הרמב"ם על סיפור איוב

·         מורה נבוכים: פרק ג' כ"ב וכ"ג.

·         הרמב"ם מרוקן את סיפור איוב מהמשמעות ההיסטורית שלו. לדעת הרמב"ם סיפורי היסטוריה הן ספרים חיצוניים וכל הקורא בספרים החיצוניים אין לו מקום בעולם הבא. לדוג' תשובת הרמב"ם לשאלה האם התנ"ך היה באמת? ככל שזה ספרות יותר זה אמת יותר. (למרות שבפרק א' ע"א הרמב"ם מאפשר קריאה בספרי המדע של המוסלמים, בטענה שהם הועתקו מיהודים בעבר). בכל מקרה, עבורו לסיפורת הרלוונטית גם לימינו אנו יש משמעות גדולה יותר מתיאור היסטורי.

·         מתי מתעוררת שאלה תיאולוגית? שאלות תיאולוגיות מתעוררות לא בזמן שהאנשים רועים רע בעולם, גם לא כשקורה דבר מה טוב לאדם, אלא, טענת הרמב"ם היא שהשאלה התיאולוגית מתעוררת רק כשהרע קורה לך (משל החסידות של הגביר והנברשת, בסופו הרבי שמתחיל מלקחת כפית ומחזיר אותה ואת חברותיה, לוקח את הנברשת.).

-          האנשים בעולם לא תוהים על הטוב שהם זוכים לו, הטוב הוא המובן מאליו, "הטריוויאליזציה של הטוב".

-          כשקורה רע, ורע ספציפי לעצמי, האנשים שואלים שאלות.

-          את ההרבה המונוטוני לא רואים, רואים את החריגה (כשמכבים את המזגן, פתאום שמים לב שהוא היה, כשרואים חברה מסויימת, החריגות שעושות רעש מעידות על הכלל). קשה להבחין בטריוויאלי.

·         היררכיה ברעות שעל האדם: אבדן רכוש, פגיעה בילדים (משפחה), פגיעה בגוף.

·         איוב, עבר תהליך בזמן הסיפור: הוא שינה את דעותיו הראשוניות. דעתו הראשונה: עשיתי צדק וזכיתי לרע. איוב ידע את אלוהים "על פי המסורת". דעתו השנייה: הוא השתחרר מהמסורת, וגילה בהוכחה מופתית, רציונאלית, את אלוהים.

·         הרציונאליות משחררת מהדרך מחשבה של כולם, מהכשל של "על פי המסורת".

מכאן להצעה השלישית על ההשגחה האלוהית:

·         הרוע אינו פוגע במשכיל: המשכיל, אינו חווה את הרע כפי שזה שאינו משכיל חווה אותו. הרוע הוא סובייקטיבי: אותו אירוע בדיוק יכול להיות רע לאחד ולאחר לא. הרמב"ם אינו מעלים את קיום האירוע הרע, אלא מעצב מחדש את האופן בו האדם חווה את האירוע הרע.

·         אחרי הסתירה עם ג' נ"א, הרמב"ם מציע תשובה חדשה לשאלת ההשגחה (בין השגחה לחופש): יש פגעים בעולם. יש רעות בעולם. הרמב"ם אינו מעלים את הרוע. הוא מנסה לעצב את האופן שבו האדם רואה וחווה את הרוע: איוב ידע רוע רב מאוד. אלוהים גואל את האדם, כי האדם יודע את אלוהים. קורא איוב עלול לחשוב שאיוב תוגמל בעוד בנים ורכוש שהוא קיבל בחזרה, אבל מתנת-איוב הייתה הידיעה של האלוהים שקיבל ב"מסע שעבר".

·         בסוגריים: כדי לדעת את אלוהים צריך לדעת פיסיקה ומטאפיסיקה. ידיעת אלוהים שקולה לידיעת העולם.

·         ריקון התלות של האדם מהעולם באמצעות סובלימציה של הרצון: באמצעות החשק לדעת. ככל שהאדם מכיל יותר חשקה לדעת, הוא יותר חסין מהפגעים. הפילוסופיה מארגנת את החשיבה האנושית. החשק לדעת, משחרר את האדם מהחברה והופכת אותו לבלתי-תלוי במציאות. האדם הופך להיות נטול "עז-הרוח" (thumus) האפלטוני (וכמובן נטול התאוות).

·         פירוש חדש למושג השגחה: ההשגחה לא באה לידי ביטוי בהתערבות אלוהית, אלא על ידי השגת האדם את אלוהים. ההשגחה היא הישג אנושי: מצב מנטלי בו האדם מתקרב לידיעת האלוהים וכך לא מודע לכל מה שמסביבו.

·         הרצון בתאוות מוחלף ברצון לידיעה. ואת הרצון הזה לא חייבים להשביע כדי להיות מאושרים.

·         הרמב"ם לא משביע את הרצון (עולה צרכנית) וגם לא מתקיף אותו או מעלים אותו (כמו בודהה ושופנהוואר).

·         החלופה השישית של הרמב"ם להשגחה – תיאור כל המהלך:

-          דעות שונות על ההשגחה => דעת הרמב"ם: ההשגחה מזוהה עם ההשכלה. אלוהים נוכח במשכיל (ג' י"ז).

-          סתירה מהסוג השביעי 1: ההצעה שעולה שאלוהים אומר לחכם מה לעשות (ג' י"ז) סותרת את זה שאין התערבות של אלוהים בתודעה של האדם (ג' ל"ב – בני ישראל הולכים במדבר 40 שנה)

-          סתירה מהסוג השביעי 2: ההשגחה האלוהית אינהרנטית למי שחכם. האדם הוא חכם יותר וכך הוא לבדו יודע איך להימנע לחלוטין מפגע (ג' י"ח והפתרון של אבן תיבון) סותר גם את החיים וגם את (ג' נ"א – האדם חסין למרות שיש אלפים מצדדיו שמתים). => מכאן תוקף הרמב"ם את מושג הרוע. החשיבה שהעולם הוא רע, מהווה כשל שהוא לא רק אינטלקטואלי הוא גם תרפויטי. הסובייקטיביות של הרוע: הרוע הוא האופן בו אתה חווה את הדברים בעולם. הרוע הוא לא תכונה של העולם, אלא תגונה מנטלית של האדם. האדם גורם לרע והוא גם יכול להתמודד איתו => הדרך להתמודד עם הרוע היא לא הדרך הבודהיסטית. היא החשק לדעת. היא האפאטיות מול העולם. הגיבור הרמב"םיסטי הוא זה שמיישם את הבידוד מול העולם.

הגיבור של ההשגחה

·         הגיבור האוטרקי: גיבור המרוכז בחשק אל הדעת הוא המשוחרר מהפגעים בעולם. העולם הוא חסר-ערך עבורו. הוא אוטרקי לחלוטין. משוחרר מהמציאות. הוא היודע את אלוהים.

·         הגיבור אינו מכיל תשוקות ל-3 הרעות הגדולות: תשוקות סנסואליות, תשוקות צרכניות ותשוקות פוליטיות (לכבוד, כח וכו').

·         גיבור זה לכוד בתיאוריה שלו. הוא אינו אידיאליסט (מחפש תשובה, או רוצה להשפיע). לגיבור זה כבר יש את התשובה.

·         אנקדוטה: זה אחד הגיבורים של הרמב"ם בספר, אבל לא הגיבור בה' הידיעה. הנביא האידיאלי הרמב"םיסטי, הוא בדיוק הפוך, הוא הגיבור התלותי, בעל האמפתיה הגבוהה ביותר לחברה. האם יש סתירה? תפיקידו של המושגח הוא גאולה פרטית, תפקיד הנביא הוא גאולה של החברה כולה.

·         הרמב"ם מייצר גיבור שלא קיים: כמו שאיוב הסובל האולטימטיבי הוא רק משל, גם הנגאל האולטימטיבי הוא רק משל.

·         משחק סכום ה-0 התיאולוגי: ככל שאלוהים הוא נשגב וגדול יותר, הדת יותר מתרוקנת ממשמעות. הרמב"ם מנסה לגשר בין הדת לאל. הרמב"ם מציע משחק אחר: ההשגחה, מותירה את האל סטטי ונשגב, ויחד עם זאת, האדם גואל את עצמו, באמצעות החשק לדעת את האלוהים. האדם גדל ואלוהים גדל.

נקביל את זה לאסטרטגיה ניהולית: ככל שהמנהל מגדיל את עצמו הוא פוגע באנשים תחתיו שהופכים לאפאטים. ככל שהמנהל מצמצם את התערבותו, האנשים תחתיו מגדילים ראש ונהיים טובים יותר. מנהיג צריך לצמצם את עצמו כדי שהאדם תחתיו יצמח. ככל שהרמב"ם מגן על הטרנסצנדנטיות האלוהית הוא מגדיל את האלוהים. ככל שהוא מגדיל את האדם, הוא מגדיל את אלוהים.

·         הרמב"ם בתורת ההשגחה לא מציע פרקטיקה. פרקי ההשגחה נקיים בפרקטיקה.

קריאה במורה נבוכים של הרמב"ם