תורת ההשגחה של הרמב"ם

תורת ההשגחה: הגשר בין תפיסת האלוהות לבין הדת של הרמב"ם

·         השגחה: (מורה נבוכים: חלק ג' פרק י"ז + פרק י"ט)

·         על פניו, תורת האלוהות שוללת את קיום ההשגחה.

·         יש 5 דעות על ההשגחה וכולן מימי הנביאים (אין חידושים תיאולוגים)

א.      אפיקורוס: האלים קיימים בין המרחבים והם אפאטיים כלפי העולם => הכל מקרי (דטרמיניזם מוחלט). אין השגחה כלל (אריסטו סתר טענה זו בהוכחה מופתית).

ב.      אריסטו: האל הוא סיבת העולם => יש השגחה לאל, אבל היא איננה טוטאלית. יש דברים שקורים במקרה (על פי המזדמן). אלוהים משגיח על ידי יצירת חוקי הטבע. חלק מהדברים מסודרים על ידי מסדר וחלק על ידי המקרה:

1.       ההוכחה הקוסמולוגית לקיום האל של אריסטו: עולם הטבע אינו יוכל להסביר את עצמו (הוא מסביר את הכל, מלבד את עצמו) => סדר לכשעצמו הוא עדות לקיומו של מסַדֶר => חוקי הטבע הם ורק הם תפיסת האלוהות בעולם => הטבע לכשעצמו, עיוור לפעולה האנושית (אדם צדיק יכול ליפול מגג כפי שאדם רשע יכול ליפול מגג). חוקי הטבע הם שלמים, הרמונים, הם לא יכולים להתכופף למעשה האנושי. הטבע מושגח על ידי האל, השאר לא. (ניוטון שבר את ההוכחה הזו בכך שאמר שהתנועה לא נפסקת בלי משהו שיפסיק אותה)

2.       האל משגיח על העולם: ב(1) תנועת הגלגלים, שהם החלק המרכזי ב"מעשה בראשית" של הרמב"ם ובמטפיסיקה של אריסטו (כדורים שקופים עליהם "תקועים" הכוכבים. אסטרונומיית ימי הביניים לא אפשרה את קיום הריק) הם ההשגחה של האל. וב(2) חוקי הטבע.

מעשה בראשית: הפיסיקה, החוקיות הפיסיקלית של העולם הגשמי: חוקי הזמן, התנועה, המטאורולוגיה וכד'.

3.       האל האוטרקי: אלוהים מניע את העולם בלי שהוא מודע לכך. העולם נע מתוך ההשתוקקות של העולם לאלוהים. כמו אישה נאהבת שעושים עבורה מעשים משוגעים והיא אינה יודעת אפילו על קיומם. האינטואיציה האריסטוטלית היא לאל אוטרקי לחלוטין: הוא אינו תלוי בעולם, אינו תלוי במתפלליו וכו'. האל הוא מניע בלתי מונע.

4.       השגחת האל אינה סותרת את חוקי הטבע, להפך חוקי הטבע מבטאים את השגחת האל. אפיקורוס לעומתו אמר שאין סדר בטבע.

ג.        השריעה (תיאולוגיה מוסלמית): יש התערבות של אלוהים בכל. השגחה טוטאלית. אלוהים הוא מעל לחוקי הטבע. אין שום דבר מקרי. אלוהים פוקד על הטבע, על רצון האדם, על הכל. הכל מוסבר על ידי ניסים עם התערבות אלוהית: הטבע הוא נס נסתר, ומה שנתפס כחריגה ממנו הוא נס גלוי. אלוהים קובע את שניהם באותו אופן. האל אינו מוגבל לשום חוק=> אם עשיתי מעשה טוב, יכול להיות עדיין שאזכה לרעה. עולם דטרמיניסטי הנשלט על ידי האל.

ד.      הדעה הרביעית: לאדם יש יכולת מוגבלת=> האל אף פעם לא מעניש. האל הוא חכם ויודע את כל מה שקורה עלי אדמות. הוא תמיד עשה טוב לפי חכמתו, פשוט האדם לא מספיק חכם כדי להבין את זה.

ה.      דעת תורתנו: מערכת של שכר ועונש. האדם זוכה לגמול על פי מעשיו. אך לא יודעים עבור איזה מעשה הגמול.

·         על פי אריסטו אלוהים מוגבל בטבע (אריסטו יתקשה להסביר נס, כל נס הוא טבע נסתר-קרה פיסיקלית רק אולי לא הבנו את זה). על דעת תורתנו האל מוגבל באתיקה (יתקשו להסביר אדם צדיק שרע לו). רק האשריעה משחררת את אלוהים.

·         אריסטו יגן על חוכמת האל (טבע נסתר), האשריעה תגן על התיאולוגיה (נס נסתר) תורתנו תגן על האל האתי (אתיקה נסתרת).

·         דעת הרמב"ם על האלוהות

-          חידוש תיאולוגי ל5 הדעות מימי הנביאים

-          האדם בעל התבונה הוא המושגח. ככל שמידת החכמה גבוהה יותר, כך גם מידת ההשגחה האלוהית.

-          האל אינו מכווין את הטבע (בעלי החיים אינם מושגחים, אלא פועלים על פי המקרה כמו שסובר אריסטו, אלוהים אינו מתערב בחוקי הטבע, כמו בדעת תורתנו, אלא רק במושגח הספציפי), הוא מכווין רק את האדם. ספינה טובעת תתבע, אך האדם החכם יוכוון לא להיכנס אליה.

-          שאלות החוקרים שעולות מתפיסתו של הרמב"ם:

1.       למה המוגן הוא החכם ולא הצדיק? החכמה קובעת אך האתיקה לא?

2.       שדידת החירות: אדם עם חירות גדולה, ההשגחה של האל קטנה ולהפך. מתי האדם מכריע ומתי אלוהים משגיח? האם הרמב"ם שודד את חירות האדם ועד כמה?

הסתירה בין חירות האדם להשגחה האלוהית

·         משחק סכום ה-0 בין חירות להשגחה: ככל שאדם מושגח יותר הוא פחות חופשי. עם כל בני האדם חופשיים, אלוהים הוא מחוץ להיסטוריה.

·         (ג' ל"ב) דוגמא לכך שאלוהים אינו מתערב בתודעה האנושית: אלוהים יכול היה לפתור את האמונה הפאגנית, לא דרך תהליך חינוכי של 40 שנה במדבר. אלא דרך פריצה לתודעה. אולם התודעה היא מוגנת מהתערבות אלוהים. התורה תאבד את משמעותה אם חירותו של האדם תפגע.

·         יש כאן סתירה מהסוג השביעי: יחד עם זאת מתאר הרמב"ם את ההשגחה האלוהית שתגרום לחכם לא לעלות לספינה (ג' י"ז סותר את ג' ל"ב).

·         הפתרון של אבן-תיבון (מכיל את שני העמדות): התבונה מוליכה את החכם. ההתערבות האלוהית אימננטית לתבונה. התבונה לא מובילה להשגחה, אלא התבונה היא ההשגחה עצמה. ההשגחה באה לידי ביטוי בתבונה שמוליכה אותו ומניעה אותו מצרה ונותנת לו השגחה. ההשגחה באה לידי ביטוי ברציונאליות ולא בחדירה לתודעה. מסתדר מצויין עם פרק א' של מורה נבוכים של הרמב"ם

·         שטראוס היה אומר שרמב"מ מחזיק בצד הרדיקאלי.

·         גם לפתרון של אבן תיבון יש סתירה: (1) גם מהמציאות (כשמתרסק מסוק גם החכמים מתים) ו(2) גם עם פרק ג' נא': האדם החכם נשמר גם כשאלפים מכל צידיו נהרגים. החכם מושגח באופן טוטאלי שאינו מסתדר עם המציאות-סותר את הרציונאליות של המושגח.

·         אנחנו שוב בסתירה מהסוג השביעי: ביטוי ההשגחה האלוהית בתבונה המתואר בג' י"ז סותר את ג' ל"ב. הפירוש של אבן-תיבון המגשר לכאורה בין שניהם, סותר את ג' נא'.

·         סיכום: שני סוגי השגחה: (1) השגחה על האדם – ההשגחה על העולם, היא פעולה מנהיגותית של האדם עצמו. (2) השגחה פוליטית על ההיסטוריה דרך פעולת האדם הנביא => הנבואה במובן זה, היא תנאי להשגחה על ההיסטוריה כולה. אלוהים משגיח דרך הנביא.

קריאה במורה נבוכים של הרמב"ם