סיכומים באמנות: שיאו של הרנסנס האיטלקי

ג'ורג'ו וזארי, הסטוריון ואיש המאה ה-16, כתב שניתן להבחין בשלושה שלבים עיקריים בתולדות האמנות: א. התהילה של העת העתיקה; ב. השקיעה של ימי הביניים; ג. התחיה של העת העתיקה - הרנסנס. האמנים מיטיבים עם האנושות בכך שהם מתכחשים לימי הביניים ומייצרים "רינשמנטו דל אנתיקיטה".  אנשי הרנסנס גילו עניין רב, עמוק ואינטלקטואלי במורשת הקלאסית. כל מה שנוצר על ידי היוונים והרומאים זכה להתעניינותם של אנשי הרנסנס. אך רואים זאת דרך הפריזמה של הנצרות.

אנשי הרנסנס לומדים את התרבות הקלאסית ומחיים אותה, בלא שהם מתנצלים על כך. הם לא מתקשים להוציא אלים פאגאניים ולהחיותם. העולם הפאגאני מאוד מקסים את הבריות מבלי להפחידן, וכן כוחה של הכנסייה נחלש. (בניגוד לרצון להתרחק מתרבות רומית/יוונית במאה הרביעית).

לברניני, איש המאה ה-16, אין בעיה לבנות כנסיה שנראית כמו מקדש רומי, וזוכה לכינוי "טמפייטו" (מקדש קטן). התרבות הקלאסית זוכה להתעניינות אינטלקטואלית ורגשית, ולו למען התרגיל האינטלקטואלי. החברה היא לא חילונית, אנשים עדיין מאמינים, אך יש אלמנטים חילוניים בתרבות.

שני ציורים שנעשו בשנות השמונים של המאה ה-15 ע"י בוטצ'ילי – לידת ונוס ואלגוריית האביב "פרימה ורה" (אביב). במאה ה-15:

-          המיתולוגיה היוונית רומית קוסמת לאנשי הרנסנס (לא הפאגאניות ולא הכנסייה מאיימות)

-          האומנים להוטים להשתמש ביצירות קלאסיות כמקור משום שהן מגלמות את האובססיה לתיאור נכון.

-          תיאור נכון – מצד אחד תיאור משכנע ואמין של המציאות כפי שהאדם רואה אותה, אבל, ברנסנס – תיאור נכון הוא כזה שמביא את העולם במיטבו. עולם מאורגן בתבניות הרמוניות, סימטריות שבונות יופי צרוף. גם את המציאות וגם את שדרוגה לוקחים אנשי הרנסנס מהאומנים של העת העתיקה (פוליקלטוס – הקנון).  טקסטים מדעיים מאותה תקופה אומרים שלא מספיק ליצור פרספקטיבה, צריך לחפש את היופי, אשר נמצא בטבע. הבעיה היא שהוא חבוי בטבע, ועל האמן למצוא אותו ולחשוף אותו ביצירתו. אנשי הרנסנס מכירים סיפור שמספרים ציירים יווניים בני המאה ה-5 לפנה"ס על הצייר זאוקסיס, שהתבקש ליצור תמונה של ונוס, היפה באלות, אך הוא לא מוצא אישה מספיק יפה. הוא עורך חיפוש, ומובאות אליו הנשים היפות בעיר. הצייר לוקח מכל אחת תכונה אחרת (עיניים, שיער, גוף) ומלקט פירורים פירורים את היופי שמצוי בטבע, אם כי מתחבא בו ולא מופיע בממשות אחת שלמה. וזהו תיאור נכון – שמטרתו לא להציג הצגה אקראית, כי אם לחקות טבע שנבחן, ממנו מלוקטים המרכיבים היפים ביותר.

שתי התמונות צוירו על פי הזמנה של משפחה חזקה, עתירת כוח וחובבת אמנות. משפחת המדיצ'י שמודעת להלך הרוח – שתי התמונות הוזמנו ככל הנראה כתמונות נישואין.

לידת ונוס – ונוס (אפרודיטה) היא אלת האהבה, היופי והפריון. בתקופת הרנסנס מתקשרת כפטרונית לכלות וחתנים. ונוס נולדת מאדוות הים, (קצף שנוצר מאבר מינו המסורס של אורנוס ) ורוח מערבית נסעה אותה אל חופי קפריסין בתוך צדף.

אלברטי (בן זמנו של בוטצ'ילי) כתב שתמונה ראויה לשבח תהיה זו שתהנה את כל המסתכל בה, גם המלומד וגם הבור. ההנאה באה ראשית כל מין השפע והרבגוניות של הדברים, כל עוד זה שייך לנושא ולתוכן הנידונים (בניגוד למודרניזם). אבל השפע צריך להיות רבגוני אך צנוע – ניתן לראות זאת בתמונתו של בוטצ'לי בכך שהכל מסודר בציור ואין העמסת יתר. לטענת אלברטי יש תנועות שצריך ללמוד אותן, הגופים מתנהלים בתנועות שונות – אלברטי רוצה לראות גיוון בתמונות. התמונה צריכה לגלם עדינות בהתאם למתרחש בה. דמויותיהן של הבתולות עליהן לשדר שלווה, ואת 7 התנועות (מלמעלה למטה, ימינה ושמאלה וכו') הוא רוצה לראות בשיערן. צריך שהתמונות יהנו את המסתכל בהן, יותר מאשר יעוררו מאמץ מציידו. – בוטצ'לי עונה על כל הקטגוריות. מציאות שמוצגת כגילום ההרמוניה והיופי.

העולם באיטליה של המאה ה-15 ממשיך להיות נוצרי, ולכן חוקרים שונים עושים קישורים בין יצירתו של בוטצ'לי לבין היצירה הפאגאנית כמו גם ליצירה על טבילתו של ישו – לידה מחדש של המאמין שמת ונולד לחיים חדשים, שמגולמת בלידה מחדש (של הרנסנס?).

 אך כמו בכל קאמבק, ונוס של המאה ה-15 איננה ונוס של העת העתיקה. וכשהיא מוקמת לחיים יש בה נימה

ולימים... היצירה שחיפשה אחר מקורות השראה, מצאה עצמה כמקור השראה בלתי נדלה לאמירות בשדה התרבות הגבוהה, כמו גם בנמוכה.