השוואה בין החלטת החלוקה 343 לבין מגילת העצמאות של מדינת ישראל - סיכום קצר

השוואה בין החלטת החלוקה 181 לבין מגילת העצמאות של מדינת ישראל

נקודות שוני בין החלטת החלוקה 181 לבין מגילת העצמאות

• ריבונות: בהכרזת העצמאות אין התייחסות להקמת מדינה ערבית. 
• ירושלים: איננה מוזכרת כלל במגילת העצמאות. בהחלטה 989 תהווה שטח בינ"ל נפרד תחת פיקוח האו"ם. 
• המילה 'דמוקרטיה': בהכרזת העצמאות לא מופיעה, אלא רק עקרונות המשטר הדמוקרטי בקצרה )פ' 93 .)בהחלטה 989 מוזכרת רבות עם תיאור נרחב של עקרונות הדמוקרטיה. 
• גבולות מדינת ישראל: בהחלטה 989 מפואטים מאוד. במגילת העצמאות אינם מוזכרים כלל. 
• איחוד כלכלי: בהחלטה 989 קיים שיתוף פעולה כלכלי בין המדינות )מטבע ופיתוח כלכלי משותפים(. במגילה אין התייחסות לכך.

נקודות דמיון בין החלטת החלוקה 181 לבין מגילת העצמאות

• הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. 
• מדינות בעלות אופי דמוקרטי. 
• התחייבות לקיום בחירות דמוקרטיות בהן יבחרו שלטונות המדינה. 
• המדינות יחוקקו חוקה. 
• שמירה על זכויות אדם, אזרח ומיעוט ועל המקומות הקדושים של כל הדתות.

ראו סיכום נוסף אודות השוואה בין החלטת החלוקה ומגילת העצמאות

תהלים ק"ד - סיכום

במזמור תהלים ק"ד המשורר עומד נפעם נוכח העולם שברא אלוהים. הוא מודה לו על כך ומבקש ממנו להשמיד את הרשעים.

תהלים ק"ד , פס' 1 – 9  -  גדולתו של ה' בשעה שברא את העולם.

"עוטה אור כשלמה" כמו בסיפור בראשית, האור הוא הדבר הראשון שבורא אלוהים, אבל כאן התיאור אנושי וחי: האור דומה לשמלה לבנה, והשמיים – כאוהל ענקי הפרוש על הארץ.

"המקרה במים עליותיו.." בעוד שהבריאה בבראשית א' היא חד-פעמית, ונעשית במאמר, ללא השתתפות פיזית פעילה של האל הבורא, הרי כאן במזמור היא מתוארת כתהליך מתמשך, כשאלוהים יוצר את איתני הטבע במו ידיו.

כמו במיתוסים השונים, מקומו של האל הוא בשמים (תפיסה שאומצה במלואה על ידי מחברי ספר דברים) ואילו העננים משמשים לאל כמרכבה. מוטיב דומה נמצא בשירת אוגרית, השירה הכנענית העתיקה, ולא נרחיב.

"תהום בלבוש כסיתו, על הרים עמדו מים" בדומה למסופר בבראשית, וגם במיתוס הבבלי, העולם נברא תחילה כשהוא מוצף במים, והמילה "תהום" אינה נפקדת גם כאן (השווה:"תיאמת", במיתוס הבבלי אנומה אליש, בהמשך).

"מן גערתך ינוסון.." חוקרים טוענים כי יש כאן יותר מרמז לסיפור המיתולוגי על מרד הים. האל גוער במים והם חוזרים למקומם. כאמור, הסיפור בבראשית מנסה למחוק כל שריד וזכר לסיפורי מיתוס כלשהם, ועל-כן שם אלוהים בפשטות אומר למים להיקוות בימים, ומיד הם עושים כך. בשני המקורות, לאחר שהמים נקוו במקומות המיועדים להם הם לא שבו לכסות את הארץ.

תהלים ק"ד , פס' 10 – 30 ההרמוניה בטבע והתכלית בבריאה – לאחר שהמשורר פרט את הבריאה הקוסמית של העולם הוא עובר לתאר תופעות טבע שונות. לפי המתואר במזמור לכל אחת מתופעות הטבע יש תכלית מסוימת. שום דבר לא נעשה לחינם. המים נועדו להשקות את האדם, לאפשר לו חיים, להצמיח את גדולי השדה והעצים. הללו מצידם נועדו לשכן את הציפורים בין ענפיהם. גידולי השדה משמשים מזון לבני האדם ולבעלי החיים, אשר מוצאים, כל אחד מהם,  מקום מסוים להתגורר בו: "הרים גבוהים ליעלים. סלעים מחסה לשפנים". אבל בעוד בעלי החיים מוצאים את אוכלם מוכן "מצמיח חציר לבהמה", הרי האדם נצרך לעמול כדי למצוא לו מזון: "ועשב לעבודת האדם, להוציא לחם מן הארץ", כמובן שזהו הד לסיפור גן העדן הקדום. אך לעומת בעלי החיים, האוכלים אך ורק כדי להתקיים,  הרי לאדם הועיד אלוהים גם מאכלים ומשקאות שהם מעבר לצורכי הקיום הבסיסי (פס 15).

האור נברא לטובת האדם, וכמו בסיפור בספר בראשית גרמי השמים הם המבדילים בין היום לבין הלילה, וגם כאן, תפקידו של הירח הוא להשתתף בקביעת לוח השנה: "עשה ירח למועדים". בפס' 19 – 23 המשורר מרחיב ומפרט את ההבדל בין שעות האור והחושך. עם רדת החשכה יוצאות חיות הלילה ושאר הטורפים לשחר לטרף, עם עלות היום חוזרות החיות למאורתן, ואז האדם יכול לצאת לעבודתו ללא חשש.

תהלים ק"ד , פס' 24 – פסוק אופייני להמנוני הטבע בספר תהילים. גדולת האלוהים מנוסחת כשאלה רטורית.

תהלים ק"ד , פס' 25 – 26  - מתארים את ההרמוניה המושלמת השוררת בים. הדגים הגדולים והקטנים שוחים יחדיו, האניות מפליגות  אל האופק ואלוהים משחק לו להנאתו עם הלוויתן אשר יצר. זוהי תמונה הפוכה לחלוטין מזו המצטיירת במיתוסים הקדומים, שם הים הוא שדה הקרב העיקרי, והמלחמות בין האלים ומפלצות  המים, כמו התנינים הגדולים והלווייתנים הן עקובות מדם.

תהלים ק"ד, פס' 27 – 30 - מסכמים את דאגתו של האל לברואיו. מחד -  כאשר הוא רוצה בטובתם הם זוכים לאכול מידו, ובזמן, אבל מאידך – אם הוא חפץ להענישם, הוא ממיתם באחת. זהו רעיון המופיע רבות במסורת היהודית: ה' ממית ומחייה.

"תשלח רוחך – יבראון, ותחדש פני אדמה" – המוות הוא חלק ממחזור החיים. דור הולך ודור בא. אלוהים נותן את רוחו בברואיו כולם, לא רק באדם, באופן קבוע ומתמיד, אבל הוא האחראי גם ל"איסוף" הרוח מהם, כלומר למותם.

פס' 31 – 35 חלקו האחרון  של המזמור שונה לחלוטין מקודמיו. המשורר מתפלל לאלוהים שימשיך ויקיים את הסדר הקוסמי בעולם, זאת מכיוון שהוא מודע לכך שהאל יכול גם אחרת: המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויעשנו" – די במבט של האל לחולל רעש אדמה, ונגיעה קטנה שלו עלולה להביא להתפרצותם של הרי הגעש, הרדומים בדרך כלל.

המשורר חותם את המזמור בבקשה מאלוהים להשמיד את הרשעים, מכיוון שאותם אנשים המציגים את הרוע האנושי הם שפוגעים בהרמוניה של הארץ, ובשלמותה של היצירה האלוהית.   

ראו גם: תהלים ק"ד – גדולת האל כבורא עולם

בחזרה אל: סיכומי עלילות הראשית

סיכומים לבגרות בתנ"ך

בראשית א-ב (סיפור הבריאה הראשון) - סיכום

משחר האנושות, בכל תקופה ותקופה התעניין האדם בשאלות כיצד, מדוע ומתי נברא העולם. הן המדע והן הדתות השונות מניחים הנחות שעד היום אינן ניתנות להוכחה.

הפרקים הראשונים של ספר בראשית, פרקים א' – י"א, עוסקים בראשית התפתחותו של העולם בכלל, והאנושות כולה בפרט. הדבר מעיד על כוונת המחברים שהתנ"ך יהיה ספר אוניברסלי, ולא רק לאומי בלבד. עם זאת, ברור שהם משמשים כפתיחה מיוחדת לתולדות עם ישראל: ההיסטוריה של האנושות כולה משמשת פתיחה להיסטוריה של עם אחד קטן.

שני סיפורי בריאה : כאשר באים לבחון ולנתח יצירה ספרותית, שהיא חלק מיצירה גדולה יותר, יש קודם כל לתחום את גבולותיה. מניתוח הסיפור בפרק א' עולה בברור שהסיפור איננו מסתיים בפס' 31. יש חוקרים הטוענים כי הסיפור  מסתיים בפרק ב' 3, ביום השבת. חוקרים אחרים, טוענים שהסיפור נגמר באמצע פס' 4 במשפט: "אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם". זוהי כנראה ההשערה העדיפה, מכיוון שמשפט זה מהווה מעין סיכום לסיפור כולו, שהתחיל במשפט פתיחה המכיל גם הוא את המילים "ארץ", "שמים" ואת הפעל "ברא", אבל בסדר כיאסטי. משפט זה יוצר לסיפור מסגרת ספרותית. נימוק נוסף המחזק דעה זו הוא שכל הסיפור הראשון בנוי על כפולות של המספר הטיפולוגי שבע. לדוגמא, השורש ב.ר.א מופיע בסיפור שבע פעמים אם אנחנו תוחמים את הסיפור בהתאם להצעה זו. ולבסוף, הנימוק החזק ביותר לדעתי הוא שהחל מהמשפט השני בפס' 4 משתנה שמו של האל הבורא (עד כאן - אלוהים, מכאן ואילך – ה' אלוהים) והשורש הוא "עשה" ולא "ברא". המחקר המקראי קובע כי מכאן ואילך מתחיל סיפור נוסף על בריאת העולם, שונה מאד מהראשון, ועל כך בהמשך.

חלוקת התנ"ך לפרקים: הסיבה לכך שפרק א' מסתיים ביום השישי מעניינת: חלוקת התנ"ך לפרקים נעשתה על-ידי הכומר הבריטי לנגדון, בראשית המאה ה – 13. על מנת "לנתק" את השבת מסיפור בריאת העולם, ולהמעיט בחשיבותה ובקדושתה [נא לזכור: בנצרות יום ראשון הוא היום הקדוש], הוא סיים את פרק א' בפסוק 31. חלוקה זו מנוגדת לכל הגיון, מכיוון שכל הפרק הראשון בנוי סביב המספר שבע וכפולותיו, והשבת, שהיא היום השביעי, היא שיא הבריאה, וחלק אינטגרלי ממנה. במקורה, נעשתה החלוקה של לנגדון על מנת לאפשר לנוצרים התמצאות טובה יותר בתנ"ך, במהלך הויכוחים האידיאולוגיים עם היהודים שנערכו בתקופה זו בספרד. לנגדון חילק את התנ"ך ל – 929 פרקים וברוב המכריע של המקומות החלוקה מדויקת להפליא. המעניין, ואולי המוזר, הוא שהיהדות קיבלה את חלוקתו של לנגדון ללא ערעור!

"יש מאין" או "יש מיש"?  פסוק 1 מהווה מעין פתיחה חגיגית, תמצית הכל. אלהים לא נברא. הוא היה מאז ומעולם, הוא, ורק הוא בלבד יצר את העולם. כל מה שקורה בעולם אינו מקרי, אלא נובע מרצון האל.

האם העולם נברא "יש מיש" או "יש מאין"? כלומר, האם אלהים ברא את העולם מחומרים שכבר היו קיימים, או שמא אלהים יצר את העולם מלא כלום? שאלה פילוסופית קשה זו העסיקה רבות את חכמי ימי הביניים. זאת מכיוון שאם התשובה היא "יש מיש" הרי המסקנה היא שמישהו כבר ברא את החומרים מהם נוצר העולם, עוד לפני אלהים. על-פי פתיחת פרק א' נראה שהעולם נברא דווקא "יש מיש", מה שהציק מאד לפרשנות המסורתית, ולא ארחיב.  

סיפור הבריאה : על-פי המסורת היהודית "העולם נברא במאמר", כלומר בכל הפרק, הבריאה היא באמצעות אמירה בלבד. אין שום תיאור ממשי של עצם הבריאה. ביום הראשון ברא אלהים את האור. יש לשים לב שהחושך הוא מצב של היעדר אור, ואינו יצירה של אלהים. חז"ל טוענים כי אלהים ברא קודם כל את האור, משל לבנאי שהביא חומרי בניין, וכדי להתחיל בבנייה הוא מביא זרקור שיאיר את המקום.

סיפור הבריאה בנוי בצורה סכימטית ומתחלק לשבעה חלקים. בכל חלק יש נוסח קבוע: "ויאמר אלהים ....וירא ..... כי טוב.... ויהי ערב ויהי בוקר". למבנה זה יש משמעות רעיונית: הבריאה אינה מקרית, אלא מתוכננת. תחילה היסודות הדוממים והמוצקים. לאחר מכן הצומח, החי וכנקודת השיא נברא האדם. כל סטייה מהמבנה יש לה משמעות ומטרה ספרותית. הרעיון המרכזי הוא הסדר. העולם היה במצב של תוהו ובוהו ואלהים ארגן אותו למסגרת הרמונית אחת.

השמש והירח, בניגוד למסופר בדתות אחרות, ממלאים את פקודת האל ואין להם קיום עצמאי. הם אמנם מושלים ביום ובלילה, אך שלטונם מוגבל בזמן והם סרים למרות האל שבראם. יש לשים לב שהמאורות נבראו רק ביום הרביעי, והאור, עליו מסופר ביום הראשון, מקורו מטה-פיסי, והוא איננו אור השמש.

בניגוד לכל שאר בעלי החיים, התנינים נזכרים כאן במפורש. זאת במסגרת תהליך הדה-מיתולוגיזציה שעבר סיפור הבריאה. בניגוד למיתוסים הקדומים במזרח, המתארים מאבק אלים בין האל הבורא ויצורי ענק ימיים, שעל גוויותיהם נבראו היבשות, הרי כאן אלהים יצר את התנינים לבדו, ללא כל מאבק.  בריאתו של האדם מיוחדת משאר הברואים. רק לבריאת האדם קדמו מחשבה ותכנון אלוהיים. הוא נברא "בצלם אלהים", מקבל ברכה מיוחדת, נועד לשלוט בשאר בעלי החיים, ורק עליו מסופר שנברא "זכר ונקבה". מעמד האישה בסיפור זהה למעמד הגבר, והמילה "אדם" מתארת את שניהם.

"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – בפסוק זה שני קשיים: הראשון, קושי לשוני – אמוני: מדוע מדבר האל בלשון רבים? השני,קושי אמוני: הרי האל הוא ישות מופשטת, וכיצד אפשר לייחס לו "צלם" או "דמות"? לקושי הראשון שתי תשובות מקובלות: אלוהים מדבר בלשון כבוד, או לחילופין הוא מדבר אל הפמליה של מעלה. לבעיית ה"צלם" ניתנו תשובות רבות. אחת המקובלות שבהן: אין מדובר כאן בדמות פיסית ממש, אלא שהאדם ניחן, יותר משאר בעלי החיים, ביכולת לחשוב וביכולת לבחור בין חלופות שונות. בסיפור זה, המתאר עולם הרמוני ומושלם, האדם וגם שאר בעלי החיים ניזונים אך ורק מצמחים, ואין בעל חיים אחד ניזון מבשרו של בעל חיים אחר. רק לאחר המבול הרשה אלהים לנח ובניו לאכול בשר. כאמור, הסיפור מסתיים עם בוא השבת, המהווה את שיאה של הבריאה האלוהית.

סיפור הבריאה בפרק א' הוא פילוסופי, נטול פרטים "פיקנטיים" ומיועד כנראה לשכבה המשכילה יותר של הקוראים. 

ראו גם: בראשית א-ב 3 סיפור הבריאה הראשון

תהלים ק"ד – גדולת האל כבורא עולם

בחזרה אל: סיכומי עלילות הראשית

סיכומים לבגרות בתנ"ך

עלילות הראשית - סיכומים מספר בראשית

סיכומים לתוכנית הלימודים לבגרות בתנ"ך אודות עלילות הראשית ופרקי ספר בראשית.

בראשית א-ב (סיפור הבריאה הראשון)

בחזרה אל: סיכומים לבגרות בתנ"ך

ראו גם סיכומי עלילות הראשית באתר טקסטולוגיה

מלכים ב' פרק כ"ה - סיכום

סיכום ההתרחשות במלכים ב' פרק כ"ה פס' 1-12

בשנה התשיעית למלכותו של צדקיהו, בחודש העשירי וביום העשירי, פורץ ביהודה מרד שמשכנע את צדקיהו למרוד בבל. נבוכדנאצר הביא איתו כלי מצור ומכונות להבקעת העיר. המצור נמשך שנה ושבעה חודשים. בתקופת המצור היה פילוג בין התומכים לבין המתנגדים והדבר פגע במרד ולפילוג התווסף הרעב הקשה. הרעב התיש את הלוחמים ואפשר את הבקעת החומה. כשצדקיהו ושריו הבחינו בצבא הבבלי שחודר לעיר, הם נמלטו בלילה דרך שער העיר וברחו על הערבה. הבבלים תפסו את צדקיהו והביאו אותו לנבוכדנאצר שהיה בסוריה באותה העת. הוא עשה לו משפט על כך שהפר את הברית, הרג את בניו אל מול עיניו ועיוור אותו באמצעות פחמים לוהטים. נבוזראדן, רב הטבחים, החריב את ירושלים, שרף את בית המקדש, בית המלך ואת כל בתי ירושלים. הוא שבר את החומה כדי לסמל את מעמדה של ירושלים ואת יתר הנשארים בעיר הגלה (גלות יהודה לבבל - 586 לפנה"ס).

תאריכים חשובים בפס' 1-12

10 בחודש העשירי – היום בו נבוכדנאצר הגיע לירושלים בכדי לדכא את המרד.

9 בחודש הרביעי – (צום י"ז בתמוז) הפך ליום אבל מכיוון שביום זה הובקעה חומת העיר ירושלים.

7 בחודש החמישי – (ט' באב) חרב בית המקדש ולכן ישנו צום תשעה באב. (חז"ל קבעו דווקא את ה-9 באב כיוון שבתאריך זה הסתיימה שריפת בית המקדש).

פעולותיו של נבוזראדן להרס ירושלים (מלכים ב' כ"ה פס' 8-12)

נבוזראדן נוקט מספר פעולות במהלך הרס ירושלים:

ג.  הוא מתחיל בשריפת בית המקדש, בית המלך וכל מבני האצולה (מל"ב, כ"ה 9).

ד.   הוא שורף את כל שאר הבתים בירושלים (מל"ב, כ"ה).

ה.  הוא מחריב את חומת ירושלים (מל"ב, כ"ה 10).

מטרת פעולות אלה היא הפיכת ירושלים לעיר נחותה וכמו כן למנוע מרד נוסף.

נבוזראדן מגלה את כל היתר (כל מי שלא היגלה נבוכדנאצר) ומשאיר רק את דלת העם. מדובר באנשים רבים מאוד וזאת ניתן להבין מהשימוש במילה "המון" בפסוק זה. היחידים שנשארו בארץ הם דלת הארץ.

גורל כלי המקדש

בפסוקים 7-11 מסופר כי נבוזראדן בוזז את כל כלי המקדש. בעזרא א' 7-11 מתואר מה עלה בגורל כלים אלה: רוב כלי המקדש שנלקחו ע"י בבל הותכו – אביזרי הנחושת הותכו. אך חלק מכלי הזהב והכסף נשמרו.

גורלן של האליטות (מלכים ב' כ"ה פס' 18-21)

האנשים שנלקחו למשפט היו "שריה כהן הראש, ואת צפניהו כהן משנה ואת שלושת שומרי הסף... סריס אחד אשר הוא פקיד על אנשי המלחמה.... וחמישה אנשים מרואי פני המלך.. ואת הסופר שר הצבא.... ושישים איש מעם הארץ" (מל"ב, כ"ה 18-19). כל האנשים שנלקחו היו משלוש רשויות – הדתית (הכהנים והנביאים), הצבאית (שר הצבא והסריס) והמדינית (עם הארץ). כל אלה נשפטו ברבלה ודינם היה הוצאה להורג בעוון הסתה למרד בבבל.

המלכתו של גדליה בן-אחיקם (מלכים ב' כ"ה פס' 22-24)

לאחר ההגלייה, נשארה ביהודה "שארית הפליטה" והבבלים מינו עליהם את גדליהו בן-אחיקם למנהיג. גדליה נשבע אמונים לבבל והוא מנסה לחדש את החיים ביהודה - הוא מזמין את כל מי שברחש בעת החורבן לארצות שכנות לחזור ליהודה ולהתיישב בעריה (ערי בנימין). מדיניותו של גדליהו הייתה מדיניות של כניעה כלפי הבבלים: "וישבע להם גדליהו ולאנשיהם ויאמר להם אל תירעו מעבדי הכשדים שבו בארץ ועבדו את מלך בבל ויטב לכם" (מל"ב, כ"ה 24).

רצח גדליה בן-אחיקם ע"י ישמעאל בן-נתניה (מלכים ב' כ"ה פס' 22-24)

בין השבים לישראל באותה התקופה היה ישמעאל בן-נתניה שהתנגד לשלטונו של גדליהו בגלל שתי סיבות:

סיבה אישית - הוא חשב שלו מגיעה המנהיגות ולא לגדליה.

סיבה פוליטית - בגלל מדיניות הכניעה של גדליהו לבבל.

גדליה התנקש בחייו של גדליה בן אחיקם. המסורת היהודית ייחסה חשיבות רבה לרצח כיוון שהוא היווה את סיום הישוב היהודי ביהודה ולאות אבל על גדליהו נקבע צום.

סופה של ממלכת יהודה (מלכים ב' כ"ה פס' 26)

בעקבות הרצח, חלק גדול משארית הפליטה ברח למצרים מפחד הכשדים. לפני הבריחה הייתה התייעצות עם ירמיה אם לעזוב את יהודה. ירמיה התנגד לעזיבה כיוון שהוא ידע שהעזיבה תשים קץ לכל תקווה לשיקומה מחדש של יהודה. אך למרות זאת, שארית הפליטה עזבה את יהודה למצרים ולקחה איתה (בכוח) גם את ירמיהו הנביא.

"נספח" בעל אופי אופטימי לסיום ספר מלכים (מלכים ב' כ"ה פס' 27-30)

בשנה ה-27 לגלות יהויכין (עצם העובדה שמניין השנים הוא עפ"י הנקודה של גלות יהויכין מלמדת אותנו שגלות יהויכין נתפסה כאירוע מרכזי מאוד בתולדות העם עד כדי כך שהחל מניין שנים מאירוע זה), המלך הבבלי, אויל מרודך, מוציא את יהויכין מבית הכלא, מעלה את מעמדו ויהויכין הופך להיות מקורב למלך הבבלי ומקבל קצבת מזון חודשית. סיום זה של ספר מלכים מהווה סיום של נחמה מכיוון שבפסוקים אלו מדובר על שחרורו של יהויכין מבית הכלא הבבלי ובעלייתו לגדולה בחצר מלך בבל – סיפור זה מפיח תקווה על גולת יהודה בבבל, שתשווע כפי שנושע מלכה יהויכין.

אכן, כ-20 שנה לאחר הוצאתו של יהויכין מבית הכלא, דבר שהוביל לתקווה של חידוש וחזרה ליהודה, בבל תיפול ופרס תעלה על במת ההיסטוריה. המלך הפרסי שנשתלט על בבל, כורש, יוצא שנה לאחר מכן בהצהרה דרמטית - הצהרת כורש - ובה מתיר לכל היהודים שרוצים בכך לשוב לירושלים ולבנות מחדש את המקדש שנחרב. הצהרת כורש ידועה לנו מהתנ"ך ממקורות שונים אך אינה ידועה ממקורות חוץ-מקראיים. מה שכן ידוע לנו מכתובות חוץ-מקראיות הוא שכורש נתן אישור לעמים שונים לחזור לארץ מוצאם ולבנות את מקדשם שהוחרב ע"י הבבלים.

 סיכומים נוספים: מלכים ב' כ"ה

מלכים ב כ"ה 

כל הסיכומים בתנ"ך

מלכים ב', פרק כ"ד - סיכום

סיכום ההתרחשויות במלכים ב' פרק כ"ד

לאחר מותו של יאשיהו היה אמור למלוך בנו, יהויקים, אבל עם הארץ התערב לטובת הבן השני - יהואחז, כיוון שהוא היה אנטי-מצרים-אשור ובעד בבל ואילו יהויקים היה פרו-מצרים. פרעה נכה חוזר מכרכמיש כעבור שלושה חודשים דרך יהודה ומסלק את יהואחז משלטונו ובמקומו ממליך את יהויקים (פרעה משנה את שמו מאליקים ליהויקים. שינוי שמו מסמל את ריבונותו של מלך מצרים על יהודה). יהויקים מולך 4 שנים תחת שלטונו של פרעה נכה (מצרים). בשנת 605 לפנה"ס בבל מנצחת את מצרים בקרב כרכמיש והופכת להיות יורשת האמפריה האשורית. בבל עורכת מסעות מלחמה לאזור על מנת להפגין את שליטתה - היא אמפריה משעבדת ובמסגרת מסע זה יהודה משועבדת לבבל.

יהויקים מורד בבבלים (מלכים ב' כ"ד 1-8)

יהויקים כורת ברית עם מצרים בכדי שתסייע לו למרוד בבבל. יהויקים מקים קואליציה עם כל מיני מדינות שכנות כדי להתאגד נגד בבל ונבוכדנאצר מגיע לאזור בכדי לדכא את המרד ועורך מצור את ירושלים שבמהלכו מת יהויקים ובמקומו מומלך יהויכין.

גלות יהויכין (מלכים ב' כ"ד 8-17)

יהויכין הומלך לאחר מות אביו, יהויקים. יהויכין החליט להיכנע לבבלים ולצאת אליהם ובכך להציל את העיר מחורבן. האליתות הירושלמים (המלך, אימו, נשותיו, שריו הבכירים, גיבורים, כהנים ונביאים) הוגלו לבבל (גלות יהויכין - 597 לפנה"ס). נשארו בארץ רק "עם הארץ". במקום יהויכין ממליך נבוכדנאצר, מלך בבל, את דודו של יהויכין, מתניה, ומשנה את שמו לצדקיהו. צדקיהו מושבע אמונים לבבל.

ראו סיכום נוסף של מלכים ב', כ"ד וכן גלות יהויכין

כל הסיכומים בתנ"ך

ירמיהו פרק ל"א - סיכום

ירמיהו – פרק ל"א 14 – 19, 26 – 35: נבואות נחמה לגולי שומרון

הערה: בחלק מן הספרים הפסוק הראשון בפרק ל"א הוא בעצם הפסוק האחרון בפרק ל'. בספרים אחרים, כמו למשל בהוצאת "קורן" הטעות תוקנה. אי לכך ייתכן הבדל של פסוק אחד במספור הפסוקים. נא לשים לב!

פרק ל"א הוא מקובץ פרקי הנחמה ל' – ל"ג. בפרק מתוארת גאולתם השלמה של כל שבטי ישראל שגלו לאשור ובבל. הם ישובו לארצם, יבנו אותה ויזכו לשפע כלכלי. יחסי אחווה ישררו בין כל שבטי ישראל, ומרכזם הרוחני-דתי יהיה בית המקדש בירושלים. ה' יכרות אתם ברית חדשה וקיומם בארץ יהיה נצחי.  פרק ל"א הוא לקט של נבואות נחמה וגאולה, כנראה מזמנים שונים מחיי ירמיהו. חלקן מתקופת מלכות יאשיהו, וחלקן, כנראה, מימי חורבן הבית.

הפרק מתחלק לשלוש יחידות גדולות וליחידות משנה רבות. החלוקה ליחידות המשנה נעשית הן על-פי התוכן, הן על-פי הרווחים הגרפיים בין הקטעים (נעשו על-ידי חכמי המסורה, שתפקידם היה לשמר את מסורת הקריאה) והן על-פי נוסחאות פתיחה וסיום, כמו "כה אמר ה'.." "לכן...." "הנה ימים באים וכו'. חלקי הפרק הם:

ירמיהו פרק ל"א פס' 1 – 20: שיבתם של עשרת השבטים לארץ ישראל והשתרשותם בה לנצח.

קטע זה מופנה כולו לבני עשרת השבטים שגלו לאשור עם חורבן שומרון (722). יש הסבורים כי הנבואות הללו נאמרו בתחילת ימי פעילותו של ירמיהו, בשעה שהמלך יאשיהו ניסה לאחד את שרידי עשרת השבטים, שנשארו בארץ ולא גלו לאשור, עם ממלכת יהודה. אחרים משערים כי הקטע כולו נאמר בזמן המצור הבבלי על ירושלים, סמוך לזמן חורבנה.

בפסוקים 14 – 19 השורש המנחה הוא ש.ו.ב  ובאמצעות משמעויותיו השונות של הפועל מבטא הנביא את הרעיון המרכזי: העם שבגלות אשור יחזור בתשובה, ואז ישיבם ה' מן הגלות.

ירמיהו פרק ל"א פס' 26 – 35: הצלחתם של שבטי ישראל בא"י וקיומם הנצחי בה כחוק טבע.

בקטע זה שלוש נבואות לאחרית הימים, המתחילות כל אחת בקריאה: "הנה ימים באים..".

פס' 29 – 30: עוסקים בשינוי תורת הגמול באחרית הימים.

פס' 31 – 34: מתארים את הברית החדשה בין ה' ועמו, זאת מכיוון והברית הישנה, ברית סיני הופרה על-ידי העם פעמים רבות. הברית החדשה תהייה חקוקה בלב כל אדם מרגע לידתו, ולא יהיה צורך ללמדה.

הסברים קצרים למספר פסוקים:

פס' 14: "קול ברמה נשמע.." רוב המפרשים מסבירים "במרומים" אבל כנראה שהכוונה היא לעיר בשם רמה, השוכנת מצפון לירושלים, ועל-פי אחת המסורות (שמואל א', י' 2) שם קבורה רחל.

פס' 17: "אפרים מתנודד" שבט אפרים, המסמל את שבטי הצפון, מודה בטעותו ומתבייש במעשיו. "עגל לא לומד" הוא עגל שטרם שמו עליו מלמד, ועדיין לא הסתגל למלאכת החרישה.

פס' 20: "נקבה תסובב גבר" שינוי בסדרי החברה: האישה מחזרת אחרי הגבר, ולא על-פי הנוהג הרגיל.

פס' 30: מוטיב כריתת הברית החדשה נמצא בספר דברים, בימי יאשיהו. הברית העתידית, בשונה מברית סיני, לא תהייה חקוקה באבן, אלא תהייה חלק בלתי נפרד ממהות האדם בישראל, ועל כן תהייה בלתי ניתנת להפרה, ולא יהיה צורך ללמדה. על חידוש הברית ניתן לקרוא במלכים ב' כ"ג 1 – 3.

פס 35 – 36: כשם שהברית החדשה תהייה חלק מישותו של כל יהודי, כך גם עם ישראל יהיה עמו של ה', כחלק מחוקי הטבע, חוק שאינו ניתן לביטול.  

ראו גם: ירמיה ל"א

כל הסיכומים בתנ"ך

ירמיהו פרק י"ב - סיכום

בקטע שלפנינו מתלונן הנביא בפני ה' מדוע הרשעים מצליחים, ואילו הוא, הנאמן לו בכל מאודו, סובל. על-פי כמה רמזים נראה כי קטע זה בא בעקבות העימות, המתואר בפרק י"א, בין ירמיהו לאנשי עירו, ענתות.

ירמיהו פרק י"ב פס' 1 – ירמיהו מקדים ואומר כי ה' אמנם שופט צדק, אך יש לו טענה משפטית: כיצד זה הרשעים מצליחים בדרכם, וכל הבוגדים בדרכי ה' חיים בשלווה? 

ירמיהו פרק י"ב פס' 2 – הנביא משווה את הרשעים לעצים הנטועים עמוק באדמה ומניבים יבול רב (השווה: ירמיהו י"ז 7 – 8), למרות שהתנהגותם צבועה, והם מהללים את האל מן השפה ולחוץ. [בתקופת המקרא טרם למדו על תפקידו של המוח האנושי. הלב והכליות הם האיברים בהם מתקיימות המחשבות והרגשות. ה' מודע גם לפנימיותו של האדם: "בוחן כליות ולב"] פס' 3 – הנביא בטוח כי ה', המכיר אותו לפני ולפנים, משוכנע בצדקתו. הוא מבקש מ-ה' שינתק את הרשעים, כפי שמפרידים מן העדר שה שנועד לשחיטה, ויהרגם. יש כאן דרישה לעונש בבחינת "מידה כנגד מידה", זאת מכיוון שבפרק י"א 19 מתאר הנביא את עצמו כמו "כבש אלוף יובל לטבח".

ירמיהו פרק י"ב פס' 4 – בגלל חטאי הרשעים הארץ יבשה (שוב חוזר מוטיב הבצורת, כעונש על חטאי העם), והעופות והבהמות מתים מחוסר מזון, בעוד החוטאים משוכנעים כי האל לא יבחין במעשיהם הרעים.

ירמיהו פרק י"ב פס 5 – בשני הפסוקים הבאים מופיעה תשובת ה' לירמיהו. ה' לא עונה לנביא תשובה עניינית. ראשית הוא שואל אותו שאלה רטורית, הבנויה מתקבולת ניגודית כפולה: אם הנביא לא מצליח להתמודד עם רגלים (חיילים ללא סוסים), כיצד יצליח להילחם עם פרשים? אם איננו מצליח בארץ שלווה ושקטה, כיצד יתמודד עם משימותיו בגאון הירדן? והנמשל ברור: אם הנביא לא מצליח להתמודד עם אנשי עירו, נבהל מהם ומתלונן ל-ה', כיצד יצליח במשימתו החשובה הרבה יותר בירושלים?   

ירמיהו פרק י"ב פס' 6 – ה' מזהיר את ירמיהו כי אפילו בני משפחתו דורשים את רעתו, למרות שבפניו הם מדברים טובות.

כאמור, ה' איננו עונה לתלונתו של ירמיהו. כמו בתשובתו של האל לטענותיו של איוב, גם כאן המסר ברור: דרכו של האל היא כמובן צודקת, אך האדם איננו מסוגל

ראו גם: ירמיה י"ב 1-6

כל הסיכומים בתנ"ך

ירמיהו פרק ב' - סיכום

ירמיהו פרק ב', פס' 1 – 3 – הנביא עושה כאן אידאליזציה של תקופת המדבר. למרות המתואר בספרי התורה, מתאר כאן הנביא את תקופת הנדודים במדבר כתקופת חסד בין ה' לעמו (אידאליזציה של העבר זוהי תכונה אנושית מאד!). כמו אצל נביאים אחרים, וכמו בנבואות רבות של ירמיהו עצמו, מופיע כאן הדימוי של האל כגבר, או חתן, ועם ישראל ככלה, או בתולה. דימוי זה נוח מאד לנביאים, מכיוון שכל מקרה של עזיבת ה' מתואר אז כמעשה ניאוף, או אפילו כזנות. פס' 3 מתאר את העם כמו מתנת קודש שכל הנוגע בה חוטא ל-ה'.

ירמיהו פרק ב' פס' 4 – 9 – הנביא פונה אל העם בשאלה רטורית: מהו העוול שעשה להם אלוהים שהם עוזבים אותו והולכים אחרי הבלי האלילות ונעשים להבל בעצמם? הרי זוהי כפיות טובה ממדרגה ראשונה כלפי ה', שהעלה אותם מארץ מצרים, והוליך אותם לארץ ישראל על אף כל הקשיים העצומים בדרך. הן ה' הביא אותם אל ארץ פורייה, והם בכפיות טובה מטמאים את הארץ . בפס' 8 מתאר הנביא לא רק את חטאי העם, אלא הוא הולך ומונה את פשעי ההנהגה: המלכים, הכוהנים, הנביאים וכו' הזניחו את תפקידם והטעו את העם. בפס' 9 מופיע העונש (בקשר של סיבה ותוצאה): ה' יריב עם העם, כלומר יעניש אותו, ולא רק את הדור הנוכחי, אלא גם את הדורות הבאים. יש לזכור כי בימי ירמיהו שיטת הגמול היא עדיין גמול קיבוצי לדורות.

ירמיהו פרק ב' פס' 10 – 13 – הנביא שולח את העם ללמוד מן העמים השכנים הן ממערב (איי כתים = איי הים התיכון, כרתים וכו') והן ממזרח כיצד יש להתנהג עם האלוהים. לטענתו אף אחד מן העמים הללו לא החליף את אלוהיו, למרות שהם אינם אלוהי אמת כלל וכלל, ואילו עם ישראל בוגד באלוהיו, שהוא האל האמיתי האחד והיחיד, ומחליף אותו באלוהים אחרים, שאין בהם כל תועלת.

"תיקון סופרים" – התלמוד מעיד כי במספר מקומות חז"ל שינו את הטקסט המקראי, למרות שהתקדש ונחתם. במקרה זה, הטקסט המקורי היה: "ועמי המיר כבודי בלא יועיל", אך בגלל הרצון שלא לפגוע בכבוד האל שונה הטקסט: "ועמי המיר כבודו בלא יועיל". 

בפס' 12 פונה ירמיהו אל השמים ודורש מהם כי כעונש על התנהגותו הנפשעת של העם לא יורידו גשם. יש לציין כי במספר מקורות במקרא העונש על עבודת האלילים הוא בצורת,  ואילו ה' מתואר בפס ' 13 כמקור מים חיים

ראו גם: ירמיהו ב' 1-13

כל הסיכומים בתנ"ך

ירמיהו פרק א' - סיכום

לאחר הכותרת לספר אנו קוראים על תיאור הקדשתו של ירמיהו לנביא ה'. בהמשך הוא רואה שני מראות נבואיים, ולבסוף הוא זוכה לקבל מ-ה' דברי חיזוק ועידוד.

ירמיהו פרק א' פס' 1 – 3 – הכותרת לספר. על הפרטים הנלמדים מן הכותרת, ראה בדף המבוא לספר ירמיהו.

ירמיהו פרק א' פס' 4 – 10 – הקדשתו של ירמיהו לנביא. ה' מודיע לירמיהו כי הוא נועד לנבואה עוד בטרם נולד. ירמיהו טוען לפני ה' כי איננו יודע לדבר לפני קהל, מחמת גילו הצעיר. ה' מבהיר לירמיהו כי אין כאן עניין של גיל, אלא כוחו של ה' הוא העומד מאחוריו. ה' מוסיף ואומר לירמיהו כי אל לו לפחד מפני העם, למרות הקשיים העומדים בפניו.

בפס' 9 מתואר מעשה סמלי: יד ה' נוגעת בלשונו של ירמיהו ו-ה' אומר לו: "הנה נתתי דברי בפיך" ובכך הוא עונה לו על טענתו "הנה לא ידעתי דבר". ומוסיף כי יהיה איתו להצילו.

בפס' 10 מודיע ה' לירמיהו על שליחותו. יש לשים לב כי מספר הפעלים המורים על הרס כפול ממספר הפעלים המורים על פעולות חיוביות, אות הוא כי נבואותיו של ירמיהו יהיו בעיקר נבואות זעם ותוכחה.

"סצינת דפוס" – זהו מושג הבא להראות על תבנית ספרותית קבועה. במקרה שלנו מדובר בהקדשה לנבואה. בהקדשות המופיעות במקרא מופיעים מוטיבים דומים בסדר קבוע: המינוי לנבואה, התנגדות הנביא, דחיית ההתנגדות, עידוד הנביא ומעשה סמלי. כך למשל הקדשתו של משה (שמות ג' 7 – 12) דומה מאד לזו של ירמיהו. לעומת זאת, בחזון הקדשתו של ישעיהו מופיע אמנם אותו הביטוי בדיוק : "ויגע על פי" (ו' 7), אבל בניגוד לנביאים אחרים ישעיהו מתנדב לשליחותו. (משה וירמיהו מגלים התנגדות. יונה – בורח!)

ירמיהו פרק א' פס' 11 – 16 – שני חזונות נבואיים. בראשון רואה ירמיהו "מקל שקד". ה' משבח אותו: "היטבת לראות", אולי כדי לעודדו ולשבחו. ה' מודיע לירמיהו כי הוא שוקד על דבריו לעשותם, כלומר נבואותיו של ירמיהו מפי ה' יתמלאו בקפדנות וללא דיחוי. המראה השני שרואה ירמיהו הוא "סיר נפוח" שפניו מופנות כלפי צפון. רבים הפירושים שניתנו לביטוי זה. יש המפרשים קוצים נשרפים (סיר = קוץ, כמו סירה קוצנית) שרוח צפונית מבעירה אותם. אחרים טוענים שמדובר בסיר בישול מבעבע והפתח להדלקת האש הוא מצידו הצפוני. בכל מקרה, בעקבות המראה הזה מודיע ה' לנביא כי "מצפון תפתח הרעה", כלומר האסונות שיבואו על עם ישראל יגיעו מצד צפון. ה' יושיב את מלכי הצפון (כנראה שם כללי למלכי הארצות שמצפון לישראל) בשערי ירושלים כדי לשפוט את תושבי העיר על חטאיהם, שהם במקרה זה בעיקר עבודת אלילים. (במקרים רבים אחרים בנבואות ירמיהו ידובר בחטאים מוסריים דווקא).  

ירמיהו פרק א' פס' 17 – 19 – ה' חוזר ומעודד את הנביא לבל יפחד מהעם. אמנם צפויות לו שעות קשות, מכיוון שנבואות הזעם שלו יקוממו עליו את שומעיו, אך ה' מתרה בו לבל ייכנע, כי אם כך יהיה, ה' ישבור את רוחו. אנשי ירושלים ינסו להילחם בירמיהו, אך לא יוכלו לו, כי ה' עומד על העת לצידו.

ראו גם: ירמיהו א'

כל הסיכומים בתנ"ך

ספר ירמיהו - מבוא (סיכום)

המקורות לידיעותינו על תקופתו של ירמיהו הם משני סוגים: מקורות מקראיים, בעיקר הספרים מלכים ב', ירמיה, ובמידה מועטה גם יחזקאל, ומקורות שמחוץ למקרא, בעיקר אשוריים ובבליים. אלה האחרונים תורמים רבות להבנת האירועים הבין-לאומיים, שגם ממלכת יהודה נשתלבה בהם.

הכותרת לספר א', 1 - 3 , תוחמת את זמן פעילותו של ירמיהו באופן מדויק ביותר: משנת שלש-עשרה ליאשיהו 

ועד "גלות ירושלים בחדש החמישי", כלומר 627 - 586 לפנה"ס. מכאן שירמיהו ניבא במשך 41 שנה. הייתה זו תקופה הרת-גורל לישראל, בעת שמאורעות חשובים ביותר התרחשו בזירת המזרח הקדמון. ירמיהו היה עד 

למאבקה של בבל באשור, לניצחונה של בבל ולהשתלטותה על העולם העתיק.

המאורע הפנימי החשוב ביותר בירושלים התרחש בשנה השמונה-עשרה ליאשיהו, 622 לפנה”ס, שנהוג לכנותו "הרפורמה של יאשיהו". על רקע חולשתה של אשור, החל יאשיהו בפעולות לחיזוק מעמדה של יהודה בתחום המדיני והדתי כאחד. הוא סיפח לממלכתו שטחים מצפון לירושלים, שהיו בעבר בתחום ממלכת אפרים, ביטל את כל ה"במות"- מקומות שבהם עבדו ל-ה' מחוץ למקדש בירושלים. מעתה רוכזה כל עבודת ה' בירושלים. פעולה זו נעשתה בעקבות מציאת "ספר התורה" במקדש, והייתה מלווה בטקס של כריתת ברית בין העם לאלוהיו.

בשנת 609 נהרג יאשיהו בקרב עם מלך מצרים. "עם הארץ" המליך תחתיו את יהואחז בן יאשיהו, אך מלך  

מצרים הדיחו מכיסאו והמליך במקומו את אחיו, יהויקים, בהניחו שהוא ינהל מדיניות פרו- מצרית ואנטי- בבלית.

בשנת 605, לאחר ניצחון מכריע של בבל על אשור בקרב כרכמיש, השתלטה בבל על יהודה והפכה אותה  

למדינת חסות. בשנת 600 מרד יהויקים בבבל. בעיצומו של המרד, מת יהויקים, ובנו יהויכין מלך במקומו ונכנע  לבבל לאחר 3 חדשי שלטון בלבד. בהיותו אחראי בעיני הבבלים למרד, הוגלה יהויכין עם עשרת אלפים מיושבי  ירושלים ויהודה. מלך בבל המליך במקומו את מתניה, בנו השלישי של יאשיהו ושינה את שמו לצדקיהו.

צדקיהו לא למד את לקח האסונות הקודמים ומרד בבבל. המרד הסתיים בגלות מקיפה, בחורבן ירושלים ומקדשה ובאובדנה המוחלט של עצמאות יהודה בשנת 586 לפנה"ס.

בספר ירמיהו מסופר על קורותיו של הנביא, יותר משמספר כל ספר אחר על נביאו. זהו היחיד מבין ספרי הנביאים שיש בו גם שירים אישיים, וכן פרקים מתולדות חייו של ירמיהו. ירמיהו הקדיש את כל חייו לתפקידו הנבואי, לא נשא אישה ולא הקים משפחה.

ירמיהו נולד בענתות, לא הרחק מירושלים, והיה בן למשפחת כוהנים, שלאחר הרפורמה נשארה חסרת תעסוקה. לאחר תקופה מסוימת עבר ירמיהו לירושלים שם נשא את מרבית נבואותיו. הרקע הכוהני של ירמיהו לא ניכר בדבריו, בניגוד לנביא יחזקאל, שמוצאו הכוהני ניכר מאד בנבואותיו.

בעת שצרו הבבלים על ירושלים, ישב ירמיהו בכלא, משום ששרי המלך ראו בו בוגד הבא לרפות את ידי הלוחמים. לאחר נפילת העיר בידי הבבלים, לא הוגלה ירמיהו, משום שהבבלים ראו בו גורם פרו-בבלי, והוא היה ממנהיגי העם שישבו עם גדליהו בן אחיקם במצפה. לאחר רצח גדליהו ירד ירמיהו עם שארית הפליטה למצרים. אין אנו יודעים כמה זמן שהה שם, אך יש לשער שלא לזמן ארוך, ולאחר זמן מה מת, לא ידוע היכן.

אישיותו של ירמיהו, הרקע ההיסטורי לפעולתו, תורתו המוסרית והכרתו הפוליטית, עשוהו לאחת הדמויות הטרגיות ביותר בקרב נביאי ישראל, דמות שמאפיינים אותה מאבקים פנימיים מתמידים בין מגמות מנוגדות: מצד אחד הרגשת הכורח להתנבא, ומצד שני הרצון להימלט מתפקיד כפוי טובה זה. ההכרה הברורה שאין מנוס מחורבן ירושלים, ומאידך התקווה הקלושה שעל-ידי הטפה אפשר יהיה להיטיב את דרכי העם. מצד אחד נבואות חורבן המלוות בתיאורי זוועה, ומצד שני נבואות נפלאות של ישועה וגאולה. מאבקים פנימיים כאלה היו כנראה גם לנביאים אחרים אך אצל ירמיהו הם הבולטים והעזים ביותר.

המיוחד לנבואות הגאולה של ירמיהו הוא הפנייתן ליהודה ולאפרים כאחד, תוך הדגשת בנייתן מחדש של שומרון ועריה. נראה, שעיקרן של נבואות נחמה אלו נאמר בימי יאשיהו, כשנתחזקו התקוות ללכד מחדש את שבטי אפרים תחת שלטון מלך מבית דוד.

סגנונו של ספר ירמיהו דומה לסגנונו של ספר דברים, ולסגנונה של המסגרת העריכתית של ספר מלכים.

עריכתו של הספר איננה כרונולוגית, כלומר לא על ציר הזמן. יש בספר קבצים של נבואות כמו קובץ נבואות הנחמה, בפרקים ל – ל"ג, קובץ של פרקי נבואות לגויים ועוד. 

סיכומים בספר ירמיהו
ירמיהו פרק א'
ירמיהו פרק ב'
ירמיהו פרק י"ב
ירמיהו פרק ל"א

כל הסיכומים בתנ"ך

x

הרפורמה של יאשיהו - מלכים ב', כ"ב – כ"ג - סיכון

הרקע לרפורמה של יאשיהו

רפורמה, פירושה תיקון יסודי, או שינוי ושיפור. בית המקדש נבנה בשנת 965 לערך. על-פי המסופר בספר מלכים, יאשיהו, שעלה למלוכה בשנת 640, החל לבצע בדק בית במקדש, בשנה השמונה-עשרה למלכו (622). במהלך העבודה נמצא ספר תורה: "ויאמר חלקיהו, הכהן הגדול... ספר התורה מצאתי בבית ה'...ויקראהו שפן לפני המלך. ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה, ויקרע את בגדיו" (מלכים ב', כ"ב 8 - 11). כלומר, על-פי המסופר בפסוקים אלה, מתקבל הרושם כי הספר שנמצא הוא קטע, או חלק, מספר התורה, שעל-פי המסורת ניתן למשה בהר-סיני. 

המסורת היהודית קובעת כי התורה כולה ניתנה על-ידי ה' למשה במעמד הר-סיני. (מסורת קיצונית יותר טוענת כי משה קיבל בהר-סיני את התנ"ך כולו, את המשנה, התלמוד, וכל מה שיאמר חכם יהודי עד אחרית הימים. לעומת זאת, טוענת הנצרות כי משה קיבל בהר-סיני אך ורק את עשרת הדברות). מכאן נגזר כי הספר שנמצא בבית המקדש היה חלק מן התורה, שאבד במרוצת השנים. זו גם הסיבה לתגובתו של המלך יאשיהו, שהבין כי העם כולו נוהג, מזה דורות רבים, בניגוד לכתוב בתורה, ועל כן קרע את בגדיו, מחשש לעונש הכבד הצפוי למי שמפר ברית עם ה'.

המחקר המקראי - השערת דה-וטה.

בעבודת דוקטורט, שפרסם בשנת 1805, היה הכומר הבלגי מרטין דה-וטה הראשון שהצביע על הזיקה הישירה בין הרפורמה של יאשיהו לבין ספר דברים. במלים אחרות: השערתו של דה-וטה, שהתקבלה מאז על דעת מרבית חוקרי המקרא, הייתה כי הספר שנמצא במקדש היה ספר דברים. לדעתו, הספר נכתב במקדש, או בחצר המלך, כתגובת נגד למעשיו וחטאיו של המלך מנשה. אם אמנם צודק דה-וטה בהשערתו, הרי שספר דברים חובר באמצע המאה השביעית לפנה"ס בערך. (חשוב לזכור: מעמד הר-סיני מתוארך לשנת 1250 לערך).

תיקוניו הדתיים של יאשיהו, המפורטים בספר מלכים, כללו בין היתר: טיהור הפולחן מן היסודות האליליים הזרים, חיסול הבמות והמזבחות (לאלוהי ישראל) שמחוץ למקדש בירושלים, איסור על הכוהנים ששרתו מחוץ לירושלים לעלות למזבח ה' שבעיר וריכוז כל עבודת הפולחן במקום אחד בלבד, במקדש בירושלים.

רק לאחר הטיהור "נעשה הפסח...בירושלים" (כ"ג 21 - 23), בדיוק כפי שנדרש בחוקת הפסח שבספר דברים. על-פי עדות ספר מלכים "כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל, וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה.." כלומר מאז שעלה עם ישראל על אדמתו, לא נחוג הפסח כנדרש בחוקת הפסח (דברים ט"ז 1 - 8), אלא רק עתה, עם מציאת אותו חלק מספר התורה. פסח זה נקרא במסורת היהודית "פסח יאשיהו".

הרעיון של אחדות הפולחן הוא הציר המרכזי של ספר דברים. על-כן נקבע, כאמור, זמן כתיבתו של הספר כתאריך הרפורמה של יאשיהו. זאת מכיוון שרק בספר זה, ולכל ארכו, מודגש הרעיון של ריכוז הפולחן במקום אחד, שייבחר ע"י ה'. עיקרון זה לא היה קיים בפועל (ואולי אף לא בתיאוריה) בתקופת בית ראשון, עד ימי יאשיהו. נביאים קנאים, כמו אליהו ואלישע, קיימו מזבחות מחוץ לירושלים (מלכים א', י"ח 30 - 38, י"ט 21) וגם נביאי הכתב הקלאסיים, כמו עמוס, הושע, מיכה וישעיהו מעולם לא הזכירו, ולו גם ברמז, את העיקרון של עבודת ה' אך ורק בירושלים. בנוסף, מלכים כמו דוד ושלמה הקריבו קורבנות מחוץ לירושלים והדבר לא נחשב להם כחטא, ולא נזקף לחובתם בהערכות של עורכי ספר מלכים (אם כי מדי פעם נזכרת ביקורת שלילית ש"העם מקטירים בבמות").

לטיעון זה (שהספר שנמצא הוא ספר דברים) יש לצרף טעמים נוספים, כמו הזיקה הסגנונית המובהקת שבין ספר דברים למסגרת העריכתית של ספר מלכים (כלומר, ההערות של עורכי ספר מלכים דומות בסגנונן ללשונו של ספר דברים). כמו כן קיים דמיון מובהק בין לשונו של ספר ירמיהו, הנביא שניבא בימי יאשיהו, ללשון של ספר דברים.

תוכן הפרקים: לאחר מציאת הספר, שולח המלך יאשיהו משלחת אל הנביאה חולדה, בתקווה שתצליח להסיר את רוע הגזרה ותביא לכך ש-ה' יסלח לעם. תוחלתו של יאשיהו נכזבת. חולדה מנבאת חורבן שלם לעיר ולמקדש, אך מציינת כי הדבר יקרה לאחר ימיו של יאשיהו, מכיוון שהוא חזר בתשובה וחטאיו נסלחו לו.

פסוקים כ"ג 1 – 3  מתארים את טקס חידוש הברית שעורך המלך. המילה המנחה "כל" באה להדגיש כי כל העם עמד בברית, בדומה לברית סיני, והבטיח לקיים מעתה ואילך את כל החוקים ככתבם וכלשונם.

מכאן (פס' 4 – 16) פותח יאשיהו בטיהור נרחב של כל שריד לעבודת אלילים. בנוסף, הוא מחסל את כל מקומות הפולחן ל-ה' מחוץ לירושלים. את כוהני המקדשים המקומיים שנסגרו הוא מביא לירושלים ודואג לכלכלתם, ואילו הלויים, שלאחר סגירת המקדשים המקומיים נותרו חסרי יכולת להתפרנס, הופכים מעתה לתלויים בחסדי הציבור.

פס' 17 – 18 עוסקים באיש האלוהים שמצבתו ניצבת בבית-אל. אותו איש אלוהים ניבא, שלוש-מאות שנים קודם לכן, כי יבוא יום ומלך מבית דוד, יאשיהו שמו, ישרוף עצמות אדם על המזבח בבית-אל, שירבעם מקטיר עליו, ויטמא אותו. (מלכים א' י"ג). יאשיהו מצווה לכבד את אותו איש האלוהים ולא לגעת בעצמותיו. יאשיהו לא צמצם את הטיהורים לתחום יהודה, ועבר לעשות כן גם בשטחי ממלכת ישראל לשעבר , ורק לאחר כל זאת, הוא מתפנה לחגיגות הפסח. 

לסיכום: לרפורמה של יאשיהו, המבוססת כנראה על הכתוב בספר דברים, היו שני צירים עיקריים:

א. ריכוז כל הפולחן לה' במקום אחד בלבד: במקדש בירושלים.  ב. ביעור האלילות, וכל שריד אחר לעבודה זרה.  

ראו גם: מלכים ב', כ"ב – כ"ג

כל הסיכומים בתנ"ך

דברי הימים ב', פרק ל"ג - סיכום

סיפורו של המלך מנשה חוזר בדברי הימים ב', ל"ג. חטאיו הדתיים, המתוארים במלכים ב', כ"א 1 – 9 מתוארים כמעט ללא שינוי גם כאן. אבל החל מפסוק 10 אנו לומדים כי בזמן כלשהו, במהלך מלכותו, חטא מנשה כנגד מלך אשור. הוא נלקח בשבי ונאסר בבבל (עובדה מוזרה בפני עצמה: מדוע לא באשור?). על-פי המסופר במקור זה, בזמן שהותו של מנשה בכלא הוא חוזר בתשובה שלמה ומתפלל ל-ה'. ה' נעתר לתפילותיו ומחזיר אותו לירושלים. מנשה זוכה להארה "וידע מנשה כי ה' הוא האלוהים" (פס' 13). לאחר שובו מן הכלא מבצר מנשה את ירושלים ומארגן את צבאו בערי יהודה הבצורות. זאת ועוד. הוא מסיר את כל סימני העבודה הזרה שהכניס ליהודה, בונה מזבח ל-ה' ודורש מתושבי יהודה לעבוד אך ורק את ה' אלוהי ישראל. 

חוקרי מקרא רבים מפקפקים באמינותו ההיסטורית של סיפור החזרה בתשובה של מנשה, או של חלקים גדולי ממנו. ייתכן אמנם שמנשה נלקח לכלא האשורי בגלל ניסיון מרידה כושל כלשהו, ולאחר מכן הוחזר ליהודה, כדי להיות מלך כנוע ונוח לאשור, אבל קשה מאד לקבל כפשוטו את הסיפור כולו.

להלן חלק קטן מהנימוקים:

א. הסיפור כולו איננו מופיע כלל בספר מלכים ב' כ"א, שנכתב סמוך יותר למאורעות מאשר ספר דברי הימים.

ב. קשה לחשוב שלאחר שהוחזר מהכלא יעז מנשה להרגיז את מלך אשור ולסלק מיהודה את הפולחן האשורי.

ג. אם אכן מנשה סילק את כל עבודת האלילים מיהודה, מה עשה יאשיהו ברפורמה שלו? הרי שני הפרקים הבאים בספר מלכים הולכים ומספרים כיצד סילק יאשיהו את מקומות הפולחן של העבודה הזרה מירושלים ומיהודה?

מן הטעמים הללו ואחרים, סביר להניח שהצדק הוא עם החוקרים השוללים את מהימנותו ההיסטורית של הסיפור.

מה הביא אפוא את מחבר ספר דברי הימים "להמציא" את הסיפור על חזרתו בתשובה של מנשה?     

הסוד טמון, כנראה, בשינוי המהפכני בתורת הגמול סמוך לחורבן המקדש (ראה יחזקאל י"ח). בימי כתיבת ספר מלכים, או נכון יותר, בימי חייו של מנשה עצמו, הייתה נהוגה בישראל שיטת הגמול הקיבוצי לדורות. למחבר ספר מלכים לא הפריעה הסתירה המדהימה בין התנהגותו הדתית והמוסרית של מנשה, לבין אורך תקופת מלכותו. ניתן היה לומר שהוא מלך 55 שנים בזכות חזקיהו אביו, שהיה צדיק, או לחילופין, אפשר היה לטעון שהעונש על מעשיו יגיע בעתיד. לעומת זאת, בימי כתיבת ספר דברי הימים הגמול היה צריך להיות אישי ומיידי, ואין כל דרך לתרץ את תקופת מלכותו הארוכה כל כך של מנשה. על-כן נאלץ היה מחבר ספר דברי הימים להביא את הסיפור, שלדעת רבים לא היה ולא נברא, כל זאת על מנת שהקורא הנבוך לא יחוש סתירה בין מעשי מנשה לגורלו.   

ראו גם: מלכים ב' כ"א \ דברי הימים ב', ל"ג

כל הסיכומים בתנ"ך

מלכים ב' פרק כ"א – חטאי המלך מנשה - סיכום

על-פי המתואר בפרק כ"א, מנשה היה המלך החוטא ביותר בכל תולדות עם ישראל, אבל למרות זאת, מלך יותר מכל מלך אחר בהיסטוריה היהודית: 55 שנים! הן מתיאורי התנ"ך והן ממקורות אשוריים ואחרים אנו לומדים כי בתקופת מלכותו הגיעה יהודה לשפל מבחינה צבאית, מדינית, תרבותית ודתית. לעומת זאת, האימפריה האשורית הייתה בשיא עצמתה. ספרי מלכים וירמיהו תולים בחטאי מנשה את חורבן ירושלים והמקדש, כ – 60 שנה לאחר מותו, דוגמא מצוינת לשיטת הגמול הקיבוצי לדורות, שנהגה בימי בית ראשון בישראל (מלכים ב', כ"ד 3, ירמיהו, ט"ו 4 ועוד).

קריאה בדברי הימים ב', ל"ג תגלה לנו סיפור שונה ומפתיע על קורותיו של המלך מנשה.

מלכים ב', כ"א פס' 1 – 9 – מנשה עולה למלוכה בגיל 12, מה שגרם לו כנראה להיות מושפע משרי הארמון. למרות שחזקיהו, אביו, עשה רבות לסילוק העבודה הזרה, הדבר לא השפיע על מנשה. הקטע הולך ומתאר את חטאיו הדתיים של מנשה. הוא הכניס ליהודה את הפולחן האשורי, שכלל עבודה לצבא השמיים (ראה ירמיהו, ז' 18). כאחאב בשעתו הוא מכניס את פולחן הבעל והאשרה, והגרוע מכל, הוא עושה זאת בחצרות המקדש ואפילו במקדש עצמו. [חזקיהו ואחאב מוזכרים כאן כשני קטבים, חיובי ושלילי, של התנהגות דתית, ומנשה הולך בדרכי אחאב, השלילי מבין השניים]. עוד מואשם מנשה בכישוף, העברת בנו באש ושאר חטאים, בניגוד גמור לחוקי התורה, במיוחד בספר דברים. 

מלכים ב', כ"א פס' 10 – 18 – הקטע דומה לנבואות ירמיהו ומנוסח בסגנון דומה. בגלל חטאי מנשה יבוא חורבן על ירושלים. העיר תחרב כשם שחרבה שומרון בימי אחאב. המספר מביא דימוי מעולם ניגוב החומוס: ירושלים תמחה מעל פני האדמה כשם שהאוכל מנגב את צלחתו משארית הארוחה. ה' ייטוש את תושבי יהודה, "שארית נחלתי" שנותרו לפליטה בארץ לאחר הגליית עשרת השבטים, וייתן אותם ביד אויביהם.

פס' 16 מוסיף לחטאי מנשה בקטע הראשון: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד..". הכתוב לא מביא עובדות ממשיות להאשמה זו. הכוונה אולי לכך שלא רק המצב הדתי היה בכי רע, אלא גם מבחינה מוסרית נעשו בעיר עוולות רבים. התלמוד הבבלי מספר בהקשר לנאמר בפס' 16 כי מנשה רצח את הנביא ישעיהו, שהיה דודו, אבל אין לדבר סימוכין משום מקור אחר.

מלכים ב', כ"א פס' 19 – 26 – קטע זה עוסק באמון בנו של מנשה. הוא מולך שנתיים ונרצח בביתו. "עם הארץ" (כנראה גוף משפטי שתפקידו היה לשמור על רציפות שושלת בית דוד) ממית את הרוצחים של אמון, וממליך את יאשיהו בנו תחתיו.

ראו גם: מלכים ב' כ"א \ דברי הימים ב', ל"ג

מלכים ב', פרק כ"א

כל הסיכומים בתנ"ך

מלכים ב', פרק י"ט - סיכום

מלכים ב', פרק י"ט 1 – 7, 32 – 37

מלכים ב', י"ט, פס' 1 – 7 - דברי רבשקה הטילו את רישומם על שרי המלך שהאזינו לו. הם באים למלך, קרועי בגדים ומיואשים לנוכח הדברים ששמעו. גם המלך מגיב בקריעת בגדיו. הוא מתכסה בשק, לאות אבל, והולך לבית המקדש, אולי כדי למצוא נחמה. חזקיהו שולח משלחת רמת דרג אל הנביא ישעיהו. המשלחת פונה אל הנביא בפתגם חוכמתי, הלקוח מתחום ההיריון והלידה. תושבי ירושלים מושווים ליולדת שמתאמצת ללדת, אך אין לה כוח לשלבים הסופיים של הלידה, והאישה והעובר נמצאים בסכנת מוות. הנמשל ברור: תושבי ירושלים עומדים בפני כליה. המשלחת מבקשת מישעיהו לשאת תפילה למען העם. מלשון הבקשה ברור לחברי המשלחת כי לנביא קרבה גדולה יותר לאלוהים מאשר לשאר האנשים: "אולי ישמע ה' אלוהיך..". כלומר, אולי ה' שמע את החרפות והקללות של רבשקה כנגדו, וירצה לבוא איתו חשבון ולהענישו.

ישעיהו משיב מיד כי אין צורך לפחד מהגידופים של רבשקה. הוא לועג לשרי אשור, קורא להם "נערים" ומנבא לחזקיהו כי מלך אשור ישמע "שמועה", כלומר יגיע לידיו מידע כלשהו, שיכריח אותו לשוב לארצו מבלי שיכבוש את ירושלים, ושם הוא ימות בחרב. חשוב לציין שנבואתו זו של ישעיהו התגשמה במלואה ובדייקנות!

מלכים ב', י"ט פס' 32 – 34 – בקטע זה חוזר ישעיהו על הבטחתו למלך חזקיהו שירושלים לא תיפול לידי סנחריב. האשורים לא יצליחו לבצע שום פעולה צבאית, ויחזרו בדיוק באותה הדרך בה הגיעו, כל זאת "למעני ולמען דוד עבדי".

מלכים ב', י"ט פס' 35 – 37 – בפסוקים הללו מסופר על נס אלוהי שארע בסופו של דבר. עם אור הבוקר נמצאו מאה שמונים וחמישה אלף מחיילי אשור "פגרים מתים", כתוצאה מכך שמלאך ה' הכה בהם. סנחריב שב לארצו, ותוך כדי שהוא מתפלל לאלוהיו הוא נרצח על ידי שניים מבניו, שנמלטו לארץ אררט, ואילו בנו השלישי עלה למלוך תחתיו.

אין ספק שמספר החיילים האשורים שמתו "בלילה ההוא" הוא מוגזם ביותר, וגם התערבות האל במלחמות בני האדם היא עניין למאמינים אדוקים. מה באמת ארע בירושלים שגרם למלך אשור לשוב לארצו? כמה חוקרים משערים כי צבאו של סנחריב הוכה במגפת דבר, וזאת בגלל תנאי התברואה הלקויים שנגרמו מחמת מחסור במים (כזכור, סתם חזקיהו את מימי המעיינות מסביב לעיר, כהכנה למרד נגד אשור). חיזוק להשערה זו אנו מוצאים בדברי הרודוטוס, היסטוריון יווני של העולם העתיק. בדרך אגב, תוך כדי שהוא מתאר קרב שנערך במצרים בין צבא יון לצבא המצרי, הוא מספר כי לצבא היוני ארע בדיוק מה שקרה כמה מאות שנים קודם לכן לצבא סנחריב שצר על ירושלים: המגינים של הלוחמים, שהיו עשויים מעור של בעלי חיים, משכו אליהם חולדות, והללו הפיצו בצבא את מחלת הדבר וגרמו למגפה. קשה לדעת מה היו מקורותיו של הרודוטוס לידיעה זו, אבל אפשר בהחלט לקבל את דבריו כסבירים, ובכל מקרה הם אינם סותרים את חוקי הטבע, ואינם בגדר נס אלוהי.

על-פי דברי המספר המקראי סנחריב מצא את מותו מיד לאחר שחזר לאשור, או במילים אחרות המחבר המקראי קושר בין פגיעתו של סנחריב בתושבי יהודה לבין מותו מידי בניו. על-פי מקורות אשוריים הרצח המתואר במקדש האשורי הוא אכן מאורע היסטורי, שקרה לא מיד לאחר המצור, אלא כעשרים שנה מאוחר יותר, בשנת 680 לפנה"ס.     

דברי הימים ב', ל"ב 21 – מסע סנחריב מתואר במקביל הן בישעיהו ל"ו – ל"ז, שם התיאור מקביל כמעט במלואו לזה שבספר מלכים, והן בדברי הימים ב', ל"ב. פס' 21 במקור זה מתאר גם הוא את סוף המצור. גם כאן מדובר בנס פלאי שעשה מלאך ה' ,אך אין אזכור למספר החיילים של צבא אשור שמתו, ונאמר כי מלך אשור שב בבושת פנים לארצו. 

שתי הערות לסיכום הנושא "מסע סנחריב":

המצור על ירושלים אמנם נכשל, אבל המרד של חזקיהו הביא אסון כבד על יהודה. מרבית הארץ נכבשה על-ידי האשורים, חלק לא קטן מתושביה הוגלה כנראה, ויהודה הפכה להיות מדינת חסות של אשור.

מן ההיבט הדתי, הצלתה הפלאית של ירושלים חיזקה עוד יותר את ההרגשה בקרב תושבי העיר שהם חסינים מעונש: ה' לא ייתן את ידו להרס המקדש "שלו", ועקב כך גם לא תיפגע העיר. הרגשת חסינות זו גרמה כנראה לתושבי ירושלים להידרדרות מוסרית ודתית, והנביא ירמיהו מגיב על כך בחריפות (ראה ירמיהו ז')

ראו גם: 

מסע סנחריב

מלכים ב' י"ח-י"ט – מסע סנחריב, 

כל הסיכומים בתנ"ך