Wednesday, May 16, 2012

סיכומים באמנות: הרומנטיקה

מאפייני הסגנון הרומנטי
הרומנטיקן שם את האדם במרכז, האמן היוצר, הרגיש והמיוסר (פור לחולי שחפת). הרומנטיקן זונח במעט את ההשכלה ומתחבר לטבע.

פרידריך הגרמני – מביע ערגה להריסות – עצים נטולי עלים וכנסיה חרבה.
טרנט האנגלי – מציג אירוע של רב חובל שהביא עבדים מאפריקה, הם גוססים והוא זורק אותם לים. טרנט מציג את הגוססים/מתים במערבולת הים, ציור שיש בו ניצני מינימליזם, אקספרסיוניזם של המאה ה-20, הטבע כשיקוף של הטבע האנושי.


אמנות רומנטית  1780-1850
בתקופה זו נבחן בעיקר  את צרפת (ישנן התפתחויות חשובות בזרם הרומנטי גם באנגליה וגרמניה).

גם במאה ה-19 התקשר המונח "רומנטיקה" עם אהבה. (מקור המונח הוא מהמילה רומנסה).
באותה תקופה  בתולדות האמנות המונח רומנטיקה מתקשר עם רגש חזק (שנאה/אהבה).
מבחינת הציור, התכנים בתקופה זו הם מאוד משתנים. אם בתקופה הקודמת יש הרבה אובייקטים שקשורים לעם ולנאמנות לעם, בתקופה הרומנטית יש הבעה של סיפורים שעוסקים ברגש (אביר מציל נסיכה), וגם "החירות מובילה את העם" מוצג כמרד עממי, ההוויה של העם הפשוט.
בתקופה זו ישנם הרבה תיאורי טבע, שפותחים פתח להסתכלות חדשה על הטבע.  גם תיאורי הטבע מביעים את הרגשות השונים, מפלים והרים מביעים פרץ של אהבה, פרץ של חיים.

אוז'אן דלקרואה/נשות אלג'יר (1834) מתוך ההסתכלות המחודשת על הטבע, שלפני כן לעולם לא עמד בפני עצמו (שימש רקע לרגליה של ונוס). האמנים הרומנטיים מתעניינים ב"כאן ועכשיו".
דלקרואה נוסע למזרח,  הוא מגיע לאלג'יר כחלק ממשלחת ממלכתית. עם מחברת רישומים בתוכה הוא מצייר את הבנייה המוסלמית, הלבוש של הנשים. כשהוא חוזר לפריז הוא מצייר אותם כציורים.
כשדלקרואה מתאר את נשות אלג'יר, זה אחד מהמפגשים הראשונים של העולם המערבי המודרני והאמן המערבי עם מה שקורה במזרח. אחד הדברים החשובים שדלקרואה לומד שם, הוא עניין האור. יחסית לפריז, עיר צפונית, שבה האור חלש יותר, במזרח האור בוהק וחזק. ובשבילו, זו הייתה חוויה של גילוי מחדש של האור והצבעים. הדבר מתקשר לנושא הרומנטי, משום שגם המזרח היה בעיניהם של בני המערב ארץ פנטסטית רחוקה. הם היו מושפעים מסיפורי אלף לילה ולילה, והיו רואים בפוליגמיה מתירנות . עושר גדול, נשים יפהפיות. כאן באה לידי ביטוי הגישה הרומנטית, הכמיהה לדברים רחוקים שנמצאים מחוץ להישג יד.
דלקרואה מציג בתמונה שלוש נשים יושבות ומשמאל משרתת שחורת עור, שנמצאת עם הגב לצופה ומפנה את ראשה על הנשים למטה. הנשים יושבות בתלבושות מוסלמיות מסורתיות, שתי הנשים שבמרכז מסתכלות אחת על השניה, וברקע יש אריחים מוסלמיים. יש דלתות עם מסגרת עץ אדומה, טיפוסית לבניינים מוסלמיים. הדמויות לבושות מכנסי שרוול חושפי שוקיים, דבר שהיה נראה יוצא דופן לבני המערב.
דלקרואה מספק לצופה את כל הפרטים על מנת ליצור תמונה משכנעת של נשים שנמצאות באלג'יר. דבר נוסף שהיה מיוחד בעיניו היה הישיבה על הרצפה (דבר שלא היה נראה באירופה). הוא חושף ביצירה את המנהגים של המזרח, כפי שראה אותם באלג'יר.
אבל למעשה, הנשים נמצאות בבית פרטי. ובבית מוסלמי טיפוסי הנשים בדרך כלל נמצאות בחדרי הנשים, ולא יוצאות החוצה כשגבר צרפתי נמצא בבית. למרות שהתמונה נראית אמיתי, היא לא משקפת את המציאות, אלא את מה שדלקרואה חשב כשראה אותן בסיטואציות אחרות.
ניתן לראות ברישומיו של דלקרואה שהוא מגלה עניין בישיבה המזרחית. ברישומיו, הנעשים בצבעי מים, הוא מתאר את הפרטים האדריכלים, עיטורי העץ על הדלתות.
ברישום ההכנה לנשות אלג'יר הוא מתעניין בבגדים האותנטיים, בנרגילה ובישיבה על הרצפה. דברים המבטאים מאוד את הגישה הרומנטית, עיסוק בפנטזיה מזרחית. אותנטיות של פרטים ביחס לטבע, אך עדיין האלמנט של הפנטזיה, של הסיפור.
המבטים מופנים כלפי מטה, והדמויות מכונסות בתוך עצמן. יש להן יופי מזרחי שמושפע מציורים מוסלמיים, גבות שחורות מצויירות. הוא מנסה ליצור טיפוס של אישה מזרחית, אבל למעשה הן בהירות אור.
הביטוי של הטבע בא לידי ביטוי בצבע. ישנן נגיעות מכחול חופשיות שיוצרות את הדוגמא בבגד. כך מנסה דלקרואה להביע את הצבעים כפי שנראים בטבע. אך גם מנצל אותם להביע ניגודים חריפים ביצירה.
***
יש הרבה שימוש בצבעי היסוד, כתמי צבע.  גם הקרמיקה מביעה את הצבעוניות של התמונה, ואת הניסיון ליצור משהו אותנטי. גם הצללים מאוד כהים, יש ניגודים חריפים בין אור לצל. לובן בוהק על אחת מהדמויות הנובע מהאור שנכנס מהצוהר.

תמונה להשוואה: אנגרה/אודליסק ועבד (1839).  אנגרה יוצא מהניאו קלאסיזיצם.
האודליסק היא אשת הרמון. פסגת מאווי הגבר המערבי. מאחורה נמצא דמות בעל עור שחור שהוא הסריס השומר על בנות ההרמון. האישה לא נראית מזרחית – היא בהירה. היא שוכבת באופן דומה לשל ונוס, והעבד מנגן לה. גם אנגרה נהנה מהאלמנטים המוסלמיים.  הצבעים יותר אחידים (בניגוד לכתמי הצבע על הבגד וכתמי האור).
בניאו קלאסיקה יש דגש על הקו, שימוש בצורות סגורות וברורות, וברומנטיקה יש דגש על צבע ועל תנועה. אצל אנגרה - הלובן של האישה בוהק על פני הרקע, ונותן הרגשה של אור אחיד (בניגוד לניגודי האור והצל של דלקרואה).
מאפיינים: ניאו קלסיקה – קו, אור אחיד, צבע לוקאלי
                תקופה רומנטית – צבע, תנועה, אור שבור, צבע מפוזר, נגיעות חופשיות.
גם ברישומי ההכנה לציורים ניתן לראות שאנגרה מצייר ללא צבעים, ומתמקד בקו, ולעומת זאת דלקרואה מצייר עם הצבעים ויש ברישום פחות צבעים מוגדרים. 

1 comment:

  1. מרתק ומעמיק! להסתכל על ציורים של אמנים רומנטיים זה כמו להסתכל בסרטים לצפייה ישירה. הנושא או העלילה אולי לא תמיד הכי טובים, אבל הם תמיד מהנים.

    ReplyDelete