיים מסויימים.

דומייה, הכובסת – אישה שעולה מנהר הסיינה, ונותנת יד לילדה קטנה. דומייה מתרחק מלהציג את הדמויות הצגה אידיאלית, הוא מעדיף ליצור טשטוש. ישנו אור מוזר, ובניינים – אשר באים לתאר את הקשיים שלאחרי המהפכה הצרפתית. דומייה מבטא מחאה חברתית.

באותה תקופה השלטונות מתחילים בהרחבת רחובות והצבת תשתיות של דרכי ביוב, אך גם זה פגע לפעמים במעמד הנמוך.

מאנה, אולימפיה

הדמות מביטה על הצייר ישירות, ללא בושה. היא מסתירה את ערוותה, והפוזה שלה היא לא בהכרח אירוטית. מאנה בחר בשם אולימפיה, אלה רומית. היא הייתה שחקנית תאטרון, אשה "משוחררת". מה שעורר את חמתם של האנשים, הוא העובדה שזו בעצם אישה פריזאית, עם הצמיד הפריזאי והסחלב בשערה, שהוא קורא לה אולימפיה – וכאן נמצא בעצם החידוש.

מאנה לא מנסה לדייק בתיאור של החומר, הסחלב מצוייר במשיכות מכחול גסות, ויש משהו גס בקווי המתאר.

גם בקו היד ניתן לראות קו מתאר עבה וברור. מנה מושפע מדלקרואה, ולוקח את זה צעד אחד קדמי.

הדמות השחורה, באופן אינהרנטי, היא הדמות הנחותה, לעומת אולימפיה הלבנה. לבושה בבגד קונטמפוררי, הפרחים שהיא מחזיקה הם מין שילוב של צבעים.

אמיל זולא, ב"אני מאשים" של  אמר שהוא רואה אותו כצייר אנליטי. 

סיכומים באמנות: הרומנטיקה

מאפייני הסגנון הרומנטי

הרומנטיקן שם את האדם במרכז, האמן היוצר, הרגיש והמיוסר (פור לחולי שחפת). הרומנטיקן זונח במעט את ההשכלה ומתחבר לטבע.

פרידריך הגרמני – מביע ערגה להריסות – עצים נטולי עלים וכנסיה חרבה.

טרנט האנגלי – מציג אירוע של רב חובל שהביא עבדים מאפריקה, הם גוססים והוא זורק אותם לים. טרנט מציג את הגוססים/מתים במערבולת הים, ציור שיש בו ניצני מינימליזם, אקספרסיוניזם של המאה ה-20, הטבע כשיקוף של הטבע האנושי.

אמנות רומנטית  1780-1850

בתקופה זו נבחן בעיקר  את צרפת (ישנן התפתחויות חשובות בזרם הרומנטי גם באנגליה וגרמניה).

גם במאה ה-19 התקשר המונח "רומנטיקה" עם אהבה. (מקור המונח הוא מהמילה רומנסה).

באותה תקופה  בתולדות האמנות המונח רומנטיקה מתקשר עם רגש חזק (שנאה/אהבה).

מבחינת הציור, התכנים בתקופה זו הם מאוד משתנים. אם בתקופה הקודמת יש הרבה אובייקטים שקשורים לעם ולנאמנות לעם, בתקופה הרומנטית יש הבעה של סיפורים שעוסקים ברגש (אביר מציל נסיכה), וגם "החירות מובילה את העם" מוצג כמרד עממי, ההוויה של העם הפשוט.

בתקופה זו ישנם הרבה תיאורי טבע, שפותחים פתח להסתכלות חדשה על הטבע.  גם תיאורי הטבע מביעים את הרגשות השונים, מפלים והרים מביעים פרץ של אהבה, פרץ של חיים.

אוז'אן דלקרואה/נשות אלג'יר (1834) מתוך ההסתכלות המחודשת על הטבע, שלפני כן לעולם לא עמד בפני עצמו (שימש רקע לרגליה של ונוס). האמנים הרומנטיים מתעניינים ב"כאן ועכשיו".

דלקרואה נוסע למזרח,  הוא מגיע לאלג'יר כחלק ממשלחת ממלכתית. עם מחברת רישומים בתוכה הוא מצייר את הבנייה המוסלמית, הלבוש של הנשים. כשהוא חוזר לפריז הוא מצייר אותם כציורים.

כשדלקרואה מתאר את נשות אלג'יר, זה אחד מהמפגשים הראשונים של העולם המערבי המודרני והאמן המערבי עם מה שקורה במזרח. אחד הדברים החשובים שדלקרואה לומד שם, הוא עניין האור. יחסית לפריז, עיר צפונית, שבה האור חלש יותר, במזרח האור בוהק וחזק. ובשבילו, זו הייתה חוויה של גילוי מחדש של האור והצבעים. הדבר מתקשר לנושא הרומנטי, משום שגם המזרח היה בעיניהם של בני המערב ארץ פנטסטית רחוקה. הם היו מושפעים מסיפורי אלף לילה ולילה, והיו רואים בפוליגמיה מתירנות . עושר גדול, נשים יפהפיות. כאן באה לידי ביטוי הגישה הרומנטית, הכמיהה לדברים רחוקים שנמצאים מחוץ להישג יד.

דלקרואה מציג בתמונה שלוש נשים יושבות ומשמאל משרתת שחורת עור, שנמצאת עם הגב לצופה ומפנה את ראשה על הנשים למטה. הנשים יושבות בתלבושות מוסלמיות מסורתיות, שתי הנשים שבמרכז מסתכלות אחת על השניה, וברקע יש אריחים מוסלמיים. יש דלתות עם מסגרת עץ אדומה, טיפוסית לבניינים מוסלמיים. הדמויות לבושות מכנסי שרוול חושפי שוקיים, דבר שהיה נראה יוצא דופן לבני המערב.

דלקרואה מספק לצופה את כל הפרטים על מנת ליצור תמונה משכנעת של נשים שנמצאות באלג'יר. דבר נוסף שהיה מיוחד בעיניו היה הישיבה על הרצפה (דבר שלא היה נראה באירופה). הוא חושף ביצירה את המנהגים של המזרח, כפי שראה אותם באלג'יר.

אבל למעשה, הנשים נמצאות בבית פרטי. ובבית מוסלמי טיפוסי הנשים בדרך כלל נמצאות בחדרי הנשים, ולא יוצאות החוצה כשגבר צרפתי נמצא בבית. למרות שהתמונה נראית אמיתי, היא לא משקפת את המציאות, אלא את מה שדלקרואה חשב כשראה אותן בסיטואציות אחרות.

ניתן לראות ברישומיו של דלקרואה שהוא מגלה עניין בישיבה המזרחית. ברישומיו, הנעשים בצבעי מים, הוא מתאר את הפרטים האדריכלים, עיטורי העץ על הדלתות.

ברישום ההכנה לנשות אלג'יר הוא מתעניין בבגדים האותנטיים, בנרגילה ובישיבה על הרצפה. דברים המבטאים מאוד את הגישה הרומנטית, עיסוק בפנטזיה מזרחית. אותנטיות של פרטים ביחס לטבע, אך עדיין האלמנט של הפנטזיה, של הסיפור.

המבטים מופנים כלפי מטה, והדמויות מכונסות בתוך עצמן. יש להן יופי מזרחי שמושפע מציורים מוסלמיים, גבות שחורות מצויירות. הוא מנסה ליצור טיפוס של אישה מזרחית, אבל למעשה הן בהירות אור.

הביטוי של הטבע בא לידי ביטוי בצבע. ישנן נגיעות מכחול חופשיות שיוצרות את הדוגמא בבגד. כך מנסה דלקרואה להביע את הצבעים כפי שנראים בטבע. אך גם מנצל אותם להביע ניגודים חריפים ביצירה.

***

יש הרבה שימוש בצבעי היסוד, כתמי צבע.  גם הקרמיקה מביעה את הצבעוניות של התמונה, ואת הניסיון ליצור משהו אותנטי. גם הצללים מאוד כהים, יש ניגודים חריפים בין אור לצל. לובן בוהק על אחת מהדמויות הנובע מהאור שנכנס מהצוהר.

תמונה להשוואה: אנגרה/אודליסק ועבד (1839).  אנגרה יוצא מהניאו קלאסיזיצם.

האודליסק היא אשת הרמון. פסגת מאווי הגבר המערבי. מאחורה נמצא דמות בעל עור שחור שהוא הסריס השומר על בנות ההרמון. האישה לא נראית מזרחית – היא בהירה. היא שוכבת באופן דומה לשל ונוס, והעבד מנגן לה. גם אנגרה נהנה מהאלמנטים המוסלמיים.  הצבעים יותר אחידים (בניגוד לכתמי הצבע על הבגד וכתמי האור).

בניאו קלאסיקה יש דגש על הקו, שימוש בצורות סגורות וברורות, וברומנטיקה יש דגש על צבע ועל תנועה. אצל אנגרה - הלובן של האישה בוהק על פני הרקע, ונותן הרגשה של אור אחיד (בניגוד לניגודי האור והצל של דלקרואה).

מאפיינים: ניאו קלסיקה – קו, אור אחיד, צבע לוקאלי

                תקופה רומנטית – צבע, תנועה, אור שבור, צבע מפוזר, נגיעות חופשיות.

גם ברישומי ההכנה לציורים ניתן לראות שאנגרה מצייר ללא צבעים, ומתמקד בקו, ולעומת זאת דלקרואה מצייר עם הצבעים ויש ברישום פחות צבעים מוגדרים. 

סיכומים באמנות: אמנות העת החדשה והניאו-קלאסיקה

אמנות העת החדשה

מודרניזם הוא מושג צר שמתייחס לפרק מסוים בתולדות האמנות של המאה ה-20, בעקבותיו יבוא הפוסטמודרניזם.

העת החדשה מתחילה בתום הרנסנס, אמצע המאה ה-18. את אמנות המאה ה-19 נוהגים לחלק לארבעה תתי קבוצות, כאשר כל אחת מהן באה בעקבות הקודמת לה.

א.      הפרק הניאו-קלאסי (מתחיל בסוף המאה ה-18, מסתיים בסוף הרבע הראשון של המאה ה-19)

ב.      הפרק הרומנטי – לידתה של הרומנטיקה ב-1825 עד אמצע המאה ה-19.

ג.       פרק הריאליזם

ד.      אימפרסיוניזם.

כמובן שהמעבר בין הפרקים הוא בתהליכים, ולעתים הם מתקיימים במקביל ומנהלים ביניהם דיאלוג.

ניאו קלאסיקה

זרם תרבותי-אומנותי ששלט באירופה (ר' זמנים לעיל). השם ניאו קלאסיקה, מעיד על אופי הזרם. "הקלאסיקה החדשה " נשמעת כמו רנסנס, אבל  לא כך הדבר. הניאו קלאסיקה יוצאת נגד הפרק המיידי שקדם לה. יש דמיון בין הניאו קלאסיקה לרנסנס, אבל הניאו קלאסיקה מגיבה גם לאמנות של המאה ה-18, כשם שהרנסנס מגיב לימי הביניים. הוגה הדעות הניאו קלאסיים, רוצים גם הם להשיב עטרה ליושנה ולחזור לערכי התרבות הקלאסית של יוון ורומא.

אם לאנשי הרנסנס יש זיקה לרומא, אנשי הניאו קלאסיזם מחפשים את המקור של הדברים, ומוצאים אותו ביוון.

האמונה המרכזית של תנועת ההשכלה שכונתה גם הרציונליזם, הייתה גם שהשכל האנושי הוא המכשיר שיש בידי האדם כדי להבין. ההיגיון הוא שמבדיל בין האדם לחיה, והוא זה שמאפשר לאדם לשלוט בעולם. האדם היוצר (צייר/פילוסוף/משורר) הוא גאון  ותפקידו לקדם את האנושות לעתיד טוב יותר. המצאות חדשות יובילו לשחרור הפועלים מעבודת כפיים, ויגבירו את הייצור החקלאי וכך יחסלו תופעות של רעב, מחלות וכו'. הכלכלה תפרח ובתוך מס ' שנים נגיע לאידיאליזם.

האדם הנבון והמשכיל יהנדס את הטבע לצרכים שלו.

התאורטיקן החשוב ביותר של התקופה הוא יוהן יואכין וינקלמן, גרמני איש המאה ה-18, שחי שנים רבות ברומא, מרכז האמנות באותה תקופה. וינקלמן כתב את הספר "הגיונות על חיקוי יצירות יווניות באומנות הציור והפיסול". וינקלמן ראה בעידן הקלאסי אידיאל. בספרו הוא קורא לאומנים בני זמנו ליצור אמנות שתכונותיה הן פשטות נאצלת וגדולה שלווה ורוגעת. יוון היא השורש של כל הדברים, ווינקלמן הוא הראשון שעושה הפרדה בין הקלאסיקה של יוון לבין רומא. הוא טוען כי התרבות היוונית היא המקור לסדר האידיאלי, בעוד התרבות הרומית היא משנית לה. באותן שנים מתחילה להפוך אתונה לאתר עליה לרגל עבור שוחרי תרבות. החזרה אל ערכי הקלאסיקה היא לא דבר חדש (ע"ע הרנסנס).

עניין האקדמיות כמקום בו לומדים את תרבות העת העתיקה, תופס תאוצה כחלק מהגישה הרציונליסטית. ללמוד על מנת להשליט סדר בעולם על ידי הבנה אותו. נוצרות אנציקלופדיות על ידי מלומדי הדור,  האמנות מגויסת על ידי אנשי האקדמיות ככלי דידקטי. האמנות נתפסת כמי שמלמדת את הערכים הנכונים, והאמנים הם השליחים של המדינה ושל ההשכלה, הם אלו שתפקידם להציג להמונים את הרעיונות הנאצלים (כמו גם הפילוסופים והמשוררים).

לונדון – לראשונה בונים מוזיאון שכמו מכריז על עצמו כמקדש (חזית של עמודים יווניים). השקפת עולם שמדברת על הקלאסיקה, בעיקר היוונית.  במוזיאון הבריטי יש גמלון.

(דף) מאפיני הסגנון הניאו-קלאסי בציור

1.     נושאים עיקריים: אירועים היסטוריים בלי מוסר השכל רלוונטי לתקופה. דיוקנאות של שליטים ומיתוסים עתיקים. לראשונה מדברים על חילוניות כעל ערך

2.     קומפוזיציה :מבוימת" =ברורה. מאורגנת בהתאם לפורמאט וסימטרית. הדמויות ערוכות כעל בימת תיאטרון.

3.     צורות סגורות, סימטריות ומוגדרות ע"י קו.

4.     אוביקטיבים מאורגנים בהתאם לחשיבותם- מהמרכז לצדדים.

5.     חיקוי (!) של אידיאל היופי (הקאנון) הקלאסי.

6.     חיבה יתרה לאלמנטים אדריכליים קלאסיים המשמשים כתפאורה ורקע

7.     חסכון בפרטים "מיותרים". – אנשי התקופה הניאו קלאסית רואים עצמם כראציונלים.

8.     איפוק רגשי- הכל אומר רציונאליות והדרת כבוד.

9.     צבע לוקאלי= שכבות אחידות של צבע אחד התחומות ע"י קו.

10.        גימור ומרקם "חלקים", תוך העלמת יד האמן.

ז'ק לואי דוד, שבועת האחים ההוראטיים 1784, שמן על בד, פריס, לובר.

תמונה זו משקפת את התקופה כולה. לואי דוד נחשב לגדול הציירים הניאו קלאסי. צרפתי, למד באקדמיה בצרפת וכו'. נסע לרומא עקב פרס שזכה בו, ונשאר ללמוד בה חמש שנים. עושה שימוש באלמנטים שהוא רואה ביצירה שלו. לימים יחשב המשפיע בין הציירים הניאו קלאסיים.

במאה השביעית לפנה"ס יצאו שלושת האחים ההוראטים מרומא לקרב נגד שלושה אחים קוריאטים. ההוראטים מרומא, והקוריאטים מאל בלונגה  שאמור להכריע את השליטה באזור. קמילה, אחת האחיות ההוראטיות הייתה מאורסת לאחד האחים הקוריאטים, אחת הקוריאטיות הייתה נשואה להוראטי. ההוראטים ניצחו, הקוריאטים הובסו (שלושתם נהרגו). שהאח ההוראטי חוזר הביתה הוא נתקף זעם למראה אחותו וגיסתו שמתאבלות האחת על ארוסה והאחת על בעלה והוא הורג את אחותו.

הסיפור הזה, על שתי המשפחות שקשורות בקשרי דם הפך למיתוס (משפחות/שכונות יריבות שנרקמים ביניהן קשרי אהבה). את הסיפור סיפרו כבר סופרים רומיים, ובמאה ה-18 מקימים אותו לתחיה ומציגים אותו בתיאטרון. דוד מציג את הסיפור כפי שמציגים אותו על הבמות, הוא בוחר להעמיד בבימת תאטרון שני מצבים שלמעשה לא מתרחשים יחדיו. הבנים נשבעים לאביהם אל מול החרב שהם נלחמים לחיים ולמוות, והם לא חוזרים הביתה, אלא כמנצחים – הנאמנות למולדת היא מעל הכל. ניתן לראות את הנשים הנוכריות אחרי המלחמה, ואת המטפלת שמחבקת את הילדים שנולדו לזוג הנשוי. העמדה על בימה אחת שני מצבים שלא התקימו כרונולוגית ביחד.  הם מבטאים בשבועה את הנאמנות לרומא ואת הסולידאריות, שהם מוכנים למות בשם המחוייבות הפטריוטית.

הנדים רומסות לפרק הבא.

אין ספק שהסיפור הטראגי שימש את דוד כאלגוריה. אמנות דידקטית, אמנות שנוצרת באקדמיה על מנת לחנך. אזרחי צרפת חייבים להניח בצד את משפחתם ורצונותיהם האישיים ולהקריב עצמם למען המולדת. התמונה הוזמנה על ידי המלך. לימים ינכסו את התמונה ויהפכו אותה לצמד המהפכה.

- זה לא נושא נוצרי, אלא נושא היסטורי שגויס להיות "סרט תעמולה"

- קומפוזיציה – התמונה נראית מבויימת , יש מישור קדמי, כל הדמויות באותו קו רוחב, שורת עמודים. המרחב מאורגן כמו בבמה, ובצירים שונים: במרכז האב, בצדדים כל קבוצה מתארגנת מתחת לקשת.

- פרספקטיבה שנגמרת בידיו של האבא, שמסמנת את ההשקה בין הידים לחרב.

- המשולש הגברי הוא נוקשה והמשולש הנשי הוא מעוגל. התגובה הנשית היא בזויה לחלוטין.

- איפוק רגשי – הכל אומר רציונליות והדרת כבוד.

- צבע לוקאלי – אין "השתוללות" עם מכחולים. הצייר משרת את התקופה. אין טביעת יד אישית (כמו אצל ואן גוך למשל). הצבע הניאוקלאסי הוא אחיד ולא מותיר גוון רגשי.

- סדר ובהירות, פשטות – סוג חשיבה רציונלית שמאפיין את החשיבה באותה תקופה.

סיכומים באמנות: הפיסול האיטלקי במאות ה-15-17

וזארי, איש המאה ה-16 והיסטוריון תולדות האמנות, הבחין  בשתי תופעות בולטות שבאו לידי ביטוי באמנות הרנסנס ונראו לו קשורות האחת בשניה. הראשונה קשורה בשיבה ששבים אמני הרנסנס אל התפיסות והשיטות האמנותיות שרווחו בעת העתיקה, תקופה שבה הם ראו דגם ואידאל שראוי להקים לתחיה. התופעה השניה נוגעת ביכולת להתבונן בטבע ולחקות אותו, דהיינו, יכולת הולכת ומתפתחת לנסח כללים של תיאור נכון. תיאור נכון הוא תיאור אמין ומשודרג של העולם הנצפה.

התבוננות במאות ה-14, 15 ו-16 מראה כי מדובר בתהליך. 

נבחן את התהליך עליו דיבר וזארי ובבואו לידי ביטול בפיסול, בשלוש יצירות מהמאות ה-15, 16 ו-17.

דוד בהקשר למלחמתו בגוליית. נרטיב מלחמתו של הקטן לעומת הגדול. הנצרות נכסה לעצמה את הסיפורים התנ"כיים, כפרה-פיגורציות לברית החדש. מלחמת דוד וגוליית נתפסת כפרומו למלחמתו של ישו ברשעים. דוד הוא ייצוג של מידת הענווה (הנצרות) הנלחמת במידת היוהרה. קדימון למלחמת ישו בשטן, אבטיפוס למלחמת הטובים ברשעים.

דוד המלך מוצג בתנ"ך כדמות עגולה (הנבל, רועה צאן, יונתן ובת שבע). אנשי הרנסנס רואים בו איש רוח ואיש מעשה. דוד הוא מודל של המנהיג, אב טיפוס לישו, ולמאמין.

בשלושת הפסלים מוצג דוד בהקשר למלחמתו בגוליית. מצד ימין – דונאטלו (מאה 15), אמצע – מיכלאנג'לו (מאה 16) , ושמאל – ברליני (מאה 17). וזארי אבחן שתי מגמות – חזרה לעת העתיקה ושכלול היכולת לתאר את המציאות.

דונטאלו  (ברונזה, המחצית הראשונה של המאה ה-15, נמצאת במוזיאון הברג'לו בפירנצה)  - זהו אחד מפסלי הרנסנס הנודעים. דוד מוצג כאן כעלם צעיר שנלקח מן העדר על מנת להילחם בגוליית. הוא מוצג בשלב שלאחר שכרת את ראשו .

יש עלילה שלמה, והפסל מוגבל בהצגה שלה. דונטלו בוחר להציג את דוד שאחרי העימות. תיאור מצב שהוא "על זמני". דוד כמנצח כמצב קיומי.

זוהי דוגמא מופתית לפעולת הרינשמנטו דל ענתיקיתה – הדמות איננה דמות קלאסית או פגאנית, אלא דמות מהנצרות (וימי הביניים). כבר בשלב זה ניתן לראות חיבור בין ערכים מהקלאסיקה לבין ערכים שאותם יורש איש הרנסנס מאבותיו, אנשי ימי הביניים. מתקיים כאן חיבור בין שתי תופעות – תחיה (Revival)  והישרדות (Survival). תחיה של אלמנטים מהתקופה הקלאסית – נושא הרומח שעומד בעמידה הכיאסטית, עמידה טבעית מחד אך משודרגת וקנונית מאידך. לידה מחדש של פיסול שהוא לא רק מונומנטלי אלא גם חופשי (אפשר להקיפו מכל עבריו), וגם האבן חזרה לברונזה.

פסל דוד של דונטלו הוא יציקת הברונזה הראשונה מאז העת העתיקה. טכניקה שנעלמה ונולדה מחדש, כולל לימוד של תהליך יצירת הפסלים מברונזה. כחלק מן המגמה של החייאת העת העתיקה, חוזרים לשלושת האלמנטים המוזכרים. (1) פיסול חופשי (2) עמידה כיאסטית (3) עירום (4)ברונזה.

דוד של דונטלו נראה כגיבור קלאסי המזכיר את הפסלים היווניים.

עירום – ככל שהדבר נוגע באמנות הנוצרית של ימי הביניים, עירום שייך למחלקת החוטאים (במדורי הגיהנום, גזר הדין). דוד ביצירות ימי הביניים לבוש תמיד כ"צדיק".

בעצם החיבור שמחבר דונטלו בין תבניות קלאסיות לבין סיפור נוצרי, הוא יוצר משהו חדש בעליל.

תנוחתו, שיערו ומבטו של דוד משדרים נשיות מסוימת. מיניות לא חד משמעית בין גבר/נער/נערה.

הרנסנס יגע בערכים של הומניזם, ישים את האדם במרכז. מאמרים רבים נכתבו אודות היות דונטלו הומוסקסואל, דבר אשר בא לידי ביטוי ביצירה.

דונטלו מכניס לדימוי גם את עצמו, ולא בכדי הוא בוחר להציג את דוד כנער צעיר, מעודן ואירוטי.

ראשו של גוליית - ?

מיכלאנג'לו, דוד, גובה:408 ס"מ.

כאמור, דוד הוא גיבור נוצרי אולטימטיבי. אך דוד של הרנסנס מתייחס למשמעות המדינית של המקום והזמן. שתי היצירות הן יצירות פיורנטניות. דוד הפך לסמל בעל משמעות פוליטיות בעיני אנשי פירנצה. מיכלאנג'לו

, כאמן דגול, מקבל הזמנה ליצור את הפסל של דוד. המזמין של היצירה הוא הממשל של פירנצה. דוד נבחר לא רק בגלל הקונוטציות הנוצריות, אלא גם בגלל שהוא מסמל את העיר. לשיטתו של איש הרנסנס דוד מייצג כוח צעיר ותוסס, איש רוח ואיש מעשה. דוד יודע נגן אך גם גיבור חייל ואיש מלחמה, רועה צאן ומלך, חזק אבל מוסרי, אמיץ אך מאמין, נבון מחד ואנושי מאידך, ובנוסף לכל הוא אדמוני יפה עיניים. אדם מושלם להזדהות איתו. הראיה הזו את דוד היא ראיה רנסנסית, אשר מחפשת בו את הפן האנושי המורכב. אנשי הרנסנס מחפשים את שילוב חיי הרוח וחיי המעשה ("קצין וג'נטלמן").

בהשוואה בין שתי היצירות הנ"ל:

דמיון : בשתיהן יש את שתי התופעות עליהן מדבר וזארי – תחיית האמנות הקלאסית, תיאור משודרג של המציאות.

שוני: השרירים אצל אחד והחוסר בהם אצל האחר. מבט חולמני לעומת מבט ממוקד;

בחירה מודעת שבוחרים שני היוצרים בשלב אחר בנרטיב. בעוד שדוד של דונטלו הוא דוד של אחרי (רפיון פיזי ואינטלקטואלי), דוד של מיכלאנג'לו ממוקד בהתכוננות לקראת, הגוף עדיין נינוח (עמידה כיאסטית). הידיים מתכוננות למעשה.

בדוד של מיכלאנג'לו ביטחון עצמי שונה מדוד של דונטלו. זהו דוד שבו בוחרת פירנצה, אשר יש בו מין הפוליטיקה.

מה מתרחש אצל הצופה?

אצל דוד של דונטלו – לא כלום, כי כלום לא הולך לקרות...

אצל דוד של מיכלאנג'לו – חוסר שקט אצל הצופים. צפייה לתנועה. דוד ממוקד בדבר מה מחוץ לפריים שגורמת לצופה לאקטיביות. הצופה מחויב למעורבות, שהוא לא חויב לו בבואו אל פסל דונטלו.

במבט מאחור ניתן לראות:

דונטלו לא כיוון לכך שהצופים יראו את גבו של דוד, אלא באופן פרונטלי, בדומה לתבליט. אין גימור בחלק האחורי של הפסל.

מיכלאנג'לו מצפה מהצופה שינוע סביב הפסל. והפסל נראה מאחור בהתאם.

המבט – אצל דונטלו – מבט רגוע, אצל מיכלאנג'לו – מבט שמביע התכוננות מנטלית לרגע הגדול.

דויד של מיכלאנג'לו הופך לקלאסיקה, אשר השפיעה רבות על התרבות. פרסומת של ליוויס – שיוצרת אידאל גברי, יופיו של המוצר ויופיו של הפסל.

ג'נלורנצו ברניני,דוד, 1623

ברניני בוחר את הרגע שבו הדרמה בשיאה. דוד שכל כולו, פיזית ומנטלית ממוקד בעשייה. הגוף הוא מעין קפיץ שאוגר בתוכו את המתח. כדי להבין את השניה הזו לאשורה הצופה נדרש להסתובבות. ברניני אמנם חשב על נקודת תצפית אחת שהיא טובה ביותר (הראש כמעט בפרופיל, הגוף כמעט בחזית)\ אך ללא הקפת הפסל מכל עבריו לא יובן הפסל לגמרי. הפסל ממוקם במוזיאון במרכז חלל עגול שגורם לצופה להמשיך הלאה. רק החיבור בין הפרטים הנקלטים בעת הסיבוב יעביר את המורכבות של הדרמה.

בעוד שדוד של דונטלו ברפיון, ודוד של מיכלאנג'לו בהתכוננות, דוד של ברניני הוא כולו קפיץ מתוח.

אצל ברניני דוד לבוש. 

ראה גם: הפיסול האיטלקי במאות ה-15-17: דוד של דונטלו, מיכאלנג’לו וברניני

סיכומים באמנות: ציור הרנסנס בשיאו

ציור הרנסנס בשיאו: ליאונרדו ומיכלאנג'לו.

מי שעשו שימוש מודע ומוצהר בקלאסיקה של יוון ברומא, עתידים להפוך בזמן למקור השראה לתרבות החזותית לכל אורך תולדות האמנות.

על פי וזארי זהו השלב השלישי של אמנות הרנסנס ושיאה.

בתקופה זו הגיעו האומנים להישגים האומנותיים הגבוהים ביותר, ככל שהדבר נוגע הן ב"תיאור הנכון" והן בתחיית התרבות הקלאסית.

הפרספקטיבה – הרצון של האומנים (שמגובה ביכולת הולכת וגדלה) להציג את המציאות כפי שהיא נראית לעין. ישנה פרפספקטיבה קווית וישנה פרספקטיבה אווירית. כאשר האווירית יושבת על הבנה ויכולות הולכות ונבנות שהעין הולכת ומטשטשת את העצמים ככל שהם רחוקים יותר.

(ע"ע הסעודה האחרונה).

ליאונרדו דה וינצ'י, המדונה של הסלעים (1485). ליאונרדו, שמצליח להביא לידי ביטוי מושלם את הפרספקטיבה הקווית בסעודה האחרונה, משתמש גם בפרספקטיבה אווירית, שיושבת על ההבנה שהעין איננה רואה עצמים כפי שהם מתקיימים מבחינת הבהירות. "ספומטו" =מעושן. אנו רואים את העולם כדרך מעטה עשן, שמתגבר לגבי אלמנטים רחוקים מאתנו. גוון ותת גוון של צבעים מסוימים. ליאונרדו לוקח את הטשטוש למקום אינטלקטואלי: הטשטוש נוגע גם באופן הראיה והן באופן שבו אנו קולטים את המהות שנותרת תמיד לא מפוענחת. ליאונרדו מציג מציאות שהצופה לא באמת קולט אותה קליטה מלאה, לא חושית ולא תפיסתית. הדמויות נראות בבירור (מריה, ישו והמלאך).

הדמויות מסודרות באופן מאורגן, אך לא ברור לגמרי מה מתרחש בתמונה. ישנו מצד אחד מעין ארגון סימטרי, מצד שני מעין מסתוריות. הטשטוש של הנוף יוצר מצב אמין של ראיית העולם. הספומטו מתפקד גם כיוצר מעין חידה, אווירת מסתורין.

המשולש יוצר בסיס מסוים ומצד שני יוצר משיכה כלפי מעלה, וכלפי נקודת המגוז. ליאונרדו מאוד מוקפד בבניה שלו, ומצד שני מותיר את התמונה כחידה בלתי פתורה.

הספומטו נראה גם במעברים בין האובייקטים בציור, ובהמשך בונה אשליית מציאות, אבל גם מאפשר יצירה של נופך מסתורי (וללא קווי מתאר).

הטשטוש משנה את אופן התפיסה, וגורם לדמות להיראות אניגמטית.

מונה ליזה (לה ג'וקונדה) היא יצירת מופת, בחינת ערכיה האומנותיים. מקובל לחשוב שיצירת מופת היא יצירה שהוכח לגביה שהיא מקורית מחד, ומשפיעה על מהלכים עתידיים מאידך. בחינת השפעתה של יצירה מסוימת על מהלכים עתידיים, והפיכתה לרף שעליו יבססו יוצרים כאלו ואחרים את האמירות שלהם, זה עניין רטרוספקטיבי. בחינה אמיתית של ערכים אומנותיים דורשת אופציה של השפעה עתידית. אפשר להוכיח בה מקוריות, חדשנות ונועזות מחד, והשפעה אין סופית על האמנות המאוחרת יותר מאידך.

ליאונרדו משתמש לראשונה בנקודת המבט ב-3/4 והטיית המבט לכיוון האחר. (מעין שילוב של פרופיל וציור חזיתי). יש מעין דיסוננס בין הגוף שפונה הצידה וקדימה, דבר אשר הופך את הציור לאמין ומשכנע יותר.

ניתן לראות את הנוף המסתורי (הספומטו), אשר נותן יתרון טכני לפנים ולאיזורי ההבעה. הוא משדרג את פורטרט מעניין של שדרוג טכני לאישי ומביע יותר. חוקרים רבים רואים במונה ליזה את הדיוקן המודרני הראשון. (ויש רבים הרואים בה דיוקן פסיכולוגי יותר מאשר פיזי).

אזורי ההבעה מטושטשים יותר (זוויות הפה והעיניים).

החיבורים שנעשו ברקע המטושטש לא מתחברים זה לזה, הדבר מעצים את תחושת העומק ואת תחושת המסתורין. השאלה שנשאלת במחקר הופכת לחלק מהשיח התרבותי המערבי הקולקטיבי.

ככל שהדבר נוגע לציורי דיוקן, הרי שככל הנראה ליאונרדו מגדיר אופציה חדשה בתחום ציורי הדיוקן, הטיית הגוף, וניסיון לשדרג את הדיוקן מתיעוד עקר של מציאות לבין חשיפת רגשותיה של הדמות המצויירת.

מונה ליזה היא קלאסיקה, מיתוס. היא משולבת במושאי צריכה. (ניו יורק, איור של מוניקה לוינסקי, מרסל דושאן – מונה ליזה עם שפם וחמש אותיות בצרפתית שמסמלות משפט נמוך מאוד בצרפתית)

דושאן עושה מהלך מרתק מבחינת השיח התרבותי, הוא מבקש לבעוט במוסכמות כנגד המוזיאונים המקדשים את האומנות, אוצריהם, חוקרי האמנות. ולמעשה גם על צרכני אמנות. וגם יצירתו הופכת לאחת הקלאסיקות של המאה העשרים, מפני שהוא משפיע על השיח באופן משמעותי.

מיכלאנג'לו, בריאת האדם– יצירה הלקוחה מהקאפלה הסיסטינית ברומא (אולם המשמש את האפיפיור בותיקן). מיכל אנג'לו נקרא ע"י האפיפיור יוליוס השני לצייר את תקרת הקאפלה. בתוך הסטריפ של בריאת העולם נמצא תיאור בריאת האדם. בריאת האדם תועדה בתקופות הקודמות.

מיכלאנגלו מציג תיאור נכון של המציאות מבחינת פרספקטיבה ואנטומיה, ולקיחת התרבות הקלאסית צעד אחד קדימה – הוא מציג הבעות בדמויות תוך שמירת זיקה לאמנות הקלאסית, הדמות השמאלית מזכירה פסל רומי של אל נהר. המפגש בין הידיים ויצירת האדם

סיכומים באמנות: ליאנרדו דה -וינצ'י ומיכאלאנג'לו

היחס של אמני הרנסנס אל הטבע, המציאות והעולם מחד, ואל האמנות של העת העתיקה מאידך. איש הרנסנס מסתכל במציאות על מנת להעניק לצופה ביצירה אשליה של התבוננות בפיסת חיים אמיתית. עין אחת פתוחה אל המציאות, והאחרת אל האמנות של העת העתיקה. איש הרנסנס ככובש מחדש את "התיאור הנכון" ע"י החלטה להתבונן בעולם, ובנוסף התבוננות באמנות המימטית של אנשי העת העתיקה (יוון ורומא), בהתייחסות לימי הביניים, בהם האמנות חדלה לחקות את המציאות.

ליאונרדו דה וינצ'י, על הציור:

תאור מושג ה'גראציה': חן, יופי, קלילות, הנאה אסתטית.

"חלקי הגוף צריכים להיות מאורגנים בגראציה בהתאם לרושם שאותו אתה רוצה שהדמות תעביר [לצופה]. אם ברצונך שהדמות תעביר חן אלגנטי, כדאי שתיצור אותה [כדמות] עדינה ומוארכת, בלא פירוט מוגזם של מערכת השרירים. ואת השרירים שברצונך להציג בכוונה, כדי שתתאר כרכים, כלומר כשהם אינם מובלטים יתר על המידה.... האיברים, במיוחד הזרועות [יוצגו כשהם נינוחים..."

איש הרנסנס מציג את הדמות בצורה מהימנה, אך במיטבה.

כיצד ישיג האמן את החן והיופי בציור?

אלברטי, על הציור:

*היופי חבוי בטבע ותפקידו של האמן הוא לחשוף אותו ולעשותו גלוי ביצירתו. אבל מעשה הגילוי הוא קשה, היות והיופי מפוזר בטבע. לעולם לא ימצא האמן בטבע צורה שתהיה יפה לגמרי, אשר יוכל, בפשטות, לציירה כמו שהיא. תחילה עליו למצוא חלקים יחידים יפים, ולאחר מכן לצרפם יחד על מנת ליצור צורה יפה.

*מה מנחה את האמן בחיפושיו אחר היפה בטבע? אידיאת היופי הנמצאת במוחו שהתגבשה לאחר שחקר את הטבע.

*מכאן, שהאמן יציג את המראה האידיאלי.

מהרבה בחינות, זו חזרה על העת העתיקה, ולא בכדי זו "לידה מחדש". הנחת היסוד שעומדת לנגד עיניהם של אמני התקופה היא שהרצונות והיכולות של העת העתיקה פסו מין העולם, והתפקיד שלהם הוא לחשוף את האמת הזו מחדש, להקימה לתחייה. אך אין לראות את אמנות הרנסנס כהעתק של אמנות העת העתיקה, שכן עברו למעלה מאלף שנה, לאחר שדת חדשה עלתה על בימת ההיסטוריה.

בוטיצ'לי לומד מחדש את המציאות ואת האמנות הקלאסית, ורוצה להפוך את המציאות למה שעשו אותה אמנים של העת העתיקה, ולמעשה לשדרג אותה. בוטיצ'לי הוא נוצרי מאמין. יש הסוברים, כי למרות שאמנות הרנסנס מציגה את המיתולוגיה הרומית, יש בה אלמנטים נוצריים רבים.

ליאונרדו מדבר על גיוון שיבוא לידי ביטוי באיברים של הגוף, ובשערות המדמות נחשים, בשם אותה גרציה. הציור מעלה סיפור שסיפרו האמנים היוונים. זאוקסיס היה צייר ופסל שהתבקש להעביר דימוי (ציור/פסל) של אפרודיטה. זאוקסיס מצא מספר נשים וליקט מכל אחת חלק יפה, ליקט מרכיבים שהיו קיימים במציאות אך פזורים בה, ויצר אימג' חדש שלא קיים במציאות, אך מבקש להציגה במיטבה. אין כאן חיקוי של המציאות, אלא בחירה של מרכיבים על מנת להעמיד אימג' שסך כל המרכיבים שלו גדול מחלקיו.

ההחלטה לספר סיפור מסוים שקשור בעבר מסוים, היא צורך אנושי, התקף גם לימינו. וכן לבחור מרכיב מסוים, או היבט מסוים בעבר מעידה על תפיסת העולם ועל הרצונות של האדם בחברה מסוימת.

ההחלטה של אלברטי, להעלות מתהום הנשיה את הסיפור של זאוקסיס, מעיד על אלברטי שהסיפור עוזר לו לבנות את תפיסת העולם שלו.  ביצירה חלק מהאנשים לבושים, חלקם עירומים, התנועות חייבות להיות נעימות ועדינות לעין, והמכלול צריך לשדר גראציה.

האישה הלבושה מימין – תקף לגביה רכות התנועה, ליקוט "פריטי היופי" הנמצאים בטבע, בד השמלה, העלים, השמיכה.

הדמויות משמאל – שוב, ליקוט הפרטים היפים שמתחבאים בטבע. לא עוד אמנות קונספטואלית כשל ימי הביניים. האף, הפה, הכנף והפרח. על פי אלברטי, אידיאת היופי שנמצאת במוחו של האמן אחר שחקר את טבע אמורה להנחות את האמן.

עם זאת, ישנם אלמנטים שהגיעו מאלף שנות הביניים, אלמנטים מהפיסול הגותי, כגון תנוחת ה-S של ונוס. מדובר בקונספט נוצרי, שכן קשה להתעלם מהדמיון הקל ללידה של ישו. לידה מחדש שבטבילה, ולידה מחדש של האמנות מגולמות בדמותה של ונוס שנולדת מחדש, כשם שישו מאפשר לידה של מאמין מחדש.

כיום לא רק שלא ניתן להתעלם מהמקורות ששימשו את יוצרה, היצירה הפכה בעצמה לקלאסיקה. לימים, היצירה שחיפשה אחר מקורות השראה, מצאה עצמה כמקור השראה בלתי נדלה לאמירות בשדה התרבות הגבוהה כזו הנמוכה (אנדי וורהול, קרם גוף...)

הפרימה ורה

ככל הנראה מדובר בבת זוג ליצירה הקודמת, כאשר בני הזוג מדיצ'י ביקשו מבוטיצ'לי שיצייר שתי תמונות לחתונתם. דבר אשר מראה על הרוח של התקופה והמקום. למרות שונוס היא אלה פגאנית, היא הפכה לסמל על-תרבותי, על-מקומי, ועל דתי. אנשי הרנסנס הם נוצרים מאמינים, ורואים את ונוס כאייקון תרבותי ובנקודות מסוימות ניתן לראות מעין "ניצור" של ונוס, וגם בציור זה ניתן לראות סממנים נוצריים.

הנושא העיקרי לקוח משירתו של אובידיוס, משורר רומי, מימין לשמאל ניתן לראות את האל זפירוס, אל הרוח או האנשה של רוח המערב אשר רודף אחר הנימפה כלוריס, והנגיעה שלו בה הופכת אותה לפלורה – אלת הפריחה הרומית.  בהמשך אנו רואים במרכז את ונוס, בלבוש צנועה ובתנוחה מעודנת. היא מפנה את ידה לעברן של שלוש הגרציות – הגילום האולטימטיבי של הגרציה, החן והחסד, ובעצם מה שנותן ליוצר את כוח היצירה. לרוב ימצאו הגרציות בעולם הקלאסי בחברתן של המוזות. בעולם היווני-רומי מוצגות תמיד הגרציות כנתונות במעין מעגל ,משמע, תמיד שתים תוצגנה מהחזית ואחת מהגב, נותנות ידים אחת לשניה, ובדרך כלל נראות כמצויות בריקוד, לרוב הן עירומות או עוטות בגד שקוף לגופן, דבר אשר מעצים את המימד האירוטי. בצד שמאל נמצא מרקוריוס, שליח האלים הפגני, אשר לא ברור מה הוא עושה, אחת הסברות היא שהוא מחזיק נחש על מנת לסלק את החורף ולאפשר את בואו של האביב, המסמל את האהבה והנעורים. מעל לדמותה של ונוס נמצא קופידון, שליח האלים, אשר יורה את חץ האהבה.

הלימוד שלומד האמן הפלורנטיני את הספרות הקלאסית והמיתולוגיה הקלאסית הוא לימוד "צפוף", אך לא מדובר בהעתקה, בעיקר שישנן רמיזות נוצריות.

גם הפרחים מעידים על ליקוט היופי מהטבע.

תנועות הרגלים – מזכירות מעין ריקוד שהיה מקובל בחצר של מדיצ'י.

הנושא הוא קלאסי, אם הצופה לא מבין את המקורות שמשמשים את בוטצ'לי, הוא אינו עומד על טיב התמונה. איש הרנסנס, כאמור, הולך לאמנות הרומית ומלקט ממנה אלמנטים, בין השאר פאגאנים. ביצירות רומיות של הגרציות, הן תמיד נוגעות אחת בשניה, נמצאות במהלך ריקוד ועירומות או עוטות בגד שקוף.

ראה: סיכומים בתולודת האמנות

סיכומים באמנות: שיאו של הרנסנס האיטלקי

ג'ורג'ו וזארי, הסטוריון ואיש המאה ה-16, כתב שניתן להבחין בשלושה שלבים עיקריים בתולדות האמנות: א. התהילה של העת העתיקה; ב. השקיעה של ימי הביניים; ג. התחיה של העת העתיקה - הרנסנס. האמנים מיטיבים עם האנושות בכך שהם מתכחשים לימי הביניים ומייצרים "רינשמנטו דל אנתיקיטה".  אנשי הרנסנס גילו עניין רב, עמוק ואינטלקטואלי במורשת הקלאסית. כל מה שנוצר על ידי היוונים והרומאים זכה להתעניינותם של אנשי הרנסנס. אך רואים זאת דרך הפריזמה של הנצרות.

אנשי הרנסנס לומדים את התרבות הקלאסית ומחיים אותה, בלא שהם מתנצלים על כך. הם לא מתקשים להוציא אלים פאגאניים ולהחיותם. העולם הפאגאני מאוד מקסים את הבריות מבלי להפחידן, וכן כוחה של הכנסייה נחלש. (בניגוד לרצון להתרחק מתרבות רומית/יוונית במאה הרביעית).

לברניני, איש המאה ה-16, אין בעיה לבנות כנסיה שנראית כמו מקדש רומי, וזוכה לכינוי "טמפייטו" (מקדש קטן). התרבות הקלאסית זוכה להתעניינות אינטלקטואלית ורגשית, ולו למען התרגיל האינטלקטואלי. החברה היא לא חילונית, אנשים עדיין מאמינים, אך יש אלמנטים חילוניים בתרבות.

שני ציורים שנעשו בשנות השמונים של המאה ה-15 ע"י בוטצ'ילי – לידת ונוס ואלגוריית האביב "פרימה ורה" (אביב). במאה ה-15:

-          המיתולוגיה היוונית רומית קוסמת לאנשי הרנסנס (לא הפאגאניות ולא הכנסייה מאיימות)

-          האומנים להוטים להשתמש ביצירות קלאסיות כמקור משום שהן מגלמות את האובססיה לתיאור נכון.

-          תיאור נכון – מצד אחד תיאור משכנע ואמין של המציאות כפי שהאדם רואה אותה, אבל, ברנסנס – תיאור נכון הוא כזה שמביא את העולם במיטבו. עולם מאורגן בתבניות הרמוניות, סימטריות שבונות יופי צרוף. גם את המציאות וגם את שדרוגה לוקחים אנשי הרנסנס מהאומנים של העת העתיקה (פוליקלטוס – הקנון).  טקסטים מדעיים מאותה תקופה אומרים שלא מספיק ליצור פרספקטיבה, צריך לחפש את היופי, אשר נמצא בטבע. הבעיה היא שהוא חבוי בטבע, ועל האמן למצוא אותו ולחשוף אותו ביצירתו. אנשי הרנסנס מכירים סיפור שמספרים ציירים יווניים בני המאה ה-5 לפנה"ס על הצייר זאוקסיס, שהתבקש ליצור תמונה של ונוס, היפה באלות, אך הוא לא מוצא אישה מספיק יפה. הוא עורך חיפוש, ומובאות אליו הנשים היפות בעיר. הצייר לוקח מכל אחת תכונה אחרת (עיניים, שיער, גוף) ומלקט פירורים פירורים את היופי שמצוי בטבע, אם כי מתחבא בו ולא מופיע בממשות אחת שלמה. וזהו תיאור נכון – שמטרתו לא להציג הצגה אקראית, כי אם לחקות טבע שנבחן, ממנו מלוקטים המרכיבים היפים ביותר.

שתי התמונות צוירו על פי הזמנה של משפחה חזקה, עתירת כוח וחובבת אמנות. משפחת המדיצ'י שמודעת להלך הרוח – שתי התמונות הוזמנו ככל הנראה כתמונות נישואין.

לידת ונוס – ונוס (אפרודיטה) היא אלת האהבה, היופי והפריון. בתקופת הרנסנס מתקשרת כפטרונית לכלות וחתנים. ונוס נולדת מאדוות הים, (קצף שנוצר מאבר מינו המסורס של אורנוס ) ורוח מערבית נסעה אותה אל חופי קפריסין בתוך צדף.

אלברטי (בן זמנו של בוטצ'ילי) כתב שתמונה ראויה לשבח תהיה זו שתהנה את כל המסתכל בה, גם המלומד וגם הבור. ההנאה באה ראשית כל מין השפע והרבגוניות של הדברים, כל עוד זה שייך לנושא ולתוכן הנידונים (בניגוד למודרניזם). אבל השפע צריך להיות רבגוני אך צנוע – ניתן לראות זאת בתמונתו של בוטצ'לי בכך שהכל מסודר בציור ואין העמסת יתר. לטענת אלברטי יש תנועות שצריך ללמוד אותן, הגופים מתנהלים בתנועות שונות – אלברטי רוצה לראות גיוון בתמונות. התמונה צריכה לגלם עדינות בהתאם למתרחש בה. דמויותיהן של הבתולות עליהן לשדר שלווה, ואת 7 התנועות (מלמעלה למטה, ימינה ושמאלה וכו') הוא רוצה לראות בשיערן. צריך שהתמונות יהנו את המסתכל בהן, יותר מאשר יעוררו מאמץ מציידו. – בוטצ'לי עונה על כל הקטגוריות. מציאות שמוצגת כגילום ההרמוניה והיופי.

העולם באיטליה של המאה ה-15 ממשיך להיות נוצרי, ולכן חוקרים שונים עושים קישורים בין יצירתו של בוטצ'לי לבין היצירה הפאגאנית כמו גם ליצירה על טבילתו של ישו – לידה מחדש של המאמין שמת ונולד לחיים חדשים, שמגולמת בלידה מחדש (של הרנסנס?).

 אך כמו בכל קאמבק, ונוס של המאה ה-15 איננה ונוס של העת העתיקה. וכשהיא מוקמת לחיים יש בה נימה

ולימים... היצירה שחיפשה אחר מקורות השראה, מצאה עצמה כמקור השראה בלתי נדלה לאמירות בשדה התרבות הגבוהה, כמו גם בנמוכה.

סיכומים באמנות: הציור האיטלקי במאה ה- 15

באמנות הרנסנס במאה ה-15 משתפרת היכולת להציג חלל תלת מימדי על גבי משטח דו מימדי.

פרספקטיבה  - שיטה להצגת עצמים תלת מימדיים הנתונים במרחב נסוג על משטח דו מימדי.

פרספקטיבה קווית (מדעית)  - בונה מבחינה טכנית מתימטית את היכולת להציג על משטח דו מימדי את פעולת העין (לדוגמא – פסי רכבת – העין קולטת קווים מקבילים כהולכים ומתקרבים זה לזה ככל שהם מתרחקים מהעין).

פרספקטיבה אווירית – עצמים מרוחקים נראים מטושטשים יותר. תוגדר לימים על ידי מיכלאנג'לו.

פרספקטיבות אלה עונות על הרצון של אנשי הרנסנס לחזור לעת העתיקה עם ה"טריקים" של התיאור הנכון.

מזצ'ו, La Trinita – היצירה הראשונה שעובדת לפי מערכת של חוקים מתימטיים.

Santa Maria Novella, Firenze, 1427  עובד על פי תיאוריות מדעיות של קבוצת אמנים ומדענים.  משני הצדדים ניתן לראות את מריה ויוחנן, כחלק מאירוע היסטורי. בשני הצדדים נמצאים התורמים של התמונה שמבקשים בתמורה לתרומתם להיות מונצחים. למטה – שלט של אדם מת שנכתב עליו "אני הייתי פעם מה שאתה היום..."  – מנוהל דיאלוג עם הצופה.

מזצ'ו מצליח לבנות אשליית עומק משכנעת (מפני שהיא נכונה מבחינה מדעית). לא רק שהדמויות ערוכות מלמעלה למטה על פי סדר החשיבות\, אלא שהמציאות הפיקטיבית נבנית לעומק, בתוך חלל – החלל הכנסייתי.

על קיר שטוח התורמים, עמוק יותר נמצא ישו, ובסופו של דבר אלוהים.

מזצ'ו מצליח להגדיר מבחינה מדעית את האופן שבו קולטת העין מרחב. אם ממשיכים את הקווים מגיעים לנקודת מגוז (Vanishing Point) שנמצאת בבסיס של הצלב, שהוא כידוע בסיס האמונה (ישו נצלב במקום בו נקבר האדם הראשון כדי לכפר על חטאי האנושות ולאפשר לה גאולה.

מזצ'ו לא מוותר על ההליכה לאמנות של העת העתיקה כגון עמודים, פילסטרים וקשת ניצחון, ביודעו כי גם אדריכלי התקופה חוזרים לשם. ישנם ריבועים שמזכירים אדריכלות רומית.

ציור הקיר של מזצ'ו אשר מתוך חקירה מדעית מצליח לבנות אשליה של מרחב תלת מימדי, על אף שהיצירה היא חד ממדית. 

פאולו אוצ'לו. היה אובססיבי לחישובים מתמטיים וגיאומטריים. מזצ'ו הציג פתרון מתמטי לבעיית תיאור חלל בעל מתכונת גיאומטרית פשוטה, אך פאולו אוצ'לו הצליח להציג אלמנטים מורכבים יותר.

תרגיל בפרספקטיבה של תיאור גביע (~1430) ע"י חישובים הנוגעים באופן בו האובייקט נראה ממקום מסוים. פאולו מעוות את האובייקט לכפי שהעין רואה.

מצוקיו – מעין גלגל או טבעת שבנוי מחוליות העשויות מחלקים רבים של עץ. אוצ'לו מנסה להעביר אותו דרך הפריזמה של הפרספקטיבה.

בשלוש תמונות שהיוו תמונה אחת גדולה במקור שמוקדשת לתיאור הניצחון שניצחה פירנצה את סיינה, בסן רומנו. תמונת קרב שמציגה את הקרב בשלושה שלבים. אמני הרנסנס מגיעים לדרגות של דיוק בניסיון להראות את המציאות כפי שהעין רואה אותה.

גם החרבות וגם החיילים הנופלים מותאמים לפרספקטיבה. - תיאור של מרחב באמצעות תיאורם של הגופים המתקיימים בו.

יצירה חשובה להבנת חשיבות הפרספקטיבה היא הסעודה האחרונה של ליאונרדו דה וינצ'י (כשישים שנה לאחר יצירתו של מזצ'ו).

לעת סוף המאה ה-15, דור שהכיר את מזצ'ו, כשלאונרדו מצליח "לשים את הוי" על ענייני הפרספקטיבה. מה שחשוב ביצירה של לאונרדו, אשר עתידה להפוך לאייקון בינלאומי, נוגע בכך שהוא מצליח לנסח בציור את עיקריה המתמטיים של הפרספקטיבה.

ליאונרדו דה וינצ'י – הסעודה האחרונה.

1495-8~

הקווים של קירות החדר – קווים מגבילים אשר מצויירים בהתאם לחוקי הפרספקטיבה, נפגשים כולם בנקודה אחת – מעל ראשו של ישו ומאחוריו. פרספקטיבה מתמטית, מוקפדת, מוקשה, אשר יש בה משהו קר ועקר. אם מעמידים אותה מול המחוות הסוערות של האנשים, והידיעה כי מדובר ברקע דרמטי – ניתן להבין את אמנות הרנסנס בגדולתה – הצופה מעין צופה באירוע אמיתי, אבל דרמטי ככל שיהיה, בנוי על ידי האמן לתלפיות על מנת להגיע ליצירה הרמונית, שאיננה אלא יצירה יפה. אמן הרנסנס אינו מסתפק בתיאור אמין של המציאות, אלא מבקש לשדרג את המציאות וליצור בעזרתה תמונת עולם ביצירה הרמונית ויפה, כאשר לצד המציאות ניצבת האמנות של העת העתיקה שעשתה את אותו מהלך, אם כי בצורה אינטואטיבית. ביצירתו של ליאונרדו אנו עדים לדרמה בעיצומה (ישו אומר שהוא מברך על הלחם ועל היין כגופו ודמו בערב הפסח). ישו "מפיל פצצה" ואף אחד בחדר לא יודע מי הבוגד. פטרוס דוחף את האיש שלידו כדי ללחוש ליוחנן ולשאול אותו במי מדובר.

ליאונרדו לוקח את הדרמה ומארגן אותה ארגון מתמטי-מדעי על מנת ליצור תמונה הרמונית, סימטרית ומאוזנת.

גם קירות הפנתאון כוסו בציורים אשלתיים. כיפתו של הפנתאון הייתה מחופה בפסיפסי זהב כדי לגרום להרגשה שנפרשים מעל האדם שמי זהב.

ככל שהדבר נוגע בתיאורים פרספקטיביים על כיפות, האמן שעושה מהלך משמעותי הוא אנדראה מנטנטיה (תמונה מימין) , אשר נקרא לעטר אולם הנושא את השם "אולם הנישואים" אולם בבית פרטי שמשמש לחתונה בעיר מנטובה שבאיטליה. ישנה תקרה שטוחה שנראית ככיפה ,אשר יש בה חור הצצה בו מציצים המלאכים על באי הכנסייה. הפרספקטיבה מלמעלה למטה יוצרת את העיוות למראית עין.

האמנות הולכת ומשתכללת. במאה ה-17 תגיע לשיא היכולת שלה ליצור תמונות הרמוניות.

כיפה בכנסייה בפארמה, רואים הצגה של עלייתו של יוחנן השמיימה.

אנדראה פוצו – כיפה של כנסיה ברומא, דמות שמופיעה על ידי כיפה, ופונה לצופה שיקלטה באופן אינטואטיבי.

לא עוד ישו נמצא במרכז העולם, אלא הצופה העומד מול התמונה והעולם נגלה לפניו.

כשבוחנים את שני היוצרים, את ג'וטו מחד ואת קורז'ו מאידך, ג'וטו יקבל הערכה רבה יותר, משום שהוא נבחן יחסית לזמן והמקום שאליו הוא משתייך.

ראה גם: הציור האיטלקי במאה ה- 15

תולדות האמנות

הציור האיטלקי במאה ה-14

הציור האיטלקי במאה ה-14 – התנתקות מהמניירה גריקה והאורות הראשונים

וזארי מבחין בשלושה שלבים עיקריים בתולדותהאמנות:

1. התהילה של העת העתיקה
2. השקיעה של ימי הביניים
3. התחייה של הרנסנס (àתחייה בעקבות מוות, שפל, חושך של ימי הביניים).

את אמנות הרנסנס ניתן לחלק לשלוש תקופות:

א.      "אורות ראשונים" – קדם רנסנס 1300-1400.

ב.      תקופת הגיבוש – הרנסנס המוקדם 1300-1400

ג.        הרנסנס בשיאו 1480-1520

נוסיף את שתי התקופות/תתי תקופות/זרמים:

-          מנייריזם (1520-1600)

-          בארוק (1600-1750).

ג'וטו די בונדונה (1267-1337)

תמונה של גן עדן (מציג את עצמו בתמונה, מעיד על אנתרופוצנטריות). ג'וטו נחשב ליוצר גאון. לא רק שהוא חותם על היצירה, אלא מכניס את עצמו.

Padova – Capella Degli  Scrovegni

הקפלה היא מעין כנסיה פרטית של משפחת סקרובני, משפחה של עשירים (אנריקו הבן רצה שאביו הידוע לשימצה יכנס לגן עדן). כנסיה קטנה ומעוטרת בציורים על ידי האמן הכי חשוב באיטליה באותה תקופה – ג'וטו. הצגה של יום הדין נראית מהיציאה. בכנסיה תיאורים של אנה ויהויכין – ההורים של מריה, ובנוסף יום הדין האחרון והצגה של מידות הנפש הטובות והרעות.

המפגש שעל פי האגדה נפגשים בו יהויכין ואנה תוצאתו – מריה. אנה ויהויכין מחוסרי ילדים ומלאך מפגיש ביניהם בשער הזהב בירושלים.

גבר ואישה מתחבקים ומתנשקים, לשניהם הילה – אנושי ואינטימי.

סצנת הלידה של ישו (שור וחמור שמייצגים יהדות ופאגאניות כמכירות באלוהותו של ישו). בוחן את האנושות ממקום של דרמה אנושית. ניתן לראות אישה שמחבקת את תינוקה  - מימד אנושי.

נשיקת יהודה – ג'וטו הוא רוחני, ומציג הצגה שלקוחה מהחיים. בניגוד לימי הביניים בהם הדברים מוצגים באופן קונספטואלי, טכני. אצל ג'וטו ישו ויהודה מביטים אחד לשני בעיניים, דבר היוצר הזדהות אצל הצופה.

Capela Arena – כנסיה שמקים אנריקו לאביו כדי לכפות על חטאיו.

ג'וטו, שנאמר עליו כי "השיב עטרה ליושנה", ו"אחד מאורות תהילתה של פירנצה" הוא חוליה בשרשרת, אשר בחינת הבודד בה, מאפשרת להבין את היחוד, החדשנות והתרומה שלו למהלכים עתידיים.

ג'וטו מתנסה ביכולת להעמיד תיאור משכנע של המציאות, אשליה של חלל. יש לבחון את האמן בהתאם לזמנו, ובהתאם לרצונותיו האמנותיים. ג'וטו מנסה להעביר את המציאות כפי שהעין רואה אותה, וכפי שהאמנים מהעת העתיקה ראו אותה – משחק כפול, אשר מביא לשכלול הדברים.

חשוב לציין כי ביחס לימי הביניים, ג'וטו אכן מעמיד תיאור נכון של המציאות.

הפגישה בשער הזהב (פאנל בכנסיה)

יואכין ואנה, לימים הוריה של מריה, נפגשים לאחר שחיו בנפרד. ג'וטו מצליח להעמיד תחושה של מפגש מרגש בין בני זוג (ואף החברות שברקע נהנות מהמחזה). יש כאן רצון להעמיד תמונת עולם משכנעת (אם כי האמנות היא עדיין אמנות נוצרית). אותה אמנות, אך באמצעים שונים. האמן מקרב את הצופה לסצנה, בכך שמציג לו יותר מציאות.

(פאנל) סצנת הלידה – מתקבלת תמונה שמחליפה את הטקסט (מהברית החדשה). המיטה שמיוצגת בתמונה מיוצגת כמעין מפתח. ג'וטו למעשה מחזק את האמונה הנוצרית. מציג את ההתרחשות הזו כחלק מהכאן והעכשיו, נותן לצופה תחושה שהוא יכול להיות בה. גם המלאכים והנשים שותפים לסצנה. יש דיאלוג בין המלאך לרועים. התמונה שג'וטו מציג היא כה משכנעת עד שיש מבט בין האם לבנה.

 (פאנל) נשיקת יהודה – יהודה בוגד בישו ובעצם מביא למותו. יש אדם שעומד ומצביע על הנשיקה, מפריד או מחבר בין ההתרחשות לבין הצופה. שני הפרצופים יוצרים מעין פרצוף אחד.

(פאנל) הקינה עלמות ישו

שוב שמנות ששואבת השראה מן הטקסט. בניגוד לימי הביניים, בהם העדר המימזיס (=חיקוי המציאות) מבקש לחזק את הדוגמה, לראשונה ניתן לזהות הבעות פנים, שפת גוף, השפלה של הראש שמעבירה תחושת עצב.

ההר בתמונה מתפקד כמעין חץ לפניו של ישו, כל התמונות פונות אל ישו ותוחמות אותו, חמש נשים ערוכות סביבו. לראשונה דמויות שמפנות גב לצופה – ישו הוא דמות מרכזית למרות שהוא בצד.

השוואה בין שני הפאנלים

בשניהם מריה מחזיקה את ישו באותה צורה. ג'וטו זוכר את תפקיד האמנות, ובעצם הדמיון בין ההתרחשויות הוא מספר כי ישו נולד כדי למות, ולפני כן לסבול – על מנת לגאול את האנושות מהחטא העליון. המלאכים בוכים ומציגים עולם פנימי, נפשי. ג'וטו נעזר במובהק באמנות של העת העתיקה כדי לתאר באופן נכון את המציאות.

אמברוג'ו לורנצי (1338-9) נקרא להציג בבית העיריה של העיר סיינה אלגוריה של הממשל הטוב, הממשל הרע ושל תוצאותיהם.  הפרטים הקטנים מראים איך בשלהי המאה ה-14 אמנים נמצאים בשלב מתקדם ביכולת לתאר תיאור נכון בתיאור מרחב אדריכלי (בעיר) ונופי (בכפר). לורנצטי נותן את התחושה שהדמויות שהוא מציג מתקיימות במרחב מסויים. ישנה פרספקטיבה.

תוצאות הממשל הטוב – רוקדים ברחובות, יש תהליך של בניה. יש רצון להשתמש בתלת מימד, אך היכולות עדיין לא קיימות. ניסיון לבנות תחושת עומק על ידי הצללה והסתרה.

החיים בכפר – תמונת פנורמה של נוף פתוח – הצגה חילונית. הבז שימש את הציידים. הניסיון והיכולת להציג מרחב בצורה משכנעת.

ראה גם: הציור האיטלקי במאה ה-14