Sunday, May 13, 2012

סיכומים באמנות: ליאנרדו דה -וינצ'י ומיכאלאנג'לו

היחס של אמני הרנסנס אל הטבע, המציאות והעולם מחד, ואל האמנות של העת העתיקה מאידך. איש הרנסנס מסתכל במציאות על מנת להעניק לצופה ביצירה אשליה של התבוננות בפיסת חיים אמיתית. עין אחת פתוחה אל המציאות, והאחרת אל האמנות של העת העתיקה. איש הרנסנס ככובש מחדש את "התיאור הנכון" ע"י החלטה להתבונן בעולם, ובנוסף התבוננות באמנות המימטית של אנשי העת העתיקה (יוון ורומא), בהתייחסות לימי הביניים, בהם האמנות חדלה לחקות את המציאות.

ליאונרדו דה וינצ'י, על הציור:
תאור מושג ה'גראציה': חן, יופי, קלילות, הנאה אסתטית.
"חלקי הגוף צריכים להיות מאורגנים בגראציה בהתאם לרושם שאותו אתה רוצה שהדמות תעביר [לצופה]. אם ברצונך שהדמות תעביר חן אלגנטי, כדאי שתיצור אותה [כדמות] עדינה ומוארכת, בלא פירוט מוגזם של מערכת השרירים. ואת השרירים שברצונך להציג בכוונה, כדי שתתאר כרכים, כלומר כשהם אינם מובלטים יתר על המידה.... האיברים, במיוחד הזרועות [יוצגו כשהם נינוחים..."
איש הרנסנס מציג את הדמות בצורה מהימנה, אך במיטבה.
כיצד ישיג האמן את החן והיופי בציור?
אלברטי, על הציור:
*היופי חבוי בטבע ותפקידו של האמן הוא לחשוף אותו ולעשותו גלוי ביצירתו. אבל מעשה הגילוי הוא קשה, היות והיופי מפוזר בטבע. לעולם לא ימצא האמן בטבע צורה שתהיה יפה לגמרי, אשר יוכל, בפשטות, לציירה כמו שהיא. תחילה עליו למצוא חלקים יחידים יפים, ולאחר מכן לצרפם יחד על מנת ליצור צורה יפה.
*מה מנחה את האמן בחיפושיו אחר היפה בטבע? אידיאת היופי הנמצאת במוחו שהתגבשה לאחר שחקר את הטבע.
*מכאן, שהאמן יציג את המראה האידיאלי.
מהרבה בחינות, זו חזרה על העת העתיקה, ולא בכדי זו "לידה מחדש". הנחת היסוד שעומדת לנגד עיניהם של אמני התקופה היא שהרצונות והיכולות של העת העתיקה פסו מין העולם, והתפקיד שלהם הוא לחשוף את האמת הזו מחדש, להקימה לתחייה. אך אין לראות את אמנות הרנסנס כהעתק של אמנות העת העתיקה, שכן עברו למעלה מאלף שנה, לאחר שדת חדשה עלתה על בימת ההיסטוריה.
בוטיצ'לי לומד מחדש את המציאות ואת האמנות הקלאסית, ורוצה להפוך את המציאות למה שעשו אותה אמנים של העת העתיקה, ולמעשה לשדרג אותה. בוטיצ'לי הוא נוצרי מאמין. יש הסוברים, כי למרות שאמנות הרנסנס מציגה את המיתולוגיה הרומית, יש בה אלמנטים נוצריים רבים.
ליאונרדו מדבר על גיוון שיבוא לידי ביטוי באיברים של הגוף, ובשערות המדמות נחשים, בשם אותה גרציה. הציור מעלה סיפור שסיפרו האמנים היוונים. זאוקסיס היה צייר ופסל שהתבקש להעביר דימוי (ציור/פסל) של אפרודיטה. זאוקסיס מצא מספר נשים וליקט מכל אחת חלק יפה, ליקט מרכיבים שהיו קיימים במציאות אך פזורים בה, ויצר אימג' חדש שלא קיים במציאות, אך מבקש להציגה במיטבה. אין כאן חיקוי של המציאות, אלא בחירה של מרכיבים על מנת להעמיד אימג' שסך כל המרכיבים שלו גדול מחלקיו.
ההחלטה לספר סיפור מסוים שקשור בעבר מסוים, היא צורך אנושי, התקף גם לימינו. וכן לבחור מרכיב מסוים, או היבט מסוים בעבר מעידה על תפיסת העולם ועל הרצונות של האדם בחברה מסוימת.
ההחלטה של אלברטי, להעלות מתהום הנשיה את הסיפור של זאוקסיס, מעיד על אלברטי שהסיפור עוזר לו לבנות את תפיסת העולם שלו.  ביצירה חלק מהאנשים לבושים, חלקם עירומים, התנועות חייבות להיות נעימות ועדינות לעין, והמכלול צריך לשדר גראציה.
האישה הלבושה מימין – תקף לגביה רכות התנועה, ליקוט "פריטי היופי" הנמצאים בטבע, בד השמלה, העלים, השמיכה.
הדמויות משמאל – שוב, ליקוט הפרטים היפים שמתחבאים בטבע. לא עוד אמנות קונספטואלית כשל ימי הביניים. האף, הפה, הכנף והפרח. על פי אלברטי, אידיאת היופי שנמצאת במוחו של האמן אחר שחקר את טבע אמורה להנחות את האמן.
עם זאת, ישנם אלמנטים שהגיעו מאלף שנות הביניים, אלמנטים מהפיסול הגותי, כגון תנוחת ה-S של ונוס. מדובר בקונספט נוצרי, שכן קשה להתעלם מהדמיון הקל ללידה של ישו. לידה מחדש שבטבילה, ולידה מחדש של האמנות מגולמות בדמותה של ונוס שנולדת מחדש, כשם שישו מאפשר לידה של מאמין מחדש.
כיום לא רק שלא ניתן להתעלם מהמקורות ששימשו את יוצרה, היצירה הפכה בעצמה לקלאסיקה. לימים, היצירה שחיפשה אחר מקורות השראה, מצאה עצמה כמקור השראה בלתי נדלה לאמירות בשדה התרבות הגבוהה כזו הנמוכה (אנדי וורהול, קרם גוף...)

הפרימה ורה

ככל הנראה מדובר בבת זוג ליצירה הקודמת, כאשר בני הזוג מדיצ'י ביקשו מבוטיצ'לי שיצייר שתי תמונות לחתונתם. דבר אשר מראה על הרוח של התקופה והמקום. למרות שונוס היא אלה פגאנית, היא הפכה לסמל על-תרבותי, על-מקומי, ועל דתי. אנשי הרנסנס הם נוצרים מאמינים, ורואים את ונוס כאייקון תרבותי ובנקודות מסוימות ניתן לראות מעין "ניצור" של ונוס, וגם בציור זה ניתן לראות סממנים נוצריים.
הנושא העיקרי לקוח משירתו של אובידיוס, משורר רומי, מימין לשמאל ניתן לראות את האל זפירוס, אל הרוח או האנשה של רוח המערב אשר רודף אחר הנימפה כלוריס, והנגיעה שלו בה הופכת אותה לפלורה – אלת הפריחה הרומית.  בהמשך אנו רואים במרכז את ונוס, בלבוש צנועה ובתנוחה מעודנת. היא מפנה את ידה לעברן של שלוש הגרציות – הגילום האולטימטיבי של הגרציה, החן והחסד, ובעצם מה שנותן ליוצר את כוח היצירה. לרוב ימצאו הגרציות בעולם הקלאסי בחברתן של המוזות. בעולם היווני-רומי מוצגות תמיד הגרציות כנתונות במעין מעגל ,משמע, תמיד שתים תוצגנה מהחזית ואחת מהגב, נותנות ידים אחת לשניה, ובדרך כלל נראות כמצויות בריקוד, לרוב הן עירומות או עוטות בגד שקוף לגופן, דבר אשר מעצים את המימד האירוטי. בצד שמאל נמצא מרקוריוס, שליח האלים הפגני, אשר לא ברור מה הוא עושה, אחת הסברות היא שהוא מחזיק נחש על מנת לסלק את החורף ולאפשר את בואו של האביב, המסמל את האהבה והנעורים. מעל לדמותה של ונוס נמצא קופידון, שליח האלים, אשר יורה את חץ האהבה.
הלימוד שלומד האמן הפלורנטיני את הספרות הקלאסית והמיתולוגיה הקלאסית הוא לימוד "צפוף", אך לא מדובר בהעתקה, בעיקר שישנן רמיזות נוצריות.
גם הפרחים מעידים על ליקוט היופי מהטבע.
תנועות הרגלים – מזכירות מעין ריקוד שהיה מקובל בחצר של מדיצ'י.
הנושא הוא קלאסי, אם הצופה לא מבין את המקורות שמשמשים את בוטצ'לי, הוא אינו עומד על טיב התמונה. איש הרנסנס, כאמור, הולך לאמנות הרומית ומלקט ממנה אלמנטים, בין השאר פאגאנים. ביצירות רומיות של הגרציות, הן תמיד נוגעות אחת בשניה, נמצאות במהלך ריקוד ועירומות או עוטות בגד שקוף.

No comments:

Post a Comment