אפלטון - פרמנידיס

הדיאלוג פרמנידס

בפרמנידס קורה דבר מוזר: החלק הראשון (עד 135) נראה כמו התקפה מוחצת (אפילו קטלנית) על תורת האידאות. הרבה פרשנים של הפרמנידיס רואים את הפרמנידיס כחזרה של אפלטון מתורת האידאות.

פרשנים אחרים (אבל מיעוט) רואים את פרמנידיס כהגנה על תורת האידאות.

שקולניקוב רואה את הפרמנידיס כניסוחו של אפלטון להבדל הגדול בינו לבין התורה של פרמנידיס שנראית כאילו היא התורה היחידה האפשרית.

הדיאלוג מתאר שיחה בין סוקרטס הצעיר לפרמנידיס הזקן.

כתוב שם שזנון היה בן 40 ופרמנידיס באזור 65 ומזה היה מי שחישב שסוקרטס היה בן 8... אז מן הסתם השיחה מומצאת, כמו כמעט כל הדיאלוגים של אפלטון (למעט, אולי, האפולוגיה).

סוקרטס מגיע לבית בו מתארחים פרמנידיס וזנון. זנון מציג את הפרדוקסים שלו ופרמנידיס נכנס ושומע את סוקרטס אומר לזנון שהפרדוקסים שלו מדברים על הפרדוקס בין אחד לרבים ובעצם פתרנו את הבעיה הזאת- כל דבר מוחשי לוקח חלק גם באחד וגם ברבים, גם בשונה וגם בדומה, אספקטים וכו'... אבל אם מישהו יראה שהאידאות יכולות לקבל פרדיקטים סותרים- אז הייתי מתפלא!

פרמנידיס שואל את סוקרטס "המושג הזה של לקיחת חלק- זו המצאה שלך?” סוקרטס אומר: כן.

"ואתה מפריד בין האידאות לדברים המוחשיים?"- כן.

שואל פרמנידיס: “יש אידאות לטוב ולצודק וליפה?”

סוקרטס אומר שכן, כי אנחנו לא רואים בעולם דבר שהוא טוב ללא הסתייגות או צודק ללא הסתייגות.

פרמנידיס שואל אם יש אידאה של "אדם".

סוקרטס אומר "בעצם, אולי כן...”.

"וגם של שיער ובוץ ולכלוך?” ואז סוקרטס אומר שלא... כשהוא מגיע לזה הוא ישר בורח למה שהוא מכיר.

יש 2 סיבות מדוע סוקרטס נרתע:

                   1.האידאות אמורות להיות טובות ויפות... אידאה של "לכלוך" לא מסתדר עם הרעיונות של סוקרטס.

                   2.כשמדברים על אדם או על אש מדברים על משהו שבבירור הוא דבר אחד. אבל איך אפשר להגיד שהבוץ הוא דבר אחד? זה תערובת.

פרמנידיס אומר לו שהוא נרתע מאלה מכיוון שהפילוסופיה עוד לא אחזה בו כפי שצריך. הוא חושב שפילוסופיה עוסקת רק בדברים נשגבים, אבל פילוסופיה עוסקת גם בבוץ ובלכלוך.

אבל פרמנידיס רוצה לבדוק את העניין של לקיחת חלק וכו'...

העמדה של פרמנידיס היא אלאטית. פרמנידיס אומר שהממשות היא רק אחת. כשעובדים לדרך ההיראות, דרך הסברה- אם יש שני דברים הרי שהם נפרדים לחלוטין. האידאות הן נפרדות מהדברים. סוקרטס וחכמתו של סוקרטס- הם שני דברים שונים. סוקרטס איננו האדם. פרמנידיס מקבל ממשות אחת ואם יש שני דברים נפרדים לחלוטין- הממשי והאידאות לא יכולים להיות ביחד.

פרמנידיס אומר שכל אחד מהדברים האלה הוא כשלעצמו.

תמונה של סימיאס היא תמונה כשלעצמה. אבל מצד אחד- זה צילום של סימיאס. כלומר- יש כאן שני אופנים של הוויה. דבר יכול להיות כשלעצמו מבלי להתייחס לשום דבר אחר, ודבר יכול להיות ביחס למשהו אחר.

סוקרטס כשלעצמו הוא סוקרטס. אבל ביחס לשלושת בניו סוקרטס הוא אביהם של בניו.

פרמנידיס מקבל רק אופי אחד של הוויה: רק "להיות" כשלעצמו (כמו האטומיסטים: הכל הוא אטומים ואטום הוא אטום כשלעצמו").

פרמנידיס בוחן את מושג "לקיחת החלק" ואומר: בואו נבדוק- או שיש רק סוג אחד של דברים (למשל: אטומים) או שיש שני סוגים של דברים (למשל: גוף ונפש).

או הומוגניות או הטרוגניות.

                   1.נבחן את ההומוגניות: אם יש רק סוג אחד של דברים אז או שהכל כמו הגופים המוחשיים או שהכל כמו האידאות. אז או שיש רק דברים מוחשיים או שיש רק אידאות.

                               1.נניח שכל מה שיש הוא כמו הדברים המוחשיים, וגם האידאות הן מאותו סוג: נבדוק את מושג ה"לקיחת חלק": האם לקיחת החלק היא לקיחת החלק בכל או רק בחלק? כנראה רק בחלק כי אם האידאה היא כמו דבר מוחש- דבר מוחש לא יכול להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת. אם כך: נסתכל באידאה של הגדול. פיל לוקח חלק באידאה של הגדול אבל לפי ההיפותזה- רק בחלק! ואז מה שהוא מקבל זה משהו קטן ולא משהו גדול.

סוקרטס מנסה להמלט ואומר: לא, אולי האידאה היא כמו היום. היום נמצא בכמה מקומות בעת ובעונה אחת. יום ראשון גם פה וגם באתונה.

פרמנידיס לא מתייחס לתשובה הזאת. יש לו סיבה טובה: סוקרטס לא עובד לפי ההיפותזה. אנחנו מדברים על ההיפותזה שלפיה יש רק דברים מוחשיים, אבל סוקרטס מדבר על שני סוגים של דברים: דברים שיכולים להיות במקום אחד בלבד ודברים שיכולים להיות ביותר ממקום אחד.

יותר מזה: אם האידאה היא כמו הדבר המוחש, אז לאידאה יש את התכונה שהיא היא עצמה. למשל: התכונה של השולחן היא להיות שולחן. אם האידאה של הגדול היא כמו הדבר המוחש אז היא צריכה להיות בעלת התכונה שהיא מציינת- האידאה של הגדול היא בעצמה גדולה. אבל האידאה של הגדול היא גדולה? משהו פה לא מסתדר. ויותר גרוע: נקח שלושה דברים דומים: עכבר גדול, פיל גדול והר גדול. לפי תורת האידאות מה שעושה את הדברים האלה לגדולים זה משהו אחר שנקרא לו "הגדול" והיא שגורמת לדברים להיות גדולים (פיידון). אבל אם יש רק סוג אחד של דברים (וזאת ההיפותזה) אז מה שעושה את הדברים האלה לגדולים צריך להפוך גם את ה"גדול" לגדול. הפיל והעכבר הם גדולים בגלל משהו אחר מהם. אבל אם הגדול הוא מאותו סוג של הדברים הגדולים- משהו צריך לעשות את הגדול הזה לגדול. ואנו יודעים מהו הדבר שעושה אותו לגדול: גדול אחר! נקרא לו גדול-2. והמתמטיקאים היוונים היו אומרים "אם אמרתי זאת פעם אחת, כאילו אמרתי זאת תמיד"- נכנסנו לנסיגה אינסופית. כל אידאה צריכה אידאה אחרת כדי להיות מה שהיא. אריסטו מתאר את הטיעון הזה בתור טיעון "האדם השלישי".

סוקרטס אומר: לא. האידאות זה כמו "דגמים". והאידאות של הדבר זה לא כמו הדבר. תכנית לבית לא נראית כמו בית. עוד פעם סוקרטס מנסה להמלט מההיפותזה- ההיפותזה שלנו היא שיש רק סוג אחד של דברים, אבל סוקרטס רוצה 2 סוגים של דברים: אחד זה המוחש והשני- התכנית.

                               2.אומר סוקרטס: האידאה היא כמו מחשבות. פרמנידיס אומר שאם האידאות הן כמו מחשבות, אז יש סוג אחד של דברים שהוא מחשבות. כל הדברים הם כמו דברים מושכלים. זה גם לא עובד, כי אם האידאה היא מחשבה, אז יוצא שגם סוקרטס שלוקח חלק במושג- הוא מושג בלבד.

                   2.ההיפותזה השניה- יש דברים משני סוגים. נבחן גם את זה:

נניח שיש אידאות לחוד (הדבר כשלעצמו) ויש מוחשים לחוד. הם נפרדים. נקח, למשל, אדון ועבד: יש האדון המוחש והעבד המוחש ויש גם האידאה של האדון והאידאה של העבד. אבל אם יש יחס בין האדון והעבד הרי שהעבד המוחש הוא העבד של האדון המוחש. הוא לא העבד של האידאה של האדון. והאדון המוחש הוא אדון לעבד המוחש ולא לאידאה של העבד.

אם יש שני סוגים של דברים ואפשרי בכלל יחסים- אז היחסים הם בתוך אותו הסוג ולא מסוג אחד לסוג האחר. אם אנחנו דברים מוחשיים, איך אנחנו יכולים לדעת את האידאות? הרי זה נפרד! האלים יכולים לדעת את האידאות. וכאן הבעיה היא לא שאנחנו לא יכולים לדעת את האידאות אלא שאי אפשר שיהיה כל יחס בין דבר מוחש לדבר מושכל ואז גם האלים לא יכולים לדעת את העולם המוחש!

נוצרה כאן בעיה אלאטית כהלכתה- מניחים שלקיחת החלק אפשרית, אבל היא בלתי אפשרית אם מניחים סוג אחד של דברים ובלתי אפשרית אם מניחים שני סוגים של דברים- נמצא שהיא בלתי אפשרית.

סוקרטס אומר- אני לא יכול לענות על זה.

פרמנידיס שואל: אז מה יהיה עם הפילוסופיה?

החלק השני של הפרמנידיס:

פרמנידיס אומר: סוקרטס, אתה צעיר, ואתה לא עובד כמו שצריך.

פרמנידיס הניח שיש אחד ופרט לאחד שום דבר. ומה יקרה אם אין אחד כשלעצמו? צריך לבדוק את כל האופציות:

                   1.אם יש אחד כשהאחד הוא כשלעצמו.

                   2.שהאחד איננו משהו ומסקנות לגבי זה.

נניח שהאחד הווה the one is. ההגדרה של פרמנידיס- האחד = לא רבים.

אבל אם האחד הוא לא רבים- אין לו חלקים. אבל אם אנחנו באמת מדברים על מה שהוא אחד וברצינות אחד- אין לו חלקים. ואם הוא לא שלם עם חלקים- אי אפשר לתת לו שום פרדיקט.

המספר 6 הוא מספר אחד שנפרד מ- 8 ומ- 7. אבל הוא גם כפול (משלוש) וגם חצי (מ- 12)- איך זה יכול להיות? האחד הוא לא רבים ולא יכול לעמוד ביחס לכל אחד אחר.

מעבר לזה: אי אפשר להכיר את האחד הזה, כי אם הוא מושא של הכרה- הרי שיש יחס בינינו לבין המושא הזה. אנחנו גם לא יכולים לדבר עליו, כי אם מדברים עליו יש יחס בין המשפט שלנו לבין הדבר... אבל הוא לא יכול לעמוד בשום יחס כי אז יהיו לו חלקים. אפילו אי אפשר להגיד שהוא אחד! כי אז זה אומר שהוא לא 2 ויש לו יחס ל-2. אי אפשר לדבר עליו, לא יכולה להיות לנו סברה עליו- אפילו לא סברה לא נכונה!

אחרי שהגענו למסקנות עוד יותר חמורות משל פרמנידיס האמיתי- פרמנידיס שואל את אריסטוטלס הצעיר (ששונה מאריסטו המוכר לנו) הצעיר: “האם אפשר שכך יהיה לגבי האחד?” אריסטוטלס אומר "לפחות מבחינתי- לא". למה לפחות לגביו? כי אריסטוטלס ענה על דברים והיו לו סברות- הוא דיבר עליו. אולי הוא אמר דברים מוטעים אבל הוא נתן לו שם ודיבר עליו. אז איך הוא יכול להגיד שאי אפשר לדבר על האחד אם זה מה שהוא עשה?

בעצם הארגומנט הראשון בחלק השני הוא בעצם אותה אפוריה של המבוא- רק יותר חמור.

במעבר לטיעון השני פרמנידיס (הדיאלוגי) עושה דבר חשוב מאוד.

הטיעון הראשון, האלאטי, הפרמנידי- היה טיעון דדוקטיבי. הנחנו שהאחד הוא לא רבים ומכאן נובעות המסקנות.

הטיעון השני ילך בדרך ההיפותטית שאנחנו מכירים כבר מהדיאלוגים הקודמים- נניח את ההפך מן המסקנה שאי אפשר לקבל (אנחנו לא יכולים לקבל את המסקנה שאין לוגוס). אז נניח שיש לוגוס ונראה מה צריך להניח כדי שהלוגוס יהיה אפשרי.

אז יש לקיחת חלק ויש לוגוס. מנין לנו שיש לקיחת חלק ויש לוגוס? עובדה- דיברתי אז אפשר לדבר! אפשר לראות שזה קורה עובדתית (למשל: הנה: 6 הוא חצי 12).

אם כן- נתחיל מפירוש אחר של ההיפותזה. עקרון הסתירה מהפיידון והמדינה- דברים מוחשיים יכולים להיות פרדיקטים סותרים אבל לא מאותה בחינה ולא באותו זמן.

אידאות יכולות לקבל אפיונים שונים- אבל לא מאותה בחינה (6 הוא כפול ביחס ל- 3 וחצי ביחס ל- 12) אבל שאלת הזמן בהקשר לאידאות- לא מתעוררת.

אז צריך להניח שהשלילה היא לא השלילה הפרמנידית המוחלטת אלא שיש אפשרות להחליש את השלילה.

אחרת- לא יכולים לדבר.

ז"א- אנחנו נדבר על האחד ביחס למשהו, וזה הפירוש של האחד כשלם ביחס לחלקים.

למשל: קבוצת אנשים היא קבוצה אחת. היא שלם המורכב מחלקים. היא שלם ביחס לחלקים.

אדם בקבוצה הוא חלק מן השלם אבל השלם הזה שלם רק ביחס לחלקים והחלקים הם חלקים- רק ביחס לשלם

להגיד על הקבוצה שהיא אחת- זה להגיד שיש לה אוסף של תכונות, אספקטים וכד'.

אם אני מבין את האחד ביחס לדברים אחרים, ולא כאחד כשלעצמו- אז יש לי דוקסה ודברים כאלה...

מה עשינו פה?

לקחנו את המסקנה שיש לוגוס ואנחנו עובדים על ההנחה, ההיפותזה, שמבססת את המסקנה שאנחנו רוצים (כמו בפיידון! שאמרנו שאם אנחנו לא רוצים שהנשמה הרשעה תהיה טובה, אלא שתהיה רשעה- צריך את תורת האידאה וכל זה).

אם אנחנו רוצים שיהיה לוגוס צריך להתייחס לאחד כשלם ביחס למשהו אחר וצריך להניח שהשלילה לא יכולה להיות לא שלילה מוחלטת אלא שלילה יחסית, מוחלשת...

כלומר- להגיד שא' הוא לא ב' זה להגיד שא' הוא שונה מב' ולא שא' ו-ב' סותרים זה את זה.

א' שונה מב' בהיבטים מסוימים.

אבל הטיעון הזה רק אומר לנו שהלוגוס אפשרי.

הוא לא מבחין בין לוגוס אמיתי- ללוגוס שקרי. בטיעון האחרון אומר פרמנידיס שאם לא מקבלים את האחד לעצמו- אז אי אפשר להגיד שום דבר אמיתי לגבי שום דבר.

כלומר- צריך להבין שהאידאה מתקיימת ב- 2 אופני הוויה, ולא כמו פרמנידיס.

אני מוכן לקבל שהאידאה היא גם לעצמה והאידאה היא גם ביחס למשהו אחר.

יש דברים בעולם שלנו שהם לעולם לא כשלעצמם. הפיל הוא גדול אבל הוא לא גדול כשלעצמו אלא הוא תמיד גדול יותר או פחות.

העולם המוחש הוא כזה שהוא רק ביחס ל.

לגבי האידאות, אני מוכרח לקבל שהן יכולות להיות ביחס למשהו אחר אבל הן גם כשלעצמן.

בסופיסט אומר אפלטון שיש מצב עניינים גם לגבי אידאות וגם לגבי דברים מוחשיים שצריך לתפוס באופן ישיר. כלומר- אפשר להגיד שהלנה יפה יותר או פחות, אבל אם אני אומר שהלנה היא ה-יפה- זה לא יהיה נכון.

למה? כי אפשר לראות את זה. יש תפיסה ישירה שזה לא נכון!

אני צריך לקבל שהאידאות הן גם כשלעצמן וגם ביחס למשהו אחר. אם אני לא מקבל את הדואליות הזו של האידאות- אני לא יכול לדבר, לא יכול לחשוב ולא לדבר דיבור אמיתי.

כשסוקרטס שואל את המשוחחים איתו מהו אומץ הלב- סוקרטס צריך שיהיה אפשר לקשר את אומץ הלב עם כל מיני דברים אחרים. אבל כאשר לאכס עונה- סוקרטס אומר- תסתכל באידאה ותראה מה זה.

 המחלוקת כאן ברורה: פרמנידיס לא מוכן לקבל שיש לקיחת חלק. בסוף הדיאלוג ידו של פרמנידיס על העליונה. אי אפשר לעזוב את האחד הפרמנידי.