Wednesday, December 25, 2019

השוואה בין החלטת החלוקה 343 לבין מגילת העצמאות של מדינת ישראל - סיכום קצר

השוואה בין החלטת החלוקה 181 לבין מגילת העצמאות של מדינת ישראל


נקודות שוני בין החלטת החלוקה 181 לבין מגילת העצמאות
  • ריבונות: בהכרזת העצמאות אין התייחסות להקמת מדינה ערבית. 
  • ירושלים: איננה מוזכרת כלל במגילת העצמאות. בהחלטה 989 תהווה שטח בינ"ל נפרד תחת פיקוח האו"ם. 
  • המילה 'דמוקרטיה': בהכרזת העצמאות לא מופיעה, אלא רק עקרונות המשטר הדמוקרטי בקצרה )פ' 93 .)בהחלטה 989 מוזכרת רבות עם תיאור נרחב של עקרונות הדמוקרטיה. 
  • גבולות מדינת ישראל: בהחלטה 989 מפואטים מאוד. במגילת העצמאות אינם מוזכרים כלל. 
  • איחוד כלכלי: בהחלטה 989 קיים שיתוף פעולה כלכלי בין המדינות )מטבע ופיתוח כלכלי משותפים(. במגילה אין התייחסות לכך.
נקודות דמיון בין החלטת החלוקה 181 לבין מגילת העצמאות
  • הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. 
  • מדינות בעלות אופי דמוקרטי. 
  • התחייבות לקיום בחירות דמוקרטיות בהן יבחרו שלטונות המדינה. 
  • המדינות יחוקקו חוקה. 
  • שמירה על זכויות אדם, אזרח ומיעוט ועל המקומות הקדושים של כל הדתות.

Wednesday, December 4, 2019

תהלים ק"ד - סיכום

במזמור תהלים ק"ד המשורר עומד נפעם נוכח העולם שברא אלוהים. הוא מודה לו על כך ומבקש ממנו להשמיד את הרשעים.
תהלים ק"ד , פס' 1 – 9  -  גדולתו של ה' בשעה שברא את העולם.
"עוטה אור כשלמה" כמו בסיפור בראשית, האור הוא הדבר הראשון שבורא אלוהים, אבל כאן התיאור אנושי וחי: האור דומה לשמלה לבנה, והשמיים – כאוהל ענקי הפרוש על הארץ.

"המקרה במים עליותיו.." בעוד שהבריאה בבראשית א' היא חד-פעמית, ונעשית במאמר, ללא השתתפות פיזית פעילה של האל הבורא, הרי כאן במזמור היא מתוארת כתהליך מתמשך, כשאלוהים יוצר את איתני הטבע במו ידיו.

כמו במיתוסים השונים, מקומו של האל הוא בשמים (תפיסה שאומצה במלואה על ידי מחברי ספר דברים) ואילו העננים משמשים לאל כמרכבה. מוטיב דומה נמצא בשירת אוגרית, השירה הכנענית העתיקה, ולא נרחיב.
"תהום בלבוש כסיתו, על הרים עמדו מים" בדומה למסופר בבראשית, וגם במיתוס הבבלי, העולם נברא תחילה כשהוא מוצף במים, והמילה "תהום" אינה נפקדת גם כאן (השווה:"תיאמת", במיתוס הבבלי אנומה אליש, בהמשך).

"מן גערתך ינוסון.." חוקרים טוענים כי יש כאן יותר מרמז לסיפור המיתולוגי על מרד הים. האל גוער במים והם חוזרים למקומם. כאמור, הסיפור בבראשית מנסה למחוק כל שריד וזכר לסיפורי מיתוס כלשהם, ועל-כן שם אלוהים בפשטות אומר למים להיקוות בימים, ומיד הם עושים כך. בשני המקורות, לאחר שהמים נקוו במקומות המיועדים להם הם לא שבו לכסות את הארץ.

תהלים ק"ד , פס' 10 – 30 ההרמוניה בטבע והתכלית בבריאה – לאחר שהמשורר פרט את הבריאה הקוסמית של העולם הוא עובר לתאר תופעות טבע שונות. לפי המתואר במזמור לכל אחת מתופעות הטבע יש תכלית מסוימת. שום דבר לא נעשה לחינם. המים נועדו להשקות את האדם, לאפשר לו חיים, להצמיח את גדולי השדה והעצים. הללו מצידם נועדו לשכן את הציפורים בין ענפיהם. גידולי השדה משמשים מזון לבני האדם ולבעלי החיים, אשר מוצאים, כל אחד מהם,  מקום מסוים להתגורר בו: "הרים גבוהים ליעלים. סלעים מחסה לשפנים". אבל בעוד בעלי החיים מוצאים את אוכלם מוכן "מצמיח חציר לבהמה", הרי האדם נצרך לעמול כדי למצוא לו מזון: "ועשב לעבודת האדם, להוציא לחם מן הארץ", כמובן שזהו הד לסיפור גן העדן הקדום. אך לעומת בעלי החיים, האוכלים אך ורק כדי להתקיים,  הרי לאדם הועיד אלוהים גם מאכלים ומשקאות שהם מעבר לצורכי הקיום הבסיסי (פס 15).

האור נברא לטובת האדם, וכמו בסיפור בספר בראשית גרמי השמים הם המבדילים בין היום לבין הלילה, וגם כאן, תפקידו של הירח הוא להשתתף בקביעת לוח השנה: "עשה ירח למועדים". בפס' 19 – 23 המשורר מרחיב ומפרט את ההבדל בין שעות האור והחושך. עם רדת החשכה יוצאות חיות הלילה ושאר הטורפים לשחר לטרף, עם עלות היום חוזרות החיות למאורתן, ואז האדם יכול לצאת לעבודתו ללא חשש.
תהלים ק"ד , פס' 24 – פסוק אופייני להמנוני הטבע בספר תהילים. גדולת האלוהים מנוסחת כשאלה רטורית.
תהלים ק"ד , פס' 25 – 26  - מתארים את ההרמוניה המושלמת השוררת בים. הדגים הגדולים והקטנים שוחים יחדיו, האניות מפליגות  אל האופק ואלוהים משחק לו להנאתו עם הלוויתן אשר יצר. זוהי תמונה הפוכה לחלוטין מזו המצטיירת במיתוסים הקדומים, שם הים הוא שדה הקרב העיקרי, והמלחמות בין האלים ומפלצות  המים, כמו התנינים הגדולים והלווייתנים הן עקובות מדם.

תהלים ק"ד, פס' 27 – 30 - מסכמים את דאגתו של האל לברואיו. מחד -  כאשר הוא רוצה בטובתם הם זוכים לאכול מידו, ובזמן, אבל מאידך – אם הוא חפץ להענישם, הוא ממיתם באחת. זהו רעיון המופיע רבות במסורת היהודית: ה' ממית ומחייה.
"תשלח רוחך – יבראון, ותחדש פני אדמה" – המוות הוא חלק ממחזור החיים. דור הולך ודור בא. אלוהים נותן את רוחו בברואיו כולם, לא רק באדם, באופן קבוע ומתמיד, אבל הוא האחראי גם ל"איסוף" הרוח מהם, כלומר למותם.
פס' 31 – 35 חלקו האחרון  של המזמור שונה לחלוטין מקודמיו. המשורר מתפלל לאלוהים שימשיך ויקיים את הסדר הקוסמי בעולם, זאת מכיוון שהוא מודע לכך שהאל יכול גם אחרת: המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויעשנו" – די במבט של האל לחולל רעש אדמה, ונגיעה קטנה שלו עלולה להביא להתפרצותם של הרי הגעש, הרדומים בדרך כלל.
המשורר חותם את המזמור בבקשה מאלוהים להשמיד את הרשעים, מכיוון שאותם אנשים המציגים את הרוע האנושי הם שפוגעים בהרמוניה של הארץ, ובשלמותה של היצירה האלוהית.   


בראשית א-ב (סיפור הבריאה הראשון) - סיכום

משחר האנושות, בכל תקופה ותקופה התעניין האדם בשאלות כיצד, מדוע ומתי נברא העולם. הן המדע והן הדתות השונות מניחים הנחות שעד היום אינן ניתנות להוכחה.
הפרקים הראשונים של ספר בראשית, פרקים א' – י"א, עוסקים בראשית התפתחותו של העולם בכלל, והאנושות כולה בפרט. הדבר מעיד על כוונת המחברים שהתנ"ך יהיה ספר אוניברסלי, ולא רק לאומי בלבד. עם זאת, ברור שהם משמשים כפתיחה מיוחדת לתולדות עם ישראל: ההיסטוריה של האנושות כולה משמשת פתיחה להיסטוריה של עם אחד קטן.

שני סיפורי בריאה : כאשר באים לבחון ולנתח יצירה ספרותית, שהיא חלק מיצירה גדולה יותר, יש קודם כל לתחום את גבולותיה. מניתוח הסיפור בפרק א' עולה בברור שהסיפור איננו מסתיים בפס' 31. יש חוקרים הטוענים כי הסיפור  מסתיים בפרק ב' 3, ביום השבת. חוקרים אחרים, טוענים שהסיפור נגמר באמצע פס' 4 במשפט: "אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם". זוהי כנראה ההשערה העדיפה, מכיוון שמשפט זה מהווה מעין סיכום לסיפור כולו, שהתחיל במשפט פתיחה המכיל גם הוא את המילים "ארץ", "שמים" ואת הפעל "ברא", אבל בסדר כיאסטי. משפט זה יוצר לסיפור מסגרת ספרותית. נימוק נוסף המחזק דעה זו הוא שכל הסיפור הראשון בנוי על כפולות של המספר הטיפולוגי שבע. לדוגמא, השורש ב.ר.א מופיע בסיפור שבע פעמים אם אנחנו תוחמים את הסיפור בהתאם להצעה זו. ולבסוף, הנימוק החזק ביותר לדעתי הוא שהחל מהמשפט השני בפס' 4 משתנה שמו של האל הבורא (עד כאן - אלוהים, מכאן ואילך – ה' אלוהים) והשורש הוא "עשה" ולא "ברא". המחקר המקראי קובע כי מכאן ואילך מתחיל סיפור נוסף על בריאת העולם, שונה מאד מהראשון, ועל כך בהמשך.

חלוקת התנ"ך לפרקים: הסיבה לכך שפרק א' מסתיים ביום השישי מעניינת: חלוקת התנ"ך לפרקים נעשתה על-ידי הכומר הבריטי לנגדון, בראשית המאה ה – 13. על מנת "לנתק" את השבת מסיפור בריאת העולם, ולהמעיט בחשיבותה ובקדושתה [נא לזכור: בנצרות יום ראשון הוא היום הקדוש], הוא סיים את פרק א' בפסוק 31. חלוקה זו מנוגדת לכל הגיון, מכיוון שכל הפרק הראשון בנוי סביב המספר שבע וכפולותיו, והשבת, שהיא היום השביעי, היא שיא הבריאה, וחלק אינטגרלי ממנה. במקורה, נעשתה החלוקה של לנגדון על מנת לאפשר לנוצרים התמצאות טובה יותר בתנ"ך, במהלך הויכוחים האידיאולוגיים עם היהודים שנערכו בתקופה זו בספרד. לנגדון חילק את התנ"ך ל – 929 פרקים וברוב המכריע של המקומות החלוקה מדויקת להפליא. המעניין, ואולי המוזר, הוא שהיהדות קיבלה את חלוקתו של לנגדון ללא ערעור!
"יש מאין" או "יש מיש"?  פסוק 1 מהווה מעין פתיחה חגיגית, תמצית הכל. אלהים לא נברא. הוא היה מאז ומעולם, הוא, ורק הוא בלבד יצר את העולם. כל מה שקורה בעולם אינו מקרי, אלא נובע מרצון האל.
האם העולם נברא "יש מיש" או "יש מאין"? כלומר, האם אלהים ברא את העולם מחומרים שכבר היו קיימים, או שמא אלהים יצר את העולם מלא כלום? שאלה פילוסופית קשה זו העסיקה רבות את חכמי ימי הביניים. זאת מכיוון שאם התשובה היא "יש מיש" הרי המסקנה היא שמישהו כבר ברא את החומרים מהם נוצר העולם, עוד לפני אלהים. על-פי פתיחת פרק א' נראה שהעולם נברא דווקא "יש מיש", מה שהציק מאד לפרשנות המסורתית, ולא ארחיב.  

סיפור הבריאה : על-פי המסורת היהודית "העולם נברא במאמר", כלומר בכל הפרק, הבריאה היא באמצעות אמירה בלבד. אין שום תיאור ממשי של עצם הבריאה. ביום הראשון ברא אלהים את האור. יש לשים לב שהחושך הוא מצב של היעדר אור, ואינו יצירה של אלהים. חז"ל טוענים כי אלהים ברא קודם כל את האור, משל לבנאי שהביא חומרי בניין, וכדי להתחיל בבנייה הוא מביא זרקור שיאיר את המקום.

סיפור הבריאה בנוי בצורה סכימטית ומתחלק לשבעה חלקים. בכל חלק יש נוסח קבוע: "ויאמר אלהים ....וירא ..... כי טוב.... ויהי ערב ויהי בוקר". למבנה זה יש משמעות רעיונית: הבריאה אינה מקרית, אלא מתוכננת. תחילה היסודות הדוממים והמוצקים. לאחר מכן הצומח, החי וכנקודת השיא נברא האדם. כל סטייה מהמבנה יש לה משמעות ומטרה ספרותית. הרעיון המרכזי הוא הסדר. העולם היה במצב של תוהו ובוהו ואלהים ארגן אותו למסגרת הרמונית אחת.

השמש והירח, בניגוד למסופר בדתות אחרות, ממלאים את פקודת האל ואין להם קיום עצמאי. הם אמנם מושלים ביום ובלילה, אך שלטונם מוגבל בזמן והם סרים למרות האל שבראם. יש לשים לב שהמאורות נבראו רק ביום הרביעי, והאור, עליו מסופר ביום הראשון, מקורו מטה-פיסי, והוא איננו אור השמש.

בניגוד לכל שאר בעלי החיים, התנינים נזכרים כאן במפורש. זאת במסגרת תהליך הדה-מיתולוגיזציה שעבר סיפור הבריאה. בניגוד למיתוסים הקדומים במזרח, המתארים מאבק אלים בין האל הבורא ויצורי ענק ימיים, שעל גוויותיהם נבראו היבשות, הרי כאן אלהים יצר את התנינים לבדו, ללא כל מאבק.  בריאתו של האדם מיוחדת משאר הברואים. רק לבריאת האדם קדמו מחשבה ותכנון אלוהיים. הוא נברא "בצלם אלהים", מקבל ברכה מיוחדת, נועד לשלוט בשאר בעלי החיים, ורק עליו מסופר שנברא "זכר ונקבה". מעמד האישה בסיפור זהה למעמד הגבר, והמילה "אדם" מתארת את שניהם.

"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – בפסוק זה שני קשיים: הראשון, קושי לשוני – אמוני: מדוע מדבר האל בלשון רבים? השני,קושי אמוני: הרי האל הוא ישות מופשטת, וכיצד אפשר לייחס לו "צלם" או "דמות"? לקושי הראשון שתי תשובות מקובלות: אלוהים מדבר בלשון כבוד, או לחילופין הוא מדבר אל הפמליה של מעלה. לבעיית ה"צלם" ניתנו תשובות רבות. אחת המקובלות שבהן: אין מדובר כאן בדמות פיסית ממש, אלא שהאדם ניחן, יותר משאר בעלי החיים, ביכולת לחשוב וביכולת לבחור בין חלופות שונות. בסיפור זה, המתאר עולם הרמוני ומושלם, האדם וגם שאר בעלי החיים ניזונים אך ורק מצמחים, ואין בעל חיים אחד ניזון מבשרו של בעל חיים אחר. רק לאחר המבול הרשה אלהים לנח ובניו לאכול בשר. כאמור, הסיפור מסתיים עם בוא השבת, המהווה את שיאה של הבריאה האלוהית.

סיפור הבריאה בפרק א' הוא פילוסופי, נטול פרטים "פיקנטיים" ומיועד כנראה לשכבה המשכילה יותר של הקוראים. 


עלילות הראשית - סיכומים מספר בראשית

סיכומים לתוכנית הלימודים לבגרות בתנ"ך אודות עלילות הראשית ופרקי ספר בראשית.

בראשית א-ב (סיפור הבריאה הראשון)

בחזרה אל: סיכומים לבגרות בתנ"ך

ראו גם סיכומי עלילות הראשית באתר טקסטולוגיה


Sunday, December 1, 2019

מלכים ב' פרק כ"ה - סיכום

סיכום ההתרחשות במלכים ב' פרק כ"ה פס' 1-12
בשנה התשיעית למלכותו של צדקיהו, בחודש העשירי וביום העשירי, פורץ ביהודה מרד שמשכנע את צדקיהו למרוד בבל. נבוכדנאצר הביא איתו כלי מצור ומכונות להבקעת העיר. המצור נמשך שנה ושבעה חודשים. בתקופת המצור היה פילוג בין התומכים לבין המתנגדים והדבר פגע במרד ולפילוג התווסף הרעב הקשה. הרעב התיש את הלוחמים ואפשר את הבקעת החומה. כשצדקיהו ושריו הבחינו בצבא הבבלי שחודר לעיר, הם נמלטו בלילה דרך שער העיר וברחו על הערבה. הבבלים תפסו את צדקיהו והביאו אותו לנבוכדנאצר שהיה בסוריה באותה העת. הוא עשה לו משפט על כך שהפר את הברית, הרג את בניו אל מול עיניו ועיוור אותו באמצעות פחמים לוהטים. נבוזראדן, רב הטבחים, החריב את ירושלים, שרף את בית המקדש, בית המלך ואת כל בתי ירושלים. הוא שבר את החומה כדי לסמל את מעמדה של ירושלים ואת יתר הנשארים בעיר הגלה (גלות יהודה לבבל - 586 לפנה"ס).

תאריכים חשובים בפס' 1-12
10 בחודש העשירי – היום בו נבוכדנאצר הגיע לירושלים בכדי לדכא את המרד.
9 בחודש הרביעי – (צום י"ז בתמוז) הפך ליום אבל מכיוון שביום זה הובקעה חומת העיר ירושלים.
7 בחודש החמישי – (ט' באב) חרב בית המקדש ולכן ישנו צום תשעה באב. (חז"ל קבעו דווקא את ה-9 באב כיוון שבתאריך זה הסתיימה שריפת בית המקדש).

פעולותיו של נבוזראדן להרס ירושלים (מלכים ב' כ"ה פס' 8-12)
נבוזראדן נוקט מספר פעולות במהלך הרס ירושלים:
ג.  הוא מתחיל בשריפת בית המקדש, בית המלך וכל מבני האצולה (מל"ב, כ"ה 9).
ד.   הוא שורף את כל שאר הבתים בירושלים (מל"ב, כ"ה).
ה.  הוא מחריב את חומת ירושלים (מל"ב, כ"ה 10).
מטרת פעולות אלה היא הפיכת ירושלים לעיר נחותה וכמו כן למנוע מרד נוסף.
נבוזראדן מגלה את כל היתר (כל מי שלא היגלה נבוכדנאצר) ומשאיר רק את דלת העם. מדובר באנשים רבים מאוד וזאת ניתן להבין מהשימוש במילה "המון" בפסוק זה. היחידים שנשארו בארץ הם דלת הארץ.

גורל כלי המקדש
בפסוקים 7-11 מסופר כי נבוזראדן בוזז את כל כלי המקדש. בעזרא א' 7-11 מתואר מה עלה בגורל כלים אלה: רוב כלי המקדש שנלקחו ע"י בבל הותכו – אביזרי הנחושת הותכו. אך חלק מכלי הזהב והכסף נשמרו.

גורלן של האליטות (מלכים ב' כ"ה פס' 18-21)
האנשים שנלקחו למשפט היו "שריה כהן הראש, ואת צפניהו כהן משנה ואת שלושת שומרי הסף... סריס אחד אשר הוא פקיד על אנשי המלחמה.... וחמישה אנשים מרואי פני המלך.. ואת הסופר שר הצבא.... ושישים איש מעם הארץ" (מל"ב, כ"ה 18-19). כל האנשים שנלקחו היו משלוש רשויות – הדתית (הכהנים והנביאים), הצבאית (שר הצבא והסריס) והמדינית (עם הארץ). כל אלה נשפטו ברבלה ודינם היה הוצאה להורג בעוון הסתה למרד בבבל.


המלכתו של גדליה בן-אחיקם (מלכים ב' כ"ה פס' 22-24)
לאחר ההגלייה, נשארה ביהודה "שארית הפליטה" והבבלים מינו עליהם את גדליהו בן-אחיקם למנהיג. גדליה נשבע אמונים לבבל והוא מנסה לחדש את החיים ביהודה - הוא מזמין את כל מי שברחש בעת החורבן לארצות שכנות לחזור ליהודה ולהתיישב בעריה (ערי בנימין). מדיניותו של גדליהו הייתה מדיניות של כניעה כלפי הבבלים: "וישבע להם גדליהו ולאנשיהם ויאמר להם אל תירעו מעבדי הכשדים שבו בארץ ועבדו את מלך בבל ויטב לכם" (מל"ב, כ"ה 24).

רצח גדליה בן-אחיקם ע"י ישמעאל בן-נתניה (מלכים ב' כ"ה פס' 22-24)
בין השבים לישראל באותה התקופה היה ישמעאל בן-נתניה שהתנגד לשלטונו של גדליהו בגלל שתי סיבות:
סיבה אישית - הוא חשב שלו מגיעה המנהיגות ולא לגדליה.
סיבה פוליטית - בגלל מדיניות הכניעה של גדליהו לבבל.
גדליה התנקש בחייו של גדליה בן אחיקם. המסורת היהודית ייחסה חשיבות רבה לרצח כיוון שהוא היווה את סיום הישוב היהודי ביהודה ולאות אבל על גדליהו נקבע צום.

סופה של ממלכת יהודה (מלכים ב' כ"ה פס' 26)
בעקבות הרצח, חלק גדול משארית הפליטה ברח למצרים מפחד הכשדים. לפני הבריחה הייתה התייעצות עם ירמיה אם לעזוב את יהודה. ירמיה התנגד לעזיבה כיוון שהוא ידע שהעזיבה תשים קץ לכל תקווה לשיקומה מחדש של יהודה. אך למרות זאת, שארית הפליטה עזבה את יהודה למצרים ולקחה איתה (בכוח) גם את ירמיהו הנביא.

"נספח" בעל אופי אופטימי לסיום ספר מלכים (מלכים ב' כ"ה פס' 27-30)
בשנה ה-27 לגלות יהויכין (עצם העובדה שמניין השנים הוא עפ"י הנקודה של גלות יהויכין מלמדת אותנו שגלות יהויכין נתפסה כאירוע מרכזי מאוד בתולדות העם עד כדי כך שהחל מניין שנים מאירוע זה), המלך הבבלי, אויל מרודך, מוציא את יהויכין מבית הכלא, מעלה את מעמדו ויהויכין הופך להיות מקורב למלך הבבלי ומקבל קצבת מזון חודשית. סיום זה של ספר מלכים מהווה סיום של נחמה מכיוון שבפסוקים אלו מדובר על שחרורו של יהויכין מבית הכלא הבבלי ובעלייתו לגדולה בחצר מלך בבל – סיפור זה מפיח תקווה על גולת יהודה בבבל, שתשווע כפי שנושע מלכה יהויכין.
אכן, כ-20 שנה לאחר הוצאתו של יהויכין מבית הכלא, דבר שהוביל לתקווה של חידוש וחזרה ליהודה, בבל תיפול ופרס תעלה על במת ההיסטוריה. המלך הפרסי שנשתלט על בבל, כורש, יוצא שנה לאחר מכן בהצהרה דרמטית - הצהרת כורש - ובה מתיר לכל היהודים שרוצים בכך לשוב לירושלים ולבנות מחדש את המקדש שנחרב. הצהרת כורש ידועה לנו מהתנ"ך ממקורות שונים אך אינה ידועה ממקורות חוץ-מקראיים. מה שכן ידוע לנו מכתובות חוץ-מקראיות הוא שכורש נתן אישור לעמים שונים לחזור לארץ מוצאם ולבנות את מקדשם שהוחרב ע"י הבבלים.

 סיכומים נוספים: מלכים ב' כ"ה


מלכים ב', פרק כ"ד - סיכום

סיכום ההתרחשויות במלכים ב' פרק כ"ד
לאחר מותו של יאשיהו היה אמור למלוך בנו, יהויקים, אבל עם הארץ התערב לטובת הבן השני - יהואחז, כיוון שהוא היה אנטי-מצרים-אשור ובעד בבל ואילו יהויקים היה פרו-מצרים. פרעה נכה חוזר מכרכמיש כעבור שלושה חודשים דרך יהודה ומסלק את יהואחז משלטונו ובמקומו ממליך את יהויקים (פרעה משנה את שמו מאליקים ליהויקים. שינוי שמו מסמל את ריבונותו של מלך מצרים על יהודה). יהויקים מולך 4 שנים תחת שלטונו של פרעה נכה (מצרים). בשנת 605 לפנה"ס בבל מנצחת את מצרים בקרב כרכמיש והופכת להיות יורשת האמפריה האשורית. בבל עורכת מסעות מלחמה לאזור על מנת להפגין את שליטתה - היא אמפריה משעבדת ובמסגרת מסע זה יהודה משועבדת לבבל.

יהויקים מורד בבבלים (מלכים ב' כ"ד 1-8)
יהויקים כורת ברית עם מצרים בכדי שתסייע לו למרוד בבבל. יהויקים מקים קואליציה עם כל מיני מדינות שכנות כדי להתאגד נגד בבל ונבוכדנאצר מגיע לאזור בכדי לדכא את המרד ועורך מצור את ירושלים שבמהלכו מת יהויקים ובמקומו מומלך יהויכין.

גלות יהויכין (מלכים ב' כ"ד 8-17)
יהויכין הומלך לאחר מות אביו, יהויקים. יהויכין החליט להיכנע לבבלים ולצאת אליהם ובכך להציל את העיר מחורבן. האליתות הירושלמים (המלך, אימו, נשותיו, שריו הבכירים, גיבורים, כהנים ונביאים) הוגלו לבבל (גלות יהויכין - 597 לפנה"ס). נשארו בארץ רק "עם הארץ". במקום יהויכין ממליך נבוכדנאצר, מלך בבל, את דודו של יהויכין, מתניה, ומשנה את שמו לצדקיהו. צדקיהו מושבע אמונים לבבל.


ראו סיכום נוסף של מלכים ב', כ"ד וכן גלות יהויכין




ירמיהו פרק ל"א - סיכום

ירמיהו – פרק ל"א 14 – 19, 26 – 35: נבואות נחמה לגולי שומרון
הערה: בחלק מן הספרים הפסוק הראשון בפרק ל"א הוא בעצם הפסוק האחרון בפרק ל'. בספרים אחרים, כמו למשל בהוצאת "קורן" הטעות תוקנה. אי לכך ייתכן הבדל של פסוק אחד במספור הפסוקים. נא לשים לב!

פרק ל"א הוא מקובץ פרקי הנחמה ל' – ל"ג. בפרק מתוארת גאולתם השלמה של כל שבטי ישראל שגלו לאשור ובבל. הם ישובו לארצם, יבנו אותה ויזכו לשפע כלכלי. יחסי אחווה ישררו בין כל שבטי ישראל, ומרכזם הרוחני-דתי יהיה בית המקדש בירושלים. ה' יכרות אתם ברית חדשה וקיומם בארץ יהיה נצחי.  פרק ל"א הוא לקט של נבואות נחמה וגאולה, כנראה מזמנים שונים מחיי ירמיהו. חלקן מתקופת מלכות יאשיהו, וחלקן, כנראה, מימי חורבן הבית.

הפרק מתחלק לשלוש יחידות גדולות וליחידות משנה רבות. החלוקה ליחידות המשנה נעשית הן על-פי התוכן, הן על-פי הרווחים הגרפיים בין הקטעים (נעשו על-ידי חכמי המסורה, שתפקידם היה לשמר את מסורת הקריאה) והן על-פי נוסחאות פתיחה וסיום, כמו "כה אמר ה'.." "לכן...." "הנה ימים באים וכו'. חלקי הפרק הם:
ירמיהו פרק ל"א פס' 1 – 20: שיבתם של עשרת השבטים לארץ ישראל והשתרשותם בה לנצח.

קטע זה מופנה כולו לבני עשרת השבטים שגלו לאשור עם חורבן שומרון (722). יש הסבורים כי הנבואות הללו נאמרו בתחילת ימי פעילותו של ירמיהו, בשעה שהמלך יאשיהו ניסה לאחד את שרידי עשרת השבטים, שנשארו בארץ ולא גלו לאשור, עם ממלכת יהודה. אחרים משערים כי הקטע כולו נאמר בזמן המצור הבבלי על ירושלים, סמוך לזמן חורבנה.
בפסוקים 14 – 19 השורש המנחה הוא ש.ו.ב  ובאמצעות משמעויותיו השונות של הפועל מבטא הנביא את הרעיון המרכזי: העם שבגלות אשור יחזור בתשובה, ואז ישיבם ה' מן הגלות.
ירמיהו פרק ל"א פס' 26 – 35: הצלחתם של שבטי ישראל בא"י וקיומם הנצחי בה כחוק טבע.
בקטע זה שלוש נבואות לאחרית הימים, המתחילות כל אחת בקריאה: "הנה ימים באים..".
פס' 29 – 30: עוסקים בשינוי תורת הגמול באחרית הימים.
פס' 31 – 34: מתארים את הברית החדשה בין ה' ועמו, זאת מכיוון והברית הישנה, ברית סיני הופרה על-ידי העם פעמים רבות. הברית החדשה תהייה חקוקה בלב כל אדם מרגע לידתו, ולא יהיה צורך ללמדה.
הסברים קצרים למספר פסוקים:
פס' 14: "קול ברמה נשמע.." רוב המפרשים מסבירים "במרומים" אבל כנראה שהכוונה היא לעיר בשם רמה, השוכנת מצפון לירושלים, ועל-פי אחת המסורות (שמואל א', י' 2) שם קבורה רחל.
פס' 17: "אפרים מתנודד" שבט אפרים, המסמל את שבטי הצפון, מודה בטעותו ומתבייש במעשיו. "עגל לא לומד" הוא עגל שטרם שמו עליו מלמד, ועדיין לא הסתגל למלאכת החרישה.
פס' 20: "נקבה תסובב גבר" שינוי בסדרי החברה: האישה מחזרת אחרי הגבר, ולא על-פי הנוהג הרגיל.
פס' 30: מוטיב כריתת הברית החדשה נמצא בספר דברים, בימי יאשיהו. הברית העתידית, בשונה מברית סיני, לא תהייה חקוקה באבן, אלא תהייה חלק בלתי נפרד ממהות האדם בישראל, ועל כן תהייה בלתי ניתנת להפרה, ולא יהיה צורך ללמדה. על חידוש הברית ניתן לקרוא במלכים ב' כ"ג 1 – 3.
פס 35 – 36: כשם שהברית החדשה תהייה חלק מישותו של כל יהודי, כך גם עם ישראל יהיה עמו של ה', כחלק מחוקי הטבע, חוק שאינו ניתן לביטול.  

ראו גם: ירמיה ל"א