הרמב"ם - החוכמה והשלמות האנושית

החכמה על פי הרמב"ם

הפרק האחרון (ג' נ"ד) – חכמה

·         מורה נבוכים מתחיל בשכל ומסתיים בחכמה.

·         הספר שמקדיש את כולו לחכמה, אולי חושב שאין באמת חכמה.

לחכמה 4 מובנים:

1.       השגת האמיתות "החכמה מאין תמצא" (אולי לא ניתן להשיג את החכמה הזו.)

2.       חכמת האומנות: יכולת ליצור דברים.

3.       חכמת הזקן: שלמות המידות. האופי הטוב. (לא הכוונה בתרגול שארך זמן, אלא ביכולת שיש לזקן ולא לצעיר בגלל סיבות אחרות). התשוקות של הצעיר כל כך בוערות עד שהאדם אינו בשליטה על חושיו. מה שיש בזקן זה דווקא מה שאין לו: הזקנים בשליטה רבה יותר על האישיות שלהם.

4.       חכמה של עורמה ותחבולה: מקיאווליזם. היכולת לתמרן בין רצונות של אנשים כדי להשיג את המבוקש.

·         לחכמה ארבעה מובנים: חייבים ידע חיצוני לטקסט כדי להבין חכמה אם היא רק כתובה בפי עצמה. חכמה יכולה להיות מוסרית או מעשית או רעה או מציאת האמת.

·         סדר רכישת החכמה: קבלה (סתם כי אמרו לך), אחר כך הוכחה מופתית (ידיעה אישית אמיתית).

 השלמות האנושית:

·         שלמות: שאיפת החיים. ארבעה סוגי שלמות ע"פ הרמב"ם:

1.       שלמות הקניין: הקניין הוא אינו שלי. הקניין הוא חיצוני לאדם. שלמות הקניין היא אשליה של הדמיון. שלמות של הקניין היא השקעה של כל החיים למען מטרה שלא לאדם. במובן זה הפרק אגוצנטרי.

2.       שלמות הגוף: אינה שלמות של האדם בשל היותו אדם אלא בשל היותו בעל חיים. שלמות זו נעלה משלמות הקניין אך היא עדיין לא השלמות של האדם בשל היותו אדם. אידיאל של הפרדת ה"אני" מהגוף שלי.

3.       שלמות מעלת האופי: רב המצוות נועדו כדי לאזן את השלמות הזו. מין זה של שלמות אינו של האדם כשלעצמו, אלא בין אדם לזולתו. שלמות זו גבוהה יותר מהשלמויות הקודמות. (כאן הרמב"ם מתחיל להיות רדיקאלי. לא רק הקניין, גם לא רק הגוף, אפילו התכונות של האדם הם אינו של ה"אני") הראייה: אם אין אינטראקציה חברתית אין משמעות לאופי. (לזקן יותר קל להגיע לשלמות זו).

4.       שלמות המעלות השכליות: השלמות האנושית האמיתית. תפיסת המושכלות המלמדים דעות אמיתיות במטאפיסיקה. שלמות זו תקפה לך לבדך ולא לזרים ממך. (אנקדוטה: אין התייחסות לחכמה המעשית של אריסטו, החכמה העיונית היא הרבה מעל).

·         מורה נבוכים (לכאורה) מסתיים בתורה אגוצנטרית: השלמות שיש להשקיע בה היא התבונה: שהיא (ורק היא) לטובת עצמך. המידות, הקניין וכו', יכולות לסייע בכך, אבל רק השלמות השכלית היא השלמות האמיתית.

·         הכשל האנושי הגדול טמון באי-זיהוי השלמות הראויה. לכל אחת מהשלמויות יש ערך (לקניין יש כדי לפנות זמן, למידות יש כדי לעסוק בכעס וכו'), אבל אנשים מתבלבלים והופכים את אמצעים אלו, להיות המטרה.

·         ירמיה בהבהרה של הרמב"ם: "כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחכמתו (על פי הרמב"ם חכמת המידות), אל יתהלל גיבור בגבורתו (על פי הרמב"ם בגוף), אל יתהלל עשיר בעושרו (על פי הרמב"ם בקניין), כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידע אותי."

·         אך לא כך מסיים ירמיהו את הפסוק (אריסטו סיים שם את הפסוק), אך לא כך ירמיהו: "אני ה', עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי, נאום ה'." ההשכלה הגדולה ביותר, היא אינה השכלת המושכלות, אלא השכלה של המוסר.

·         יש שני סוגי מוסר: מוסר המביא לידי השכלה, ומוסר שהוא תוצאת ההשכלה. גם ההשכלה היא אמצעי לאמצעי המידות המוסריים. מה בין מוסר המביא לידיעת ה' למוסר שהוא תוצאת ידיעת ה'? המטרה של מורה נבוכים אינה הידיעה, אלא הפעולה המוסרית שאותה הידיעה מיילדת. (מיכה לא עומד לגמרי מאוחרי האמירה הזו).

·         המהלך של הרמב"ם: איך מגיעים למידות הטובות מן האל => איך מגיעים לחיקוי האל => על ידי חיקוי הטבע => כדי לחקות את הטבע יש לפעול על פי המצוות (לפעול על פי "משנה תורה").