Friday, December 23, 2011

סיכום: לבדי\ ביאליק


"לבדי"

מעבר מתקופת הדת לתקופת ההשכלה.

רקע לשיר:
השיר לבדי של ביאליק עוסק בתהליך ההיפרדות, המעבר מאורח חיים דתי להשתלבות בחיי תנועת ההשכלה. ביאליק חש כי הוא המשורר האחרון שעדיין מאמין בדת היהודית, ולא נטש את השכינה ואת רוח הקודש לטובת תנועת ההשכלה. הוא מתאר את עצמו כגוזל שמוגן תחת כנפי השכינה (מטאפורה שביאליק מרבה להשתמש בה, גם בשיר "הכניסיני תחת כנפך"). בשיר חל תהליך הדרגתי של נטישת הדת. תחילה הדת חזקה מהדובר, ובהדרגתיות היא נחלשת. תהליך העזיבה לטובת תנועת ההשכלה מתואר כבלתי נמנע; אי אפשר להתנגד להשתלבות בחיים החדשים.

ניתוח בית א':
"כולם נשא הרוח, כולם סחף האור" – ביאליק מתייחס לפריצת תנועת ההשכלה, שסחפה אחריה המונים בקרב היהדות. תנועת ההשכלה החילונית מדומה כאן לאור ולרוח, והיא סוחפץ אחריה את "כולם".
"שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה" – החיים החדשים שלהם, שנוטשים את הדת ומתמקדים בחילוניות ובהשכלה, מסבים להם אושר רב. אורח החיים החדש מדומה לשירה חדשה, והיא מרנינה (=משמחת) את ההולכים אחריה.
"ואני, גוזל רך, נשתכחתי מלב / תחת כנפי השכינה" – הדובר נשאר בודד כגוזל תחת כנפי בשכינה. הוא אמנם יחיד, המאמין הנאמן האחרון, אך יחסי הכוחות עדיין לא שווים – השכיה חזקה יותר מהדובר, הרי הוא מתחתיה.

ניתוח בית ב':
"בדד, בדד נשארתי, והשכינה אף היא / כנף ימינה השבורה על ראשי הרעידה" – שוב טוען הדובר שהוא נשאר בודד תחת כנפי השכינה, מפני שכל יתר המאמינים נטשו לטובת ההשכלה. השכינה הולכת ונחלשת, מפני שכנף ימין שלה (ימין אמור להיות הצד החזק) שבורה, כך שמצבה עגום בהחלט.
"ידע ליבי את ליבה: חרד חרדה עליי / על בנה, על יחידה" – השכינה דואגת לדובר כמו שאם דואגת לבנה, אך לא די בכך – היא דואגת לו כלבן יחיד! זאת מפני שכל יתר הבנים נטשוה ועברו לתנועת ההשכלה.

ניתוח בית ג':
"כבר נתגרשה מכל הזויות" – השכינה נחלשת יותר ויותר. היא כבר גורשה מכל המקומות.
"רק עוד / פינת סתר שוממה וקטנה נשארה - / בית המדרש" – לשכינה נותר רק מקום אחד בו היא עדיין רצויה, וזהו בית המדרש, בית הכנסת.
"ותתכס בצל ואהי / עמה יחד בצרה" – ביאליק יחד אתה בצרה, הוא עדיין נותר נאמן לה. 
הדובר מתואר כבעל מעמד זהה לשכינה, כך שהם שווים, והיא איננה עליונה יותר. זהו חלק משמעותי בתהליך אובדן הכוח ההדרגתי של השכינה לאורך השיר.


ניתוח בית ד':
"וכשכלה לבבי לחלון, לאור" – השכינה הולכת ונחלשת, והדובר כבר חזק ממנה. הוא מרגיש כמיהה לעולם החדש של ההשכלה – "האור".
"וכשצר לי המקום מתחת לכנפה" – הוא מרגיש חנוק תחת כנפיה של השכינה, היא כבר לא מגוננת עליו כבעבר, אלא רק חונקת אותו ומצרה את צעדיו. הוא מעוניין להשתחרר.
"כבשה ראשה בכתפי, ודמעתה על דף / גמרתי נטפה" – מובן בבירור כי הדובר חזק מהשכינה, שהרי היא מתרפקת על כתפיו ובוכה בבקשה שלא ינטשה.

ניתוח בית ה':
"חרש בכתה עלי ותתרפק עלי" – שוב, בהמשך לבית הקודם, השכינה כבר חלשה מהדובר ובוכה על כתפו על מצבו הנורא.
"וכמו שכה בכנפה השבורה בעדי" – השכינה מנסה להניא את הדובר מנטישה, ורוצה שיישאר לחסות תחת כנפיה.
"'כולם נשא הרוח, כולם פרחו להם / ואיוותר לבדי, לבדי'" – השכינה מתלוננת בצער לדובר על כך שכל מאמיניה נטשו אותה, והיא נותרה לבדה. ביאליק מרגיש רחמים רבים על השכינה, כי הרי דת ללא מאמינים אין תכלית לקיומה.

ניתוח בית ו':
זהו סיום השיר, וביאליק משאיר אותו כסוף פתוח. הקורא איננו יודע אם הדובר עזב את השכינה או נשאר עמה מאילוץ או מרחמים. הוא אמנם שומע את בכיה, את תגובתו איננה ידועה לנו. פרשנות אחת טוענת כי ביאליק עזב את השכינה והצטרף לתנועת ההשכלה, ופרשנות שנייה טוענת כי הדובר בשיר נשאר נאמן לשכינה, אך מרחמים בלבד.

התהליך ההדרגתי בשיר:
תחילה השכינה חזקה מהדובר, היא נחלשת בהדרגה, משתווה לו, ונחלשת עוד יותר, עד שהוא חזק ממנה במידה ניכרת. בהתחלה הדובר תלוי בה וחוסה תחת כנפיה, עד שלבסוף היא בוכה על כתפו. הוא עדיין תלוי בה ומזדהה עמה מבחינה רגשית, אך מנגד הוא מעוניין להשתחרר. יש יחס הפוך בין הדובר לשכינה, ככל שהוא מתחזק היא נחלשת.
ההתמוטטות של השכינה היא תחילה פיזית ואחרי כן נפשית. השלבים: כנף שבורה ורועדת, השכינה מגורשת ומסתתרת בצל, השכינה בוכה, השכינה בוכה ומתרפקת על הדובר.
ההתמוטטות מייצגת את היהדות כולה, והחרדה לגורל השכינה מאפיין גם אותה עצמה וגם את הדובר. מערכת היחסים בין הדובר לשכינה מורכבת, מפני שמצד אחד יש ביניהם ניגודים (במישור הפיזי – היא נחלשת והוא מתחזק) ומצד שני יש הזדהות (במישור הנפשי – שניהם חרדים לגורלה). הדובר מזדהה עם השכינה, יודע שהיא חרדה לו וחש כי צרתה היא גם צרתו.

אמצעים אומנותיים:
·         המוטיב המרכזי בשיר הוא הבדידות. הדובר עצמו חש בודד תחת כנפי השכינה, מפני שכל היתר עזבוה לטובת תנועת ההשכלה, והשכינה חשה עזובה ובודדה, מפני שכל מאמיניה נטשוה. כבר בכותרת ניתן לראות שביאליק מדגיש את נושא הבדידות – "לבדי". גם בית ב' נפתח במלים "בדד, בדד נשארתי..", כדי להדגיש את הבדידות תחת כנפי השכינה. השורש ב-ד-ד הוא איפוא שורש מנחה.
·         השיר הוא שיר לירי – שיר קצר שעוסק בתיאור חוויה אישית של המשורר.
·         השיר הוא גם שיר לאומי, מפני שהוא עוסק במצב היהדות כולה בתקופת תנועת ההשכלה. ניתן לראות זאת עקב השימוש במלה "כולם".
·         יש בשיר אנלוגיות ניגודיות, בין הדובר ליתר היהודים ובין האור לחושך. הדובר נותר אחרון המאמינים כשכולם נטשו את השכינה, ורק הוא דבק בה. היהדות הדתית מושווה למקום חשוך, בעוד שתנועת ההשכלה החילונית היא האור.
·         יש שימוש נרחב בסמלים: שכינה=דת, בית מדרש=יהדות, אור=סמל חיובי,התרבות החילונית אירופאית.
·         מטאפורות בשיר: גוזל = הדובר, אור = השכלה, שכינה = דת.
·         האנשה: לשכינה, שהיא דבר רוחני כמובן, מוענקות תכונות אנושיות, והיא מאופיינת במעשים אנושיים כמו בכי וחרדה.
·         ארמז מקראי: יש דמיון מסויים לסיפור עקידת יצחק, בהתלבטות לגבי גודל האמונה והדבקות בדת. 

No comments:

Post a Comment