אפלטון - מנון

הדיאלוג מנון

מנון - הקדמה:

·         במה שונה ודומה הדיאלוג "מנון" (נחשב דיאלוג מוקדם עדיין, אבל מתקרב לתקופת האמצע) מהדיאלוגים הקודמים של אפלטון:

א.      במה שונה - יש גוון פוזיטיבי – סוקרטס נואם ומדבר (הדברים עצמם הם של אפלטון)

ב.       במה דומה - עדיין יש אפוריה, יש מטאפיזיקה אבל לא מפותחת דיה.

·         מי המשוחחים:

א.      סוקרטס

ב.       מנון, איש גורגיאס, בגד בעמו

ג.        הנער

ד.       אניטוס – איש משוררים

·         במה עוסק הדיאלוג: סיפור אפיסטמי – שיח על הגדרת הסגולה הטובה באופן כללי. האם ניתן ללמוד את הסגולה הטובה? (מולד או נרכש? פיסיס או נומוס?)

·         שלושת הפרדוקסים המרכזיים הנידנים במנון (להלן הפרדוקס של מנון):

א.      שום אדם אינו עושה עוול מרצונו.

ב.       אי אפשר ללמוד שום דבר. הפרדוקס הזה עולה בדיאלוג זה בפעם הראשונה. התשובה: תורת ההזכרות של אפלטון. לומדים מהנפש.

ג.        אף על פי שהסגולה הטובה היא ידיעה, אין לה מורים. (על פי סוקרטס, אי אפשר ללמד את הסגולה הטובה)

תוכן הדיאלוג

·         מושג  הדמות - ה"צורה" (eidos) – הגדרה מהותית של דבר שהופכת את הדבר למה שהוא – אם מגדירים נכון את הדבורה, אזי היא דבורה ואין דברים אחרים שנכנסים לקטגוריה הזו של הדבורה. (את מושג האידאה עדיין לא פיתח אפלטון בשלב זה, אבל בבקשה להגדרה יש רמיזה)

·         מנון מבקש מסוקרטס להגדיר צורה גיאומטרית:

א.      הצורה מוגדרת על בסיס הצבע – מנון מבקר שזה תלוי בהגדרת הצבע.

ב.       הצורה מוגדרת על בסיס גבול – כולל בתוכו הרבה הנחות יסוד מתורות רבות.

·         מנון נותן 4 הגדרות לסגולה הטובה וסוקרטס פוסל את כולם – החלק הראשון מסתיים באפוריה:

א.      ריבוי בסגולות טובות (העבד, הילד, הזקן, האישה) – לכל אחד סגולה טובה אחרת – נפסל כי לא יכול להיות הגדרה לאמת שהיא לא אובייקטיבית.

ב.       הרצון לשלוט – גם לא תקף עבור כולם. העבד לא צריך ויכול לשלוט.

ג.        ריבוי סגולות טובות בכלליות – הגדרת מנייה, זה גם וגם וגם, ולכן היא נפסלת.

ד.       לרצות את הטוב שהוא יפה – מביא ציטוט וסמכות לאמת דבריו – טעות לוגית "כשל הסמכות" – סמכות לא אומר שזה נכון.

·         הפרדוקס של מנון – מנון מעלה סוגייה. איך יכול להיות שנכיר דברים חדשים אם האדם לא יודע לזהות מהו מחפש. איך אפשר ללמוד פתרון לשאלה אם לא נדע לזהות את התשובה גם כשנשמע אותה. הוא לא רק מעוניין לערער על האפשרות לרכוש ידע חדש, הוא מערער על האפשרות להכיר בדברים חדשים.

·         הנחות יסוד של מנון בהעלאת הפרדוקס: כל הידיעות מגיעות מהחוץ. יש מצב לאי ידיעה מוחלטת. הכל נלמד על ידי הניסיון. הגיע מפארמינידיס ודרך גורגיאס שכתב בספרו: האין ישנו, אי אפשר להכיר שום דבר, אי אפשר להעביר את הידע.

·         כדי למצוא פתרון לפרדוקס של מנון, מתמודד סוקרטס עם הנחות היסוד של מנון: יש הכרה אפריורית (הכרה שאינה מבוססת על ניסיון, אלא על התבונה בלבד): הנשמה יודעת הכל. הלימוד הוא הזכרות בידע שיש בנשמה. אפלון מדגים זאת במשל לימוד המתמטיקה של הנער של מנון.

·         הטענה שאפלטון מספר בצורת מיתוס. אך מדוע לטעון טענה כה משמעותית בצורת מיתוס? כי עדיין אין לאפלטון דרך להוכיח את מה שהוא חושב, הוא עדיין לא פיתח את המטפיזיקה שלו ולכן הוא רק מדגים את הטיעון במשל הגיאומטריה מול הנער.

·         חידושים בתורתו של אפלטון בדילוג מנון:

- הלימוד הוא תמיד זכירה/הזכרות (anamnesis) של דברים שהיו בעבר. (להבדיל מזכרון שהוא שחזור של דברים שאני יודע כבר). תורת ההיזכרות היא חשובה מאוד וקשורה קשר הדוק לתורת האידאות. אפלטון ימשיך לפתח את תורת ההזכרות בפידון ובפידרוס.

-  המתודה ההיפותטית - סוקרטס לא הולך בדרך דדוקטיבית (כמו המתודה של פארמינידיס: מסיק מסקנות הנגזרות מהמטענות). וגם לא משתמש באלנכוס, יש פה מתודה חדשה. סוקרטס מציין – נקבל קודם כל את המסקנה ורק אז נראה מה התנאים שיאפשרו את המסקנה. אפלטון נותן תיאור של המתודה ההפוכה (100-101) – ניקח מסקנה ונבדוק את הטענות - אם הטענות סותרות את עצמם - הפסוק לא תקף. אם הטענות לא סותרות את עצמם – המסקנה עדיין לא בהכרח נכונה. שלב 2 - אם עלינו למצוא את B - ניקח היפותזה M שתומכת בהיפותזה B ואם יש צורך ניקח היפותזה N שתתמוך בM וכך הלאה עד שנוכל להוכיח את B. צריך שהנחה הראשונה תהיה נכונה.

"כן, אבל צריך לבדוק את ההיפותזות הראשונות" – דבריו של סוקרטס – הוא טוען שצריך לבדוק את ההיפותזות הראשונות. – אפשרות ליצור נימוק פוזיטיבי הוא לא נוהג לעשות כך. (המתודה ההיפותטית באה לידי ביטוי גם בפידון ובפוליטאה)

-  עליית חשיבותה של המתמטיקה אצל אפלטון: אפלטון לוקח מונחים מתמטים ומשתמש בהם בשביל הפילוסופיה.

תורתההזכרות

·         הנחת יסוד: נצחיות הנפש. גלגול נשמות.

·         הנפש יודעת הכל. סוקרטס שולל מצב של אי ידיעה מוחלטת.

·         תהליך הלימוד הוא היזכרות בדברים שהנפש יודעת. באופן פוטנציאלי האדם יודע הכל. הלימוד הוא לימוד מפנים ולא לימוד מבחוץ.

·         כדי לדעת מה ללמוד יש צורך ברמזים מזכירים.

·         בפידון ובפידרוס נבין שתורת ההיזכרות קשורה לתורת האידאות. על פי תורת האידאות, מושאי החושים מרמזים ומזכירים את האידאות.

האידאה של אפלטון שבאה לידי ביטוי במנון

·         האידאה – הדבר האמיתי היחידי. העיגול המושלם הוא האידאה. העיגול שלפנינו לוקח חלק מהאידאה ומנסה לחקות אותה. הדבר המוחשי הוא קיים, אבל הוא פחות ממשי מהאידאה. האידאה היא המציאות האמיתית.

·         האידאה מחזקת את תוקפם של מושגים מתמטים ומושגים מוסרים. פרוטגורס אומר שהכל סובייקטיבי. גם התמתטיקה יכולה להיות נכונה עבורי ולא עבורך – אבל אפלטון מציע אמת אחת מוחלטת נכונה אובייקטיבית ואוניברסאלית – הידיעה. החושים עצמם קולטים דברים שאינם ראציונאלים, הם מחכים את האמת האמיתית הרציונאלית האידיאית.

יכול להיות שדבר מוחשי משתתף בשני אידאות שונות – דבר אחד שהוא טוב ודבר אחד שאינו טוב.

·         עקרון הסתירה של אפלטון: אפלטון מציע חלופה לעקרון הסתירה של פארמינידיס (לא יכול להיות שיורד גשם ולא יורד גשם, ש2+2 הם 4 וש2+2 הם לא 4):

א.      מה שעומד בעקרון הסתירה הוא מוחשי.

ב.       מה שלא עומד בעקרון הסתירה הוא אידאה.

אפלטון מציע (בספר המדינה) שדבר מוחשי יכול להיות כן וגם לא.

בין סברה לידיעה

·         משל ההגעה לאריסה. אם יסבירו לי את הדרך, ואגיע ליעדי => יש לי סברה נכונה. אם הלכתי בדרך ואני מכיר אותה ויודע כל חלק ממנה => יש לי ידיעה.

·         הסברה היא "חמקמקה", צריך לכבול אותה ואז היא הופכת לסברה נכונה. הסברה הנכונה היא מקרית (היא אפילו יכולה להיות ניחוש), בעוד הידיעה תמיד תהיה נכונה.

·         כדי להפוך סברה לידיעה יש להסביר אותה.

·         ידיעה מחייבת 3 תנאים:

א.      סברה: השערה שכך וכך.

ב.       אמת: שההשערה תהיה נכונה. (עד כאן יש תנאים לסברה נכונה)

ג.        הצדקה: הסברה הנכונה הופכת לאמיתית רק כאשר היא מנומקת. עברה הצדקה.