ירמיהו פרק ב' - סיכום

ירמיהו פרק ב', פס' 1 – 3 – הנביא עושה כאן אידאליזציה של תקופת המדבר. למרות המתואר בספרי התורה, מתאר כאן הנביא את תקופת הנדודים במדבר כתקופת חסד בין ה' לעמו (אידאליזציה של העבר זוהי תכונה אנושית מאד!). כמו אצל נביאים אחרים, וכמו בנבואות רבות של ירמיהו עצמו, מופיע כאן הדימוי של האל כגבר, או חתן, ועם ישראל ככלה, או בתולה. דימוי זה נוח מאד לנביאים, מכיוון שכל מקרה של עזיבת ה' מתואר אז כמעשה ניאוף, או אפילו כזנות. פס' 3 מתאר את העם כמו מתנת קודש שכל הנוגע בה חוטא ל-ה'.

ירמיהו פרק ב' פס' 4 – 9 – הנביא פונה אל העם בשאלה רטורית: מהו העוול שעשה להם אלוהים שהם עוזבים אותו והולכים אחרי הבלי האלילות ונעשים להבל בעצמם? הרי זוהי כפיות טובה ממדרגה ראשונה כלפי ה', שהעלה אותם מארץ מצרים, והוליך אותם לארץ ישראל על אף כל הקשיים העצומים בדרך. הן ה' הביא אותם אל ארץ פורייה, והם בכפיות טובה מטמאים את הארץ . בפס' 8 מתאר הנביא לא רק את חטאי העם, אלא הוא הולך ומונה את פשעי ההנהגה: המלכים, הכוהנים, הנביאים וכו' הזניחו את תפקידם והטעו את העם. בפס' 9 מופיע העונש (בקשר של סיבה ותוצאה): ה' יריב עם העם, כלומר יעניש אותו, ולא רק את הדור הנוכחי, אלא גם את הדורות הבאים. יש לזכור כי בימי ירמיהו שיטת הגמול היא עדיין גמול קיבוצי לדורות.

ירמיהו פרק ב' פס' 10 – 13 – הנביא שולח את העם ללמוד מן העמים השכנים הן ממערב (איי כתים = איי הים התיכון, כרתים וכו') והן ממזרח כיצד יש להתנהג עם האלוהים. לטענתו אף אחד מן העמים הללו לא החליף את אלוהיו, למרות שהם אינם אלוהי אמת כלל וכלל, ואילו עם ישראל בוגד באלוהיו, שהוא האל האמיתי האחד והיחיד, ומחליף אותו באלוהים אחרים, שאין בהם כל תועלת.

"תיקון סופרים" – התלמוד מעיד כי במספר מקומות חז"ל שינו את הטקסט המקראי, למרות שהתקדש ונחתם. במקרה זה, הטקסט המקורי היה: "ועמי המיר כבודי בלא יועיל", אך בגלל הרצון שלא לפגוע בכבוד האל שונה הטקסט: "ועמי המיר כבודו בלא יועיל". 

בפס' 12 פונה ירמיהו אל השמים ודורש מהם כי כעונש על התנהגותו הנפשעת של העם לא יורידו גשם. יש לציין כי במספר מקורות במקרא העונש על עבודת האלילים הוא בצורת,  ואילו ה' מתואר בפס ' 13 כמקור מים חיים

ראו גם: ירמיהו ב' 1-13

כל הסיכומים בתנ"ך