סיכומים באמנות: הציור האיטלקי במאה ה- 15

באמנות הרנסנס במאה ה-15 משתפרת היכולת להציג חלל תלת מימדי על גבי משטח דו מימדי.

פרספקטיבה  - שיטה להצגת עצמים תלת מימדיים הנתונים במרחב נסוג על משטח דו מימדי.

פרספקטיבה קווית (מדעית)  - בונה מבחינה טכנית מתימטית את היכולת להציג על משטח דו מימדי את פעולת העין (לדוגמא – פסי רכבת – העין קולטת קווים מקבילים כהולכים ומתקרבים זה לזה ככל שהם מתרחקים מהעין).

פרספקטיבה אווירית – עצמים מרוחקים נראים מטושטשים יותר. תוגדר לימים על ידי מיכלאנג'לו.

פרספקטיבות אלה עונות על הרצון של אנשי הרנסנס לחזור לעת העתיקה עם ה"טריקים" של התיאור הנכון.

מזצ'ו, La Trinita – היצירה הראשונה שעובדת לפי מערכת של חוקים מתימטיים.

Santa Maria Novella, Firenze, 1427  עובד על פי תיאוריות מדעיות של קבוצת אמנים ומדענים.  משני הצדדים ניתן לראות את מריה ויוחנן, כחלק מאירוע היסטורי. בשני הצדדים נמצאים התורמים של התמונה שמבקשים בתמורה לתרומתם להיות מונצחים. למטה – שלט של אדם מת שנכתב עליו "אני הייתי פעם מה שאתה היום..."  – מנוהל דיאלוג עם הצופה.

מזצ'ו מצליח לבנות אשליית עומק משכנעת (מפני שהיא נכונה מבחינה מדעית). לא רק שהדמויות ערוכות מלמעלה למטה על פי סדר החשיבות\, אלא שהמציאות הפיקטיבית נבנית לעומק, בתוך חלל – החלל הכנסייתי.

על קיר שטוח התורמים, עמוק יותר נמצא ישו, ובסופו של דבר אלוהים.

מזצ'ו מצליח להגדיר מבחינה מדעית את האופן שבו קולטת העין מרחב. אם ממשיכים את הקווים מגיעים לנקודת מגוז (Vanishing Point) שנמצאת בבסיס של הצלב, שהוא כידוע בסיס האמונה (ישו נצלב במקום בו נקבר האדם הראשון כדי לכפר על חטאי האנושות ולאפשר לה גאולה.

מזצ'ו לא מוותר על ההליכה לאמנות של העת העתיקה כגון עמודים, פילסטרים וקשת ניצחון, ביודעו כי גם אדריכלי התקופה חוזרים לשם. ישנם ריבועים שמזכירים אדריכלות רומית.

ציור הקיר של מזצ'ו אשר מתוך חקירה מדעית מצליח לבנות אשליה של מרחב תלת מימדי, על אף שהיצירה היא חד ממדית. 

פאולו אוצ'לו. היה אובססיבי לחישובים מתמטיים וגיאומטריים. מזצ'ו הציג פתרון מתמטי לבעיית תיאור חלל בעל מתכונת גיאומטרית פשוטה, אך פאולו אוצ'לו הצליח להציג אלמנטים מורכבים יותר.

תרגיל בפרספקטיבה של תיאור גביע (~1430) ע"י חישובים הנוגעים באופן בו האובייקט נראה ממקום מסוים. פאולו מעוות את האובייקט לכפי שהעין רואה.

מצוקיו – מעין גלגל או טבעת שבנוי מחוליות העשויות מחלקים רבים של עץ. אוצ'לו מנסה להעביר אותו דרך הפריזמה של הפרספקטיבה.

בשלוש תמונות שהיוו תמונה אחת גדולה במקור שמוקדשת לתיאור הניצחון שניצחה פירנצה את סיינה, בסן רומנו. תמונת קרב שמציגה את הקרב בשלושה שלבים. אמני הרנסנס מגיעים לדרגות של דיוק בניסיון להראות את המציאות כפי שהעין רואה אותה.

גם החרבות וגם החיילים הנופלים מותאמים לפרספקטיבה. - תיאור של מרחב באמצעות תיאורם של הגופים המתקיימים בו.

יצירה חשובה להבנת חשיבות הפרספקטיבה היא הסעודה האחרונה של ליאונרדו דה וינצ'י (כשישים שנה לאחר יצירתו של מזצ'ו).

לעת סוף המאה ה-15, דור שהכיר את מזצ'ו, כשלאונרדו מצליח "לשים את הוי" על ענייני הפרספקטיבה. מה שחשוב ביצירה של לאונרדו, אשר עתידה להפוך לאייקון בינלאומי, נוגע בכך שהוא מצליח לנסח בציור את עיקריה המתמטיים של הפרספקטיבה.

ליאונרדו דה וינצ'י – הסעודה האחרונה.

1495-8~

הקווים של קירות החדר – קווים מגבילים אשר מצויירים בהתאם לחוקי הפרספקטיבה, נפגשים כולם בנקודה אחת – מעל ראשו של ישו ומאחוריו. פרספקטיבה מתמטית, מוקפדת, מוקשה, אשר יש בה משהו קר ועקר. אם מעמידים אותה מול המחוות הסוערות של האנשים, והידיעה כי מדובר ברקע דרמטי – ניתן להבין את אמנות הרנסנס בגדולתה – הצופה מעין צופה באירוע אמיתי, אבל דרמטי ככל שיהיה, בנוי על ידי האמן לתלפיות על מנת להגיע ליצירה הרמונית, שאיננה אלא יצירה יפה. אמן הרנסנס אינו מסתפק בתיאור אמין של המציאות, אלא מבקש לשדרג את המציאות וליצור בעזרתה תמונת עולם ביצירה הרמונית ויפה, כאשר לצד המציאות ניצבת האמנות של העת העתיקה שעשתה את אותו מהלך, אם כי בצורה אינטואטיבית. ביצירתו של ליאונרדו אנו עדים לדרמה בעיצומה (ישו אומר שהוא מברך על הלחם ועל היין כגופו ודמו בערב הפסח). ישו "מפיל פצצה" ואף אחד בחדר לא יודע מי הבוגד. פטרוס דוחף את האיש שלידו כדי ללחוש ליוחנן ולשאול אותו במי מדובר.

ליאונרדו לוקח את הדרמה ומארגן אותה ארגון מתמטי-מדעי על מנת ליצור תמונה הרמונית, סימטרית ומאוזנת.

גם קירות הפנתאון כוסו בציורים אשלתיים. כיפתו של הפנתאון הייתה מחופה בפסיפסי זהב כדי לגרום להרגשה שנפרשים מעל האדם שמי זהב.

ככל שהדבר נוגע בתיאורים פרספקטיביים על כיפות, האמן שעושה מהלך משמעותי הוא אנדראה מנטנטיה (תמונה מימין) , אשר נקרא לעטר אולם הנושא את השם "אולם הנישואים" אולם בבית פרטי שמשמש לחתונה בעיר מנטובה שבאיטליה. ישנה תקרה שטוחה שנראית ככיפה ,אשר יש בה חור הצצה בו מציצים המלאכים על באי הכנסייה. הפרספקטיבה מלמעלה למטה יוצרת את העיוות למראית עין.

האמנות הולכת ומשתכללת. במאה ה-17 תגיע לשיא היכולת שלה ליצור תמונות הרמוניות.

כיפה בכנסייה בפארמה, רואים הצגה של עלייתו של יוחנן השמיימה.

אנדראה פוצו – כיפה של כנסיה ברומא, דמות שמופיעה על ידי כיפה, ופונה לצופה שיקלטה באופן אינטואטיבי.

לא עוד ישו נמצא במרכז העולם, אלא הצופה העומד מול התמונה והעולם נגלה לפניו.

כשבוחנים את שני היוצרים, את ג'וטו מחד ואת קורז'ו מאידך, ג'וטו יקבל הערכה רבה יותר, משום שהוא נבחן יחסית לזמן והמקום שאליו הוא משתייך.

ראה גם: הציור האיטלקי במאה ה- 15

תולדות האמנות