תיאודיצאה אצל הרמב"ם

תיאודיצאה – צידוק האל (איך יש רע בעולם?)

·         מורה נבוכים: פרק ג' י"ב + קצת חלק ג' ל"ב וג' נ"א:

·         בעיית צידוק האל בניסוח מודרני: האל הוא כל יכול + האל משגיח על האדם + האל הוא טוב=> למה שיהיה רע בעולם?

·         יש 5 כללים תיאולוגים שאחד מהם תמיד יסתור את 4 האחרים. אחד הכללים הוא האל הטוב. התיאודיצאה עוסקת בניסיון להסביר את הרע שקיים בעולם.

·         יש מספר שיטות להסביר את הרע: הטלת ספק בטובו של האל, הגבלת כוחו של האל, להכחיש את הרע, להסכים לכך שיש רע. או אפשר גם להכחיש את האלוהים: אתיאיזם.

·         מה יגידו הדעות האחרות? האשעריה: האל לא טוב או רע, הוא נמצא מעל לקטגוריה האתית. אריסטו: השגחת האל מוגבלת בטבע. דעת תורתנו: נמצאת בבעיה.

·         הרמב"ם שואל שאלה אחרת: בג' י"ב הרמב"ם לא מתכחש לקיומו של הרוע. הוא יוצא נגד הדעה הרווחת בהמון שהמציאות היא יותר רעה מאשר טובה. (חשוב לעמוד על השאלה ששואל המחבר, הרמב"ם אינו נאבק במלחמה "אבודה": הוא מודה שהרע קיים, הוא "מצמצם" את המלחמה שלו).

·         הרמב"ם מרגיש שיש הסכמה תרבותית בחברה על העובדה שיש יותר רע מטוב.

·         המפורסמות: תחושת הודאות לגבי נכונות של טענה עולה ככל שיש יותר אנשים שחושבים שהיא נכונה. את תפיסת "המפורסמות" הרמב"ם מבקר: האדם שופט טענה לפי דעת החברה ולא בהשוואה למציאות כפי שראוי => כך, הרמב"ם צריך לצאת נגד הדעה הרווחת שהעולם הוא יותר רע מטוב.

·         דעה עתיקה נחשבת נכונה: הרמב"ם ידע שהלך הרוח משייך שמחה לקלי-דעת ועצבות לבני אדם רציניים ורצה לצאת נגד תפיסה רווחת זו.

הכשלים של הדעה הרווחת על פי הרמב"ם

·         נקודת המבט האגוצנטרית (הציפייה שהעולם צריך לשרת את העצמי) היא שמסבירה את העולם הרע: אם הפיקניק נהרס בגלל גשם האדם יגיד שהעולם ארור, אבל בפועל גשם זה טוב.

·         הסרת האחראיות העצמית: איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יועף לבו (משלי י"ט, 3): האדם הוא הרבה פעמים קרבן של אורח חייו הרע. למרות שהאשמה היא בו עצמו, הוא מאשים את העולם ברע שהוא גורם לעצמו.

·         שלושת המינים של הרעות: הרע שהטבע גורם לאדם, הרע שהאדם גורם לאדם אחר, הרע שאדם גורם לעצמו.

1.       הרע שהטבע גורם לאדם: הצורה, תמיד חסינה מפגיעה. מי שנפגע הוא החומר והוא הגורם להתהוות וכיליון. אם האדם רוצה לא להיפגע הוא צריך פחות להזדהות עם החומר (עם הגוף), אם הוא רוצה להיות יותר חסין הוא צריך להיות "יותר צורה": לעסוק פחות בהנאות סנסואליות ויותר במחשבה שהיא מהותו. (הדבר בלתי ניתן לתיקון מוחלט כי האדם תמיד יהיה גוף במובן מסויים)

2.       שני סוגים של רעות שבני אדם גורמים אחד לשני: (1) בתוך מדינות (הפשע), (2) בין מדינות (מלחמות). האדם מצא פתרון לפשע בצורת המדינה ושלטון החוק. לבעיה השנייה אין פתרון יש מלחמות. לדעת הרמב"ם זה גם לא הכי נפוץ בעולם (נכון למאה ה-12). הרמב"ם יציע לכך פתרון.

3.       רע שאדם גורם לעצמו:

-          יש ההיררכיה בכמות, הרע שאדם גורם לעצמו הוא הכי הרבה, אחרי זה רע בין בני האדם ובסוף הרע שנגרם ע"י הטבע.

-          הרמב"ם מחלק לשתי קטגוריות:

א.      רע פיסי שהאדם גורם לעצמו 

ב.      רע נפשי.

-          על פי הרמב"ם יש קשר הכרחי בין השניים. כאשר האדם משתעבד לתשוקות ולתאוות הבצע הדבר פוגע גם בנפשו.

-          סכנות תאוות הבצע: הרמב"ם מביא שתי דוגמאות שקשורות לחייו:

א.      "ההפלגה בים" – תאוות בצע שמובילה להיות סוחר.

ב.      "שירות המלכים" – תאוות בצע שמובילה לעבוד עבור מישהו עשיר.

אחיו של הרמב"ם מת מהפלגה בים והוא עצמו הרופא המשרת את מלך מצריים => דיסאוננס בינו לבין תורתו - מרמז שהוא עצמו, עדיין לא שם. (יש עוד מקומות שהרמב"ם מייצר דיאוננס בינו לבין תורתו: הרמב"ם קורא ספרים פגאניים וכותב במצריים כנגד ההלכות שלו עצמו וכן הוא התאבל על אחיו כשמת יותר משנה, אבל הוא כתב שאסור להתאבל יותר מדי) => הרמב"ם מזכיר לקורא ללכת אחרי ההגות ולא אחרי האיש. הרמב"ם מודע לנטיית האדם ללכת שבי אחרי כריזמה וגדולה ומזכיר לאדם שהוא לא מושלם וצריך ללכת אחרי רעיונותיו ולא אחריו.

השגת האושר והרצון – הרע שגורם האדם לעצמו

·         המרדף אחר הרצון הוא הרע הנפשי שהוא הרע הגדול ביותר שגורם האדם לעצמו.

·         עצם המבנה הפסיכולוגי של האדם בלתי ניתן לריצוי.

·         האושר: סוקרטס הגדיר את האושר כמרחק בין מה שאתה רוצה לבין מה שיש לך.

·         הרמב"ם: כל מימוש של הרצון מגביר את הרצון. הניסיון להיות מאושר, להיות שבע-רצון, רק מגביר את אותו הרצון עצמו. הרצון לצמצם את הא-סימטריה רק מגביר את הא-סימטריה. כך, הגדלת הרצון מרחיקה את האדם מריצוי וגורמת לסבל. הרע שגורם האדם לעצמו הוא העצמת תחושת המחסור של התשוקות הסנסואליות: כבוד, מין, מזון.

·         שופנהאוור היה מגדיר את זה בסופו של דבר: האדם המערבי לעולם לא יוכל להיות מאושר. כל שאיפה תגמר בעוד אחת גדולה יותר. הדרך היחידה להיות שבע רצון היא מתקפה על הרצון. הבודהיזם הקלאסי: אתה יכול להיות שבע רצון רק אם תעלים את הרצון. תכבה את הרצון שלך. יש לך כל מה שאתה רוצה.

·         אנקדוטה: שבע-רצון ממשיל את הרצון לרעב. עמוק.

איך פותר הרמב"ם את הבעיה?

·         ראשית, האדם הופך את היוצרות: לא עוד העולם רע והאדם הוא קרבן, אלא האדם הוא אחראי על הרוע שלו בתוך העולם. האדם הוא האדון על הרוע שלו. כאן מתחילה התרפיה. האדם צריך לצאת מהמוסכמה התרבותית שמייחסת את הרוע לעולם ומציגה את האדם כקרבן. צריך להפוך את היוצרות.

·         אנקדוטה: תפיסת הפילוסופיה: 1. לנסח את המוסכמות ולארגן אותם מחשבתית (יש שיישכו את אריסטו לכך) 2. לסדוק את הטריוויאלי: הפילוסוף צריך להגיד מה לא נכון במוסכמה (כזה הרמב"ם, בטח בסוגיה זו).

·         השאלה ששואל הרמב"ם בבעיית התיאודיצאה: הרמב"ם לא אומר שאין רע, הוא רוצה לצמצם את הרע. הרמב"ם לא עוסק בתיאולוגיה, אלא בפסיכולוגיה של האדם. הרמב"ם (בפרק ג' י"ב, בפרקים אחרים הוא יתעסק בתיאולוגיה) שואל שאלה שונה ומהפכנית – איך לצמצם את הרע.

·         משל החץ: אדם המגיע לבית חולים עם חץ תקוע בתוכו. הרופא שואל אותו למה תקעו בך את החץ, מה עשית שירו עליך וכו', בעוד שהמטופל רוצה שיוציאו ממנו את החץ => כך גם הרמב"ם, לא מסביר את הרוע אלא מציע דרך לצמצם אותו.

·         הדיסוננס בין הרצון למציאות: הסיבה לסבל היא הבורות הבאה: הרצון של האדם מהעולם, הוא הרצון שהעולם אינו יכול לספק.

·         הפליאה בעולם: "כל בני האדם שואפים אל הדעת". העולם מוצג כשורה של תוצאות, הפליאה היא הכמיהה לבדוק מהן הסיבות. העולם הוא מעניין. הוא יוצר טריגר לסקרנות. "חוש הומור" כאילו זה קיים באמת (אגב זה קיים בכמה שפות), כמו ההומור גם הפליאה בעולם.

·         התרפיה של הרמב"ם: אינה בדיכוי הרצון, היא בהכוונתו. מרצון ליהנות מהעולם (ההנאות והשתוקות הסנסואליות) לרצון לדעת: הפילוסופיה. התשוקה אל הדעת. התשוקה לדעת הנעלה ביותר היא התשוקה אל האלוהים. (לדוג' אנשים שמזדהים עם הרכוש שלהם, עם שלמות הרכב, עם העט וכד' קל לפגוע בהן. כל בפגיעה ברכוש תפגע בנפש).

·         כל שלושת סוגי הרעות ניתנות לצמצום: אפילו הראשונה. גם הרע שלכאורה נגרם ע"י הטבע הופך להיות תלוי באדם עצמו. אדם בעל תאוות הוא אדם שמסתכן כדי לרצות את תאוותיו. צמצום התאוות והכוונתם לתשוקה לדעת מצמצמת את הסיכוי להפגע גופנית על ידי הטבע. => האדם הוא זה שיוצר בפועל את כל הרעות, הפניית תאוותיו תצמצם את כל הרעות שיש לאדם.

·         סדר התרפיה: האדם אדון לעצמו. הוא אחראי לכל הרוע שפוקד אותו => הפניית התאוות לתשוקה אל לדעת את האל מצמצמת את הרוע של האדם.

כללי – צמצום הרוע:

·         הפרק ג' י"ב אינו תיאולוגי (אין דיון בתיאודיצאה) אלא פסיכולוגי ותרפויטי (הצעה לצמצום הרע על ידי האדם): בעיית הצדקת האל מוסבת להתמודדות נפשית.

·         הפרק מגדיל את תפקיד האדם ומקטין את תפקיד ההשגחה.

מיקום הרמב"ם בפיתרון הבעיה במחשבה היהודית:

·         הצדקת האל היא לא פעולה נפוצה ביהדות.

·         תוכחת האל (ביקורת על האל) היא מעלה דתית (במקרא ובתלמוד): ביקורת על אלוהים (אברהם אבינו, משה רבינו, ירמיהו א', חבקוק באיוב, וכו') גם בתלמוד: למה צדיק ורע לו...תוכחת האל עד ימי הביניים היא פעולה של גדולים.

·         ביהדות הגיבור הדתי מוצג כמבקר האל באמצעות האתיקה, ואילו בנצרות הגיבור הדתי נתפס כמצדיק את האל למרות האתיקה. תיאודיצאה נתפסה כפעולה נוצרית. בימי הביניים, הושפעו מהנצרות ועסקו בהצדקת האל יותר מתוכחת האל.  בימי החסידות, תוכחת האל תחזור כפעולה המשויכת לאיש גדול.

·         הרמב"ם לא מוכיח את האל וגם לא מצדיק אותו כאן: הוא עוסק בבעיית הרע מכוון אחר.

·         אנקדוטה על השואה: אחרי השואה היו ניסיונות להצדיק את השואה. ג' י"ב היא התמודדות עם השואה? הרמב"ם היה אומר שלהגיד שאלוהים עשה את השואה זה במובן מסוים הכחשת השואה. השואה הייתה משוייכת למין השני: האדם אחראי על מעשיו.

קריאה במורה נבוכים של הרמב"ם