כינורו של רוטשילד \ צ'כוב - סיכום

בסיפור הקצר "כינורו של רוטשילד" של אנטון צ'כוב ניתן לראות כיצד האקספוזיציה מכינה את הקונפליקט המרכזי ומציגה את הגיבור. בהמשך העלילה מתפתחת והגיבור יעקב איבנוב המכונה ברונזה מתקדם לכדי הבנה פנימית, עד לשלב בו הוא מבין את עצמו ומתפייס עם עצמו ועם העולם. ברגע זה גם מסתיימים חייו והוא מת. העלילה מסופרת במהלך ארבע ימים המתרחשים בחודש מאי. בימים אלו חלים אירועים משמעותיים עבור ברונזה וכלל שהעלילה מתקרבת אל שיאה כך האירועים מתוארים בפירוט רב יותר, כאשר היום השלישי שהוא שיאו של הסיפור מתואר באריכות הרבה ביותר.

באקספוזיציה-  הצג, חשיפה של הדמויות, הזמן, המקום הרמזים ונושא הסיפור. האקספוזיציה מהווה מעין תפאורת רקע ליצירה.  אנו פוגשים את ברונזה ואורח חייו, תכונותיו, התנהגותו ויחסו לסביבה בחמישים השנים האחרונות לחייו. (לאחר האקספוזיציה מפורטים ימיו האחרונים). הפרטים המתקבלים מן האקספוזיציה:

מקום- עיירה קטנה ועלובה שרוב התושבים בה הם זקנים. האנשים בעיירה קובעים את יחסם לאדם על פי רכושו: העיירה מאפיינת את דמותו והתנהגותו שכן הוא מתנהג כיתר אנשי העיירה.

זמן- בהמשך נדע כי מדובר 6-9 במאי.

דמויות- יעקב המכונה "ברונזה"- שם זה מתאר את יעקב כאדם קשר, קר אטום ובלתי משתנה. למרות שהגיבור הוא בעל אישיות אינה מתגמשת חלה התפתחות מסוימת (לא שינוי קיצוני) בארבעת הימים בהם מתרחשת העלילה. יעקב הוא בן 70, העוסק בהכנת ארונות קבורה וכהכנסה נוספת מנגן יעקב בכינורו בלהקה של יהודים. הוא חסר רגש, קשה. (בהמשך יגיע לכדי הארה והבנה שלו את חייו). דמות נוספת המתוארת באקספוזיציה היא מארפה אישתו, אותה מכליל המספר יחד עם יתר חפצי הבית, דבר המעיד על התעלמותו של ברונזה מאשתו.

כמו כן באקספוזיציה מוזכר רוטשילד מי שניגן עם יעקב בתזמורת כהכנסה נוספת.יעקב מתייחס אליו בזלזול, משפיל ומעליב אותו.

רמזים- כבר בפתיחה נמצא רמזים לנוקשותו ויחסו הרע של ברונזה לסביבתו.

נושא- יחסו של ברונזה לסביבה והשינוי שעומד להתרחש.

גוף הסיפור- את הסיפור ניתן לחלק לפי אקספוזיציה וכל יום שנותר בחייו של יעקב בחודש מאי.

בסיפור ישנן מספר נקודות מפנה- אירוע המחולל שינוי בגורל הגיבור. המפנה שובר את תנועת העלילה. שבעקבותיהם עובר הגיבור מחשבון כלכלי של רווח והפסד לחשבון נפש.

אירועי היום הראשון- "בשישה בחודש מאי אשתקד נחלתה פתאום מארפה" אירוע זה מהווה נקודת מפנה ראשונה בעלילה. מחלתה אינה מדכאת את ברונזה אלא ההפסד שמותה עלול  להביא, שכן מחובתו להכין לה ארון קבורה בחינם. כאשר ברונזה רואה שמארפה שמחה שהיא עומדת למות (כי לא תצטרך לסבול אותו יותר) הוא נזכר שכל ימי חייו לא פינק אותה ולא הראה לה חיבה, לא ריחם עליה ולא קנה/הביא לה דבר ולעומת זאת רק קילל אותה, האשים אותה בהפסדיו, איים עליה ועורר בה פחד. מארפה לעומתו קיבלה את גורלה כדבר מובן מאיליו, היא פסיבית ושמחה למות. אצל ברונזה נוצר מצב של התפקחות (הוא מבין משהו חדש על יחסיו עם מארפה).

ביום השני 7/5- לוקח ברונזה את אישתו לראות חובש. כאן ניתן לראות את יחסה של החברה אל הנחות. החובש מתנהג אל ברונזה בזלזול כפי שברונזה עצמו מתייחס אל העלוב והנחות ממנו (רוטשילד, מארפה). נוצרת השוואה- אנלוגיה,  בין שתי הדמויות, אופין ויחסן הרע אל הבריות. יחסו הפוגע, המזלזל והמפשיל של החובש כלפי מארפה חושפת את דמותו של ברונזה. החובש מציע טיפול לא יעיל למאפרה ואף אומר: "עת לחיות ועת למות"- לטענתו מארפה חיתה מספיק. גם ברונזה כמו החובש מקטרג (ממיין) אנשים על פי כספם: ברונזה חושב לעצמו שהחובש מעניק יחס הגון וטיפול מוצלח יותר לעשירים, וכך למעשה עושה ברונזה שכן הוא נותן יחס של כבוד וארון מוצלח ויפה לבעלי כסף. (מחכה שמפקח המשטרה ימות שכן יזכה לכסף רב מהכנת ארונו, ובניגוד לכך אינו מודד ילדים שכן ארונותיהם אינם מביאים רווח. החובש, בדומה ליעקב, הוא אטום, תוקפני, כעסן ולא רגיש. יעקב המתייחס אל הסובבים אותו כאל חפצים זוכה ליחס דומה מצד החובש, כאילו הוא בעצמו חפץ.

 גם כאן עובר ברונזה תהליך של "הארה" אך לא שינוי קיצוני. כשהם חוזרים מבית החולים הוא מכין למארפה ארון מתים ומודד אותה בעודה בחיים, את הארון הוא רושם לעצמו כהפסד של שני רובלים!

ברגעיה האחרונים מזכירה מארפה לברונזה את ביתם שמתה חמישים שנה קודם לכן אך הוא באטימותו לא זוכר ואף טוען שהיא הוזה.

8/5 מארפה נפטרה- גם את תהליך הקבירה/ ההלוויה, עורך ברונזה על פי שיקולים של רווח והפסד: ברונזה קורא תהילים ולא משלם למישהו, הקבר ניתן חינם בגלל קרבתו לשומר בית הקברות ונשיאת הארון נעשתה על ידי אנשים שרצו את הכבוד שבנשיאת ארון. יעקב היה מרוצה שהכל עובר בצורה מכובדת והוסיף ואמר: "מלאכה נאה"- גאה בעצמו. רק כשהוא חוזר הביתה הוא חש בחסרונה הוא מתעצב ומתחיל לחוש רע. בזיכרון שלו את מארפה הוא נזכר ביחסו הרע אליה, כיצד התייחס אליה כאל חפץ, בעל חיים והיא בניגוד אליו התייחסה אליו יפה. "הוא רצה לבכות".

רוטשילד מגיע אליו להזמינו לנגן ויעקב מכה אותו, משפיל אותו ומבריח אותו. יתר ילדי העירה והכלבים רודפים אחרי רוטשילד והוא ננשך על ידי כלב.

ברונזה פוסע במרעה ומתחיל לשים לב לפרטים שלא שם לב אליהם קודם לכן. המקום מעורר את זכרונו ואז הוא נזכר בתינוק בהיר שער ובערבה שעליהם סיפרה לו מארפה רגעים פני מותה.

רוטשילד מתחיל לגלות יחס לטבע ולסביבה, הוא שם לב לערבה, לאווזים, ליער, נהר וכו"ב. הוא שואל את עצמו איך במשך 40-50 שנים האחרונות הוא לא היה בנהר אפילו פעם אחת. גם בשלב ההתייחסות לטבע חושב ברונזה כיצד היה יכול לנצל את הטבע כדי להפיק רווח: (דייג, נוצות האווז, בניית סירות וכו"ב). הוא מבין כי חייו "עברו ללא תועלת, ללא תענוג".

בפעם הראשונה בחייו הוא שואל את עצמו שאלות הקשורות בתחום הרוח ולא החומר. הוא מבין שהיה אכזרי כלפי מארפה ורוטשילד וכן הוא מבין שאם לא היו קיימים השנאה והרשעות בני האדם היו יכולים להפיק תועלת האחד מהשני. זהו רווח רגשי ,רוחני ולא רווח כלכלי חומרי.

בלילה הוא הוזה ורואה את התינוק, מארפה ודמויות נוספות. הוא קם ומנגן בכינור.

9/5-  בבוקר של היום נפתר בביקורו של ברונזה אצל החובש. נוצרת אנלוגיה – השוואה בין הביקור הראשן לשני, שמובילה להשוואה שבין ברונזה לאשתו: ההשלמה עם המוות, שצינה את מותה חוזרת גם אצל ברונזה. את מהות החיים והמוות שוקל ברונזה, כדרכו, במונחים של רווח והפסד, ואינו מצטער שהגיעה שעתו. תחושותיו מתבטאות ביחסו לכינור ובהתנהגותו כלפי ברונזה.  זה השינוי החל ביעקב אינו שינוי מהותי שכן גם במותו הוא מוצא תועלת- רווח (לא יאכל, לא ישתה, ישלם מסים ויעליב אנשים). יעקב מגיע ביומו האחרון לאמת של עצמו. הוא מבין שמותו יביא לו רווח וחייו היו הפסד.

אל הכינור הוא מתייחס כאל יתום וצוואתו היא למסור את הכינור לרוטשילד, וכך הוא מבקש לכפר על יחסו וחטאו כלפי רוטשילד.

יתכן שביסודו ברונזה היה אדם שמסוגל לגלות רגשות ורחמים אך השנים, הסבל, ההפסד וההחמצה גרמו לו להיות אדם קשר ומריר.

עיקר הסיפור הוא השינוי שחל בברונזה והוידוי המפתיע שבסופו: "את הכינור תנו לרוטשילד".

נקודות מפנה ביצירה-

בסיפור ישנן מספר נקודות מפנה המשמשות כנקודת מוצא למעבר/שינוי שעובר הגיבור (נקודות מפנה-  אירוע המחולל שינוי בגורל הגיבור. המפנה שובר את תנועת העלילה.).

א.     מחלתה של מארפה- כשראה יעקב כי מארפה שמחה כי היא עומדת למות הוא נזכר שלא התייחס אליה כלל במהלך חייהם המשותפים. הוא לוקח אותה בהמשך לחובש. נקודה זו מובילה לשינוי ולהתפתחות בדמותו של ברונזה. תגובותיו של ברונזה למצבה של אישתו- מבוכה שיש בה גם פחד, עריכת מאזן שנתי של רווח והפסד (במקום מאזן יומי רגיל), נגינה בכינור והתבוננות במארפה בסיומו של היום- הן תגובות החורגות מן השגרה ומובילות לשינוי מסוים ביחסו לעולם.

ב.    לאחר הלוויתה של מארפה הוא מוטרד מן העובדה שכל תקופת נישואיהם לא התייחס למארפה ולא ריחם עליה, באירועי יום זה יש גם תיאור של התפרקות- הוא פוגע ברוטשילד, מקלל ומכה אותה. רק כשברונזה מגיע לנהר הוא מגיע להארה פנימית – לנקודת מפנה נוספת: התגלות הנוף, קיומו של הנהר, הערבה, מעוררים בזיכרונו את ילדתו שמתה. ביום זה אנו מוצאים הארה- הבנה חדשה של ברונזה את חייו- " למה לעולם אין הבריות עושים את הדבר הנכון? ולמה הוא, יעקב, חירף וגידף כל ימיו, העליב את אשתו והסתער עליה באגרופים? ולאיזו תכלית הפחיד את היהודון והעליבו? ובכלל, מדוע אין בני האדם נותנים זה לזה לחיות בשלום? וגם מזה- אילו הפסדים! אילו הפסדים נוראים! לו לא היו קיימים השנאה והרשעות, יכולים היו הבריות להפיק תועלת שאין לה שיעור, איש מזולתו ".יעקב מבין כי חיו היו בזבוז שכן לא ידע לחיות- כל חייו רטן וכעס, העליב ופגע באחרים, כאשר למעשה הרווח האמיתי יכול היה להיות איש מחברו. יעקב אינו מסוגל לעבור שינוי קיצוני ולכן ניתן עדין למצוא בהרהוריו חישובי רווח והפסד.

ג.       תמונת הנגינה האחרונה, רגעים לפני מותו של ברונזה, מציגה את השינוי המתחולל ביעקב. נתינת הכינור לרוטשילד מבטאת את השינוי ביחסו לסביבה. שיא התהליך הוא בהארה, הבנה האחרונה של יעקב. הוא מצווה לתת את הכינור לרוטשילד, כך הוא מבטא את יחסו וכפרתו. 

נקודות המפנה מגלות אט אט את האני הפנימי של יעקב, שכן כך מתברר שבמעמקי נפשו, בעברו הרחוק מאוד היה שונה.

מוטיב זיכרון

בעזרת צירוף המלים זכר והבין, אנו מבינים את התהליך שעובר הגיבור עד לשינוי שחל בו.

כאשר ברונזה ניזכר, במבט אל העבר, הוא עובר תהליך של חשבון נפש עם עצמו. בעקבות הזיכרון עולה ההבנה של משמעות הדברים.

כשברונזה ראה את מארפה מחייכת, זכר והבין כי מעולם לא גרם לה אושר. הוא גרם לה עוול, כאב וצער. הזיכרון מהווה תחילתו של חשבון נפש ושל מבט לעבר. ככל שמתפתח חשבון הנפש גובר הזיכרון וההפך. הוא מתחיל לראות דברים שנראו לו קודם לכן כפרי דמיונה של מארפה.

מוטיב הזיכרון- הזיכרון מלווה בהבנה. הזיכרון מביא את הגיבור לידי חשבון נפש, מצב רוחו מתואר בשלוש מלים: "הוא ביקש לבכות". יש צירוף של זיכרון והבנה שהם תהליך המתרחש אצלו בצמידות לנקודות המפנה. הוא התעלם מאישתו ומהנוף, הוא חי בעולם משלו מנותק מהעולם האמיתי הסובב אותו. לאחר הזיכרון וההבנה מתחיל חשבון הנפש, המפנה הוא חשוב שכן הוא מביא לשינוי ביחסו של הגיבור אל עצמו ואל הסובבים אותו. הזיכרון הוא זיכרון העבר, ההבנה היא בהווה.

הכינור כלייט מוטיב

מוטיב- אזכור חוזר של חפץ, רעיון, ארוע, צרוף מלים התורמים למשמעות העלילה ומקדמים אותה.

לייט מוטיב- מוטיב מנחה- כאשר תופעת המוטיב חוזרת מספר פעמים ביצירה. נוצרת משמעות מבנית והתופעה חוזרת ומודגשת. המוטיב החוזר קושר בין חלקי היצירה השונים ולעיתים יוצר השוואות סמויות ביניהן.

 

באקספוזיציה אנו למדים שיעקב מנגן בכינור, לכאורה עבודה מקצועית על עבודה צדדית. אלם עובדה זו מרמזת על יסוד של ניגוד בדמות. מוצג כאיכר פשוט החי חיי עוני. הכינור נפש נסתרת שאולי נמצאת בתודעתו. צלילי הכינור מקלים על יעקב בלילות והכינור הוא הצד הרוחני הנשמה של האיש, תחליף לאהבה ולחיבה שאינו מסוגל להעניק או לקבל בשעת ייאוש. לפני מותו מתייחס לכינור כילד יתום שעשוי להישאר לבדו. הכינור הוא האמצעי היחיד לדיאלוג בין רוטשילד לברונזה. הוא מגלה את המשותף לשניים שהם רחוקים וזרים. הדמעות שזולגות מעיני רוטשילד לשמע נגינת הכינור מבטאות זאת היטב.

הכומר מבקש וידוי- יעקב נזכר בכל החטאים שעשה. הוא מאמץ את זכרונו ומבקש לתת את הכינור לרוטשילד כמחווה של פיוס והשלמה. זהו ביטוי אחרון, סמלי לכל הטוב והאנושי שיש בניגון הפנימי המסתתר מאחורי החומריות הנוקשה שרק המוות הצליח לחשוף ולגלות. כינורו של יעקב הוא עתה כינורו של רוטשילד. אין זו מוסיקה אלא ניגון פנימי- הכינור כאילו ספג לתוכו את נשמתו של המנגן. לסיכום- הכינור לייט מוטיב- מיצג את שתי הפנים של האדם- החומר והרוח, הכינור הוא כמטפורה לנפש.

הכינור הוא גם סמל לצד באישיותו של ברונזה, צד רך אותו דיכא במהלך השנים.

כינורו של רוטשילד – סיפור של החמצה

חשיבתו הבלתי פוסקת של ברונזה על הפסדים ויחסו אל הסובבים אותו הם בסיסה של היצירה. נטייתו המוגזמת להרוויח מכל דבר ובכל זמן ועניין יצרה אצלו תחושה קבועה של הפסד, דבר הגרם לו להיות כעסן וממורמר.

מאחר והיה מתקשה להרוויח את פרנסתו היה יושב זמן ממושך ומחשב את הפסדיו. בגלל החגים היה מפסיד כסף רב, וכשלא היה מוזמן לנגן בחתונות, וכשהיה מזועזע מגודל ההפסדים שלו, זרק את החשבונייה על הארץ "והחל רוקע ברגליו ונאנח עמוקות ובכבדות".

רק כאשר ראה ברונזה שאשתו שמחה שהיא עומדת למות, התחיל להבין כי החמיץ את ההזדמנות לגרום לה נחת בחייה. היא שמחה להיפרד מן החיים ומברונזה. הוא נזכר ומבין כי לא ריחם עליה ולא הראה לה יחס של חיבה או הערכה.

כשישב ליד הנהר חישב ומצא שעושר רב טמון בנהר ובכל אשר סביבו אבל "הוא החמיץ, לא עשה דבר מן הדברים האלה. איזה הפסדים! הו, איזה הפסדים!". הוא מגיע למסקנה שהחיים עברו מבלי שנהנה מהם. לפני מותו הוא מבין שתחושת ההפסד שליוותה אותו כל חייו, גרמה לו לפספס (להחמיץ) את העיקר. והעיקר הוא לתת לאחר לחיות את חייו, ולהתרחק משנאה ורשעות בכך להפיק תועלת עצומה לבני האדם.

יעקב מתייסר על יחסו הרע את מארפה, והתאכזרותו כלפי רוטשילד. הוא חושב לעצמו מה גדול היה הרווח, אם לא היה מקלל ומפחיד אותם. ברונזה לא מצטער שהוא עומד למות אלא על כך שלא הצליח ליהנות מחייו, והחמיץ את תכלית החיים.

הסיפור הוא סיפור של החמצה, אופיו הנוקשה של ברונזה, יחסו לזולת התעלמות מרגשותיהם והיותו אדם ממורמר גרמו הובילו להחמצה גדולה בחיים. שכן אדם שעסוק בעצמו, בחישוב מתמיד של רווח והפסד, בצורך כפייתי להרוויח, ושאינו שם ליבו לסובב אותו, אינו מתנהג בצורה הוגנת ושוויונית לסובבים אותו סופו שיחמיץ הנאות רבות בחייו.

דמויות ביצירה

יעקב איונוב מכונה "ברונזה" אולי בשל היותו נוקשה ואטום עד כדי אכזריות, שם זה מתאר את יעקב כאדם קשה, קר אטום ובלתי משתנה. למרות שהגיבור הוא בעל אישיות אינה מתגמשת חלה התפתחות מסוימת (לא שינוי קיצוני) בארבעת הימים בהם מתרחשת העלילה. יעקב הוא בן 70, העוסק בהכנת ארונות קבורה וכהכנסה נוספת מנגן יעקב בכינורו בלהקה של יהודים. הוא חסר רגש, קשה. (בהמשך יגיע לכדי הארה והבנה שלו את חייו).

עולמו הוא עולם של חפצים, כאשר ביניהם נמצאת מארפה, שכן הוא מתייחס אליה כאל חפץ (שהצדקת קיומה היא בשל תועלת שיש בה: מסיקה את התנור, מבשלת וכו"ב). למרות שהם חיו ביחד כחמישים שנה, הוא לא חשב עליה אפילו פעם אחת ולא הקדיש לה לתשומת לב. בפעמים שכן התייחס אליה הוא היה גוער בה, מעליב אותה ומאיים עליה באגרופים. הוא חסר רגישות- מדד אותה, כדי להכין לה ארון קבורה, בעודה בחיים, ואת מותה חישב כהפסד כלכלי. נוקשותו ואכזריותו של ברונזה בא גם ביחסו לסביבתו ולרוטשילד היהודי. הוא תיעב  אותו ועורר בו פחד הן במלים והן באגרופים ששלח כדי להכותו.

יעקב נתפס כדמות חסרת רגישות. אך בעזרת נקודות המפנה אנו מגלים שבעברו היה אדם אחר.

כשמארפה מודיעה לו בחיוך שהיא עומדת למות, הוא מתחיל להרהר ביחסו הרע כלפיה ובעקבות כך הבין ונתקף חרדה. בעקבות מותה חל שינוי קל בברונזה אך לא שינוי שהביא לתפיסת עולם אחרת, ממה שנהג, כשערך לכל דבר שיקולים של רווח והפסד. כאשר הוא הולך לשפת הנהר, הוא נזכר בעברו כפי שהיה בעבר. בעבר היה איש משפחה אוהב, שלו אישה וילדה בלונדינית, הוא נהג לשבת איתן בטבע ולשיר שירים. אך כשהתעורר מהרהוריו על עברו, חזר לחשב רווחים והפסדים המתקשרים לנהר ולסביבתו. ליבו של ברונזה נתמלא מרירות ואכזבה שלא הרוויח מנהר. הוא הבין שחיים היו הפסד, והמוות הוא רווחי. הוא מתחיל להתייחס גם להפסדים ברמה האנושית: מדוע התנהג כפי שהתנהג, למה העליב את אשתו, קילל, הרביץ והעליב את יעקב ובכלל למה אין האנשים נותנים לאחר לחיות: כי לולא השנאה והרשעות יכולים היו בני האדם להביא תועלת עצומה לזולתם. 

השינוי שחל ברונזה לא היה מהותי, הוא נזכר שבעבר היה אדם אחר, אלא שמציאות חייו הקשה, העוני והמחסור יצרו אצלו במשך עשרות שנים תחושה חריפה של הפסד והחמצה.

הנגינה שהייתה מקור שני לפרנסה, הייתה בעלת משמעות נוספת בחייו. אומנם היא לא עידנה אותו, אך היא הקלה את המועקה שהכבידה על ליבו.

השינוי שחל בברונזה מתבטאת בחזרתו של ברונזה בתשובה, כאשר כאות לבקשת סליחה ביקש להוריש את כינורו היתום לרוטשילד.

רוטשילד- מתואר בצורה נלעגת, מגוחכת. הוא מכוער רזה מפוחד ומבוהל מפני ברונזה יש כאן אירוניה שמו הוא כשמו של גיביר ידוע, מכובד, עשיר וראוי לכבדו (הברון רוטשילד), ואילו בסיפור זהו יהודון עלוב ונרדף שרק בסוף הסיפור מקבל משמעות עיקרית.

מארפה- אשתו של ברונזה היא דמות שולית בסיפור, פסיבית, נשלטת על ידי בעלה, מחכה למותה, וככל שהיא מצטמצמת אל מול ברונזה כך מקבל ברונזה תוקף של אדם קשה יותר ושתלטן יותר. מארפה מופיעה ברשימת חפצי הבית וגם שמה מקבל אופי של חפץ משהו מובן מאיליו, בין יתר החפצים

סיום הסיפור- תגובת השומעים על ניגנתו העצובה של רוטשילד כולם בוכים. הסוחרים והפקידים מכריחים אותו שינגן לפניהם כ-10 פעמים ויותר, הם אינם שומעים את הקול הפנימי, כאילו יש כאן מעין רמז של המספר אל תראו את הסיפור כפי שהסוחרים והפקידים מקשיבים למנגינה של רוטשילד אלא האזינו לקול הפנימי לרוב המובלע והמשתמע ממנו כסיפור של גורל, של החמצה.

זהו סיום בעל סוף סגור בו אנו יודעים מה עלה בגורלו של הגיבור, אשר השלים עם חייו, ובעזרת הכינור ביקש לכפר על מעשיו.