סיכומים באמנות: ציור הרנסנס בשיאו

ציור הרנסנס בשיאו: ליאונרדו ומיכלאנג'לו.

מי שעשו שימוש מודע ומוצהר בקלאסיקה של יוון ברומא, עתידים להפוך בזמן למקור השראה לתרבות החזותית לכל אורך תולדות האמנות.

על פי וזארי זהו השלב השלישי של אמנות הרנסנס ושיאה.

בתקופה זו הגיעו האומנים להישגים האומנותיים הגבוהים ביותר, ככל שהדבר נוגע הן ב"תיאור הנכון" והן בתחיית התרבות הקלאסית.

הפרספקטיבה – הרצון של האומנים (שמגובה ביכולת הולכת וגדלה) להציג את המציאות כפי שהיא נראית לעין. ישנה פרפספקטיבה קווית וישנה פרספקטיבה אווירית. כאשר האווירית יושבת על הבנה ויכולות הולכות ונבנות שהעין הולכת ומטשטשת את העצמים ככל שהם רחוקים יותר.

(ע"ע הסעודה האחרונה).

ליאונרדו דה וינצ'י, המדונה של הסלעים (1485). ליאונרדו, שמצליח להביא לידי ביטוי מושלם את הפרספקטיבה הקווית בסעודה האחרונה, משתמש גם בפרספקטיבה אווירית, שיושבת על ההבנה שהעין איננה רואה עצמים כפי שהם מתקיימים מבחינת הבהירות. "ספומטו" =מעושן. אנו רואים את העולם כדרך מעטה עשן, שמתגבר לגבי אלמנטים רחוקים מאתנו. גוון ותת גוון של צבעים מסוימים. ליאונרדו לוקח את הטשטוש למקום אינטלקטואלי: הטשטוש נוגע גם באופן הראיה והן באופן שבו אנו קולטים את המהות שנותרת תמיד לא מפוענחת. ליאונרדו מציג מציאות שהצופה לא באמת קולט אותה קליטה מלאה, לא חושית ולא תפיסתית. הדמויות נראות בבירור (מריה, ישו והמלאך).

הדמויות מסודרות באופן מאורגן, אך לא ברור לגמרי מה מתרחש בתמונה. ישנו מצד אחד מעין ארגון סימטרי, מצד שני מעין מסתוריות. הטשטוש של הנוף יוצר מצב אמין של ראיית העולם. הספומטו מתפקד גם כיוצר מעין חידה, אווירת מסתורין.

המשולש יוצר בסיס מסוים ומצד שני יוצר משיכה כלפי מעלה, וכלפי נקודת המגוז. ליאונרדו מאוד מוקפד בבניה שלו, ומצד שני מותיר את התמונה כחידה בלתי פתורה.

הספומטו נראה גם במעברים בין האובייקטים בציור, ובהמשך בונה אשליית מציאות, אבל גם מאפשר יצירה של נופך מסתורי (וללא קווי מתאר).

הטשטוש משנה את אופן התפיסה, וגורם לדמות להיראות אניגמטית.

מונה ליזה (לה ג'וקונדה) היא יצירת מופת, בחינת ערכיה האומנותיים. מקובל לחשוב שיצירת מופת היא יצירה שהוכח לגביה שהיא מקורית מחד, ומשפיעה על מהלכים עתידיים מאידך. בחינת השפעתה של יצירה מסוימת על מהלכים עתידיים, והפיכתה לרף שעליו יבססו יוצרים כאלו ואחרים את האמירות שלהם, זה עניין רטרוספקטיבי. בחינה אמיתית של ערכים אומנותיים דורשת אופציה של השפעה עתידית. אפשר להוכיח בה מקוריות, חדשנות ונועזות מחד, והשפעה אין סופית על האמנות המאוחרת יותר מאידך.

ליאונרדו משתמש לראשונה בנקודת המבט ב-3/4 והטיית המבט לכיוון האחר. (מעין שילוב של פרופיל וציור חזיתי). יש מעין דיסוננס בין הגוף שפונה הצידה וקדימה, דבר אשר הופך את הציור לאמין ומשכנע יותר.

ניתן לראות את הנוף המסתורי (הספומטו), אשר נותן יתרון טכני לפנים ולאיזורי ההבעה. הוא משדרג את פורטרט מעניין של שדרוג טכני לאישי ומביע יותר. חוקרים רבים רואים במונה ליזה את הדיוקן המודרני הראשון. (ויש רבים הרואים בה דיוקן פסיכולוגי יותר מאשר פיזי).

אזורי ההבעה מטושטשים יותר (זוויות הפה והעיניים).

החיבורים שנעשו ברקע המטושטש לא מתחברים זה לזה, הדבר מעצים את תחושת העומק ואת תחושת המסתורין. השאלה שנשאלת במחקר הופכת לחלק מהשיח התרבותי המערבי הקולקטיבי.

ככל שהדבר נוגע לציורי דיוקן, הרי שככל הנראה ליאונרדו מגדיר אופציה חדשה בתחום ציורי הדיוקן, הטיית הגוף, וניסיון לשדרג את הדיוקן מתיעוד עקר של מציאות לבין חשיפת רגשותיה של הדמות המצויירת.

מונה ליזה היא קלאסיקה, מיתוס. היא משולבת במושאי צריכה. (ניו יורק, איור של מוניקה לוינסקי, מרסל דושאן – מונה ליזה עם שפם וחמש אותיות בצרפתית שמסמלות משפט נמוך מאוד בצרפתית)

דושאן עושה מהלך מרתק מבחינת השיח התרבותי, הוא מבקש לבעוט במוסכמות כנגד המוזיאונים המקדשים את האומנות, אוצריהם, חוקרי האמנות. ולמעשה גם על צרכני אמנות. וגם יצירתו הופכת לאחת הקלאסיקות של המאה העשרים, מפני שהוא משפיע על השיח באופן משמעותי.

מיכלאנג'לו, בריאת האדם– יצירה הלקוחה מהקאפלה הסיסטינית ברומא (אולם המשמש את האפיפיור בותיקן). מיכל אנג'לו נקרא ע"י האפיפיור יוליוס השני לצייר את תקרת הקאפלה. בתוך הסטריפ של בריאת העולם נמצא תיאור בריאת האדם. בריאת האדם תועדה בתקופות הקודמות.

מיכלאנגלו מציג תיאור נכון של המציאות מבחינת פרספקטיבה ואנטומיה, ולקיחת התרבות הקלאסית צעד אחד קדימה – הוא מציג הבעות בדמויות תוך שמירת זיקה לאמנות הקלאסית, הדמות השמאלית מזכירה פסל רומי של אל נהר. המפגש בין הידיים ויצירת האדם