Wednesday, May 16, 2012

סיכומים באמנות: אמנות העת החדשה והניאו-קלאסיקה


אמנות העת החדשה
מודרניזם הוא מושג צר שמתייחס לפרק מסוים בתולדות האמנות של המאה ה-20, בעקבותיו יבוא הפוסטמודרניזם.
העת החדשה מתחילה בתום הרנסנס, אמצע המאה ה-18. את אמנות המאה ה-19 נוהגים לחלק לארבעה תתי קבוצות, כאשר כל אחת מהן באה בעקבות הקודמת לה.
א.      הפרק הניאו-קלאסי (מתחיל בסוף המאה ה-18, מסתיים בסוף הרבע הראשון של המאה ה-19)
ב.      הפרק הרומנטי – לידתה של הרומנטיקה ב-1825 עד אמצע המאה ה-19.
ג.       פרק הריאליזם
ד.      אימפרסיוניזם.

כמובן שהמעבר בין הפרקים הוא בתהליכים, ולעתים הם מתקיימים במקביל ומנהלים ביניהם דיאלוג.

ניאו קלאסיקה
זרם תרבותי-אומנותי ששלט באירופה (ר' זמנים לעיל). השם ניאו קלאסיקה, מעיד על אופי הזרם. "הקלאסיקה החדשה " נשמעת כמו רנסנס, אבל  לא כך הדבר. הניאו קלאסיקה יוצאת נגד הפרק המיידי שקדם לה. יש דמיון בין הניאו קלאסיקה לרנסנס, אבל הניאו קלאסיקה מגיבה גם לאמנות של המאה ה-18, כשם שהרנסנס מגיב לימי הביניים. הוגה הדעות הניאו קלאסיים, רוצים גם הם להשיב עטרה ליושנה ולחזור לערכי התרבות הקלאסית של יוון ורומא.
אם לאנשי הרנסנס יש זיקה לרומא, אנשי הניאו קלאסיזם מחפשים את המקור של הדברים, ומוצאים אותו ביוון.

האמונה המרכזית של תנועת ההשכלה שכונתה גם הרציונליזם, הייתה גם שהשכל האנושי הוא המכשיר שיש בידי האדם כדי להבין. ההיגיון הוא שמבדיל בין האדם לחיה, והוא זה שמאפשר לאדם לשלוט בעולם. האדם היוצר (צייר/פילוסוף/משורר) הוא גאון  ותפקידו לקדם את האנושות לעתיד טוב יותר. המצאות חדשות יובילו לשחרור הפועלים מעבודת כפיים, ויגבירו את הייצור החקלאי וכך יחסלו תופעות של רעב, מחלות וכו'. הכלכלה תפרח ובתוך מס ' שנים נגיע לאידיאליזם.
האדם הנבון והמשכיל יהנדס את הטבע לצרכים שלו.

התאורטיקן החשוב ביותר של התקופה הוא יוהן יואכין וינקלמן, גרמני איש המאה ה-18, שחי שנים רבות ברומא, מרכז האמנות באותה תקופה. וינקלמן כתב את הספר "הגיונות על חיקוי יצירות יווניות באומנות הציור והפיסול". וינקלמן ראה בעידן הקלאסי אידיאל. בספרו הוא קורא לאומנים בני זמנו ליצור אמנות שתכונותיה הן פשטות נאצלת וגדולה שלווה ורוגעת. יוון היא השורש של כל הדברים, ווינקלמן הוא הראשון שעושה הפרדה בין הקלאסיקה של יוון לבין רומא. הוא טוען כי התרבות היוונית היא המקור לסדר האידיאלי, בעוד התרבות הרומית היא משנית לה. באותן שנים מתחילה להפוך אתונה לאתר עליה לרגל עבור שוחרי תרבות. החזרה אל ערכי הקלאסיקה היא לא דבר חדש (ע"ע הרנסנס).
עניין האקדמיות כמקום בו לומדים את תרבות העת העתיקה, תופס תאוצה כחלק מהגישה הרציונליסטית. ללמוד על מנת להשליט סדר בעולם על ידי הבנה אותו. נוצרות אנציקלופדיות על ידי מלומדי הדור,  האמנות מגויסת על ידי אנשי האקדמיות ככלי דידקטי. האמנות נתפסת כמי שמלמדת את הערכים הנכונים, והאמנים הם השליחים של המדינה ושל ההשכלה, הם אלו שתפקידם להציג להמונים את הרעיונות הנאצלים (כמו גם הפילוסופים והמשוררים).

לונדון – לראשונה בונים מוזיאון שכמו מכריז על עצמו כמקדש (חזית של עמודים יווניים). השקפת עולם שמדברת על הקלאסיקה, בעיקר היוונית.  במוזיאון הבריטי יש גמלון.

(דף) מאפיני הסגנון הניאו-קלאסי בציור
1.     נושאים עיקריים: אירועים היסטוריים בלי מוסר השכל רלוונטי לתקופה. דיוקנאות של שליטים ומיתוסים עתיקים. לראשונה מדברים על חילוניות כעל ערך
2.     קומפוזיציה :מבוימת" =ברורה. מאורגנת בהתאם לפורמאט וסימטרית. הדמויות ערוכות כעל בימת תיאטרון.
3.     צורות סגורות, סימטריות ומוגדרות ע"י קו.
4.     אוביקטיבים מאורגנים בהתאם לחשיבותם- מהמרכז לצדדים.
5.     חיקוי (!) של אידיאל היופי (הקאנון) הקלאסי.
6.     חיבה יתרה לאלמנטים אדריכליים קלאסיים המשמשים כתפאורה ורקע
7.     חסכון בפרטים "מיותרים". – אנשי התקופה הניאו קלאסית רואים עצמם כראציונלים.
8.     איפוק רגשי- הכל אומר רציונאליות והדרת כבוד.
9.     צבע לוקאלי= שכבות אחידות של צבע אחד התחומות ע"י קו.
10.        גימור ומרקם "חלקים", תוך העלמת יד האמן.


ז'ק לואי דוד, שבועת האחים ההוראטיים 1784, שמן על בד, פריס, לובר.

תמונה זו משקפת את התקופה כולה. לואי דוד נחשב לגדול הציירים הניאו קלאסי. צרפתי, למד באקדמיה בצרפת וכו'. נסע לרומא עקב פרס שזכה בו, ונשאר ללמוד בה חמש שנים. עושה שימוש באלמנטים שהוא רואה ביצירה שלו. לימים יחשב המשפיע בין הציירים הניאו קלאסיים.
במאה השביעית לפנה"ס יצאו שלושת האחים ההוראטים מרומא לקרב נגד שלושה אחים קוריאטים. ההוראטים מרומא, והקוריאטים מאל בלונגה  שאמור להכריע את השליטה באזור. קמילה, אחת האחיות ההוראטיות הייתה מאורסת לאחד האחים הקוריאטים, אחת הקוריאטיות הייתה נשואה להוראטי. ההוראטים ניצחו, הקוריאטים הובסו (שלושתם נהרגו). שהאח ההוראטי חוזר הביתה הוא נתקף זעם למראה אחותו וגיסתו שמתאבלות האחת על ארוסה והאחת על בעלה והוא הורג את אחותו.
הסיפור הזה, על שתי המשפחות שקשורות בקשרי דם הפך למיתוס (משפחות/שכונות יריבות שנרקמים ביניהן קשרי אהבה). את הסיפור סיפרו כבר סופרים רומיים, ובמאה ה-18 מקימים אותו לתחיה ומציגים אותו בתיאטרון. דוד מציג את הסיפור כפי שמציגים אותו על הבמות, הוא בוחר להעמיד בבימת תאטרון שני מצבים שלמעשה לא מתרחשים יחדיו. הבנים נשבעים לאביהם אל מול החרב שהם נלחמים לחיים ולמוות, והם לא חוזרים הביתה, אלא כמנצחים – הנאמנות למולדת היא מעל הכל. ניתן לראות את הנשים הנוכריות אחרי המלחמה, ואת המטפלת שמחבקת את הילדים שנולדו לזוג הנשוי. העמדה על בימה אחת שני מצבים שלא התקימו כרונולוגית ביחד.  הם מבטאים בשבועה את הנאמנות לרומא ואת הסולידאריות, שהם מוכנים למות בשם המחוייבות הפטריוטית.
הנדים רומסות לפרק הבא.
אין ספק שהסיפור הטראגי שימש את דוד כאלגוריה. אמנות דידקטית, אמנות שנוצרת באקדמיה על מנת לחנך. אזרחי צרפת חייבים להניח בצד את משפחתם ורצונותיהם האישיים ולהקריב עצמם למען המולדת. התמונה הוזמנה על ידי המלך. לימים ינכסו את התמונה ויהפכו אותה לצמד המהפכה.
- זה לא נושא נוצרי, אלא נושא היסטורי שגויס להיות "סרט תעמולה"
- קומפוזיציה – התמונה נראית מבויימת , יש מישור קדמי, כל הדמויות באותו קו רוחב, שורת עמודים. המרחב מאורגן כמו בבמה, ובצירים שונים: במרכז האב, בצדדים כל קבוצה מתארגנת מתחת לקשת.
- פרספקטיבה שנגמרת בידיו של האבא, שמסמנת את ההשקה בין הידים לחרב.
- המשולש הגברי הוא נוקשה והמשולש הנשי הוא מעוגל. התגובה הנשית היא בזויה לחלוטין.
- איפוק רגשי – הכל אומר רציונליות והדרת כבוד.
- צבע לוקאלי – אין "השתוללות" עם מכחולים. הצייר משרת את התקופה. אין טביעת יד אישית (כמו אצל ואן גוך למשל). הצבע הניאוקלאסי הוא אחיד ולא מותיר גוון רגשי.
- סדר ובהירות, פשטות – סוג חשיבה רציונלית שמאפיין את החשיבה באותה תקופה.

No comments:

Post a Comment