סיכומים באמנות: ריאליזם

זרם הריאליזם מתרחש פחות או יותר במקביל לרומנטיקה. הריאליזם מתחיל בתולדות האמנות בערך ב-1830 ונמשך עד 1870 לערך (ומבחינה מסויימת עד היום). גם אצל דלקרואה יש יצוג מסויים של המציאות, אך קבוצת האמנים הריאליסטית שמה לה כאידאולוגיה לתאר את החברה בת זמנם. הדבר מתבטא גם בתיאורי טבע, אך בעיקר רשמים של אנשים מכל המעמדות, מהעם הפשוט (שלא הופיע לפני כן בציורים) ולתאר אותם כמו שהם.  לא עוד תיאורים מההיסטוריה ומהמיתולוגיה, אלא גם את החיים החדשים.

מבחינה היסטורית, זו גם תגובה לחידושים של העולם המודרני, כגון הרכבת. 

דומייה/קרון המחלקה השלישית.

דומייה מתאר את החיים המודרניים בצורה ריאליסטית וקשה, מהזווית של העם הפשוט. השינויים של המהפכה התעשייתית, קשיי הפועלים. דומייה בא מתחום הקריקטורות, וניתן לראות זאת בתמונה.

דומייה יוצר שורה של פרצופים מאחור, התאורה היא אחידה למדי, אך הפרצופים מטושטשים. על חלק מהפרצופים יש ניגוד בין אור וצל, מבחינה זו הוא ממשיך את הטכניקה של הזרם הרומנטי של משיכות המכחול.

דבר שניתן לראות בו את השפעת הצילום הוא החיתוך – בדומה לפריים של מצלמה, שנראה מעט אקראי. הרקע סוגר על הדמויות.

לעומת דלקרואה שהציג נשים יפהפיות, דומייה מראה דמויות מכוערות, לעתים בהקצנה קריקטוריסטית.

להשוואה: פורד מדוקס בראון/ מבט אחרון לאנגליה תמונה שמבליטה את הגישה הריאליסטית של דומייה. זוג מהמעמד הבינוני שנמצא על סירה קטנה, שמובילה אותם לספינה שאמורה לקחת אותם לאוסטרליה. ניתן לראות אלמנטים נוצריים, מעין הילה מסביב לפניה של האישה. הצעיף עף בצורה לא ריאלית.

בריאליזם הייתה כוונה לתאר מצבים חברתיים מסויימים.

דומייה, הכובסת – אישה שעולה מנהר הסיינה, ונותנת יד לילדה קטנה. דומייה מתרחק מלהציג את הדמויות הצגה אידיאלית, הוא מעדיף ליצור טשטוש. ישנו אור מוזר, ובניינים – אשר באים לתאר את הקשיים שלאחרי המהפכה הצרפתית. דומייה מבטא מחאה חברתית.

באותה תקופה השלטונות מתחילים בהרחבת רחובות והצבת תשתיות של דרכי ביוב, אך גם זה פגע לפעמים במעמד הנמוך.

מאנה, אולימפיה

הדמות מביטה על הצייר ישירות, ללא בושה. היא מסתירה את ערוותה, והפוזה שלה היא לא בהכרח אירוטית. מאנה בחר בשם אולימפיה, אלה רומית. היא הייתה שחקנית תאטרון, אשה "משוחררת". מה שעורר את חמתם של האנשים, הוא העובדה שזו בעצם אישה פריזאית, עם הצמיד הפריזאי והסחלב בשערה, שהוא קורא לה אולימפיה – וכאן נמצא בעצם החידוש.

מאנה לא מנסה לדייק בתיאור של החומר, הסחלב מצוייר במשיכות מכחול גסות, ויש משהו גס בקווי המתאר.

גם בקו היד ניתן לראות קו מתאר עבה וברור. מנה מושפע מדלקרואה, ולוקח את זה צעד אחד קדמי.

הדמות השחורה, באופן אינהרנטי, היא הדמות הנחותה, לעומת אולימפיה הלבנה. לבושה בבגד קונטמפוררי, הפרחים שהיא מחזיקה הם מין שילוב של צבעים.

אמיל זולא, ב"אני מאשים" של  אמר שהוא רואה אותו כצייר אנליטי.