המטאפיזיקה של אריסטו

דיברנו על 4 הסיבות של אריסטו שאמר שלדעת זה לדעת את הסיבות (הגורמים) והגורמים של הדבר זה:

                   1.ה"מה הוא"- סיבה צורנית

                   2.שנית- החומר: זה אשר ממנו, אבל לא במובן של מטריה אלא חומר אפשר להגדיר רק ביחס לצורה. זה לא חייב להיות ממש מטריה, הצורה של “סו” זה הצליל והחומר זה סמ"ך ו”ו.

                   3.הסיבה הפועלת- זה לא ארוע אלא דבר, האב הוא הסיבה הפועלת של הבן, הפסל הוא הסיבה הפועלת של הפסל.

                   4.סיבה תכליתית (תלוס): זה מאוד דומה לצורה. ההגדרה אומרת לנו "לשם מה". יש הבדל מהותי בין התכלית של מוצרי מלאכה לתכלית של יצורים טבעיים. ביצורי מלאכה- התכלית קודמת (קודם אני רוצה להניח את הדברים שלי על משטח מוגבה ולכן אני בונה שולחן). במוצרים טבעיים התכלית היא פנימית (תכליתו של הכלב לחיות חיי כלב). מכאן- במוצרי מלאכה יש שיקול דעת. התכלית מצמצמת במידה מסוימת את הסיבה החומרית. במוצרי מלאכה יש תכלית דעת ויש שיקול דעת. במוצרים טבעיים יש תכלית אבל אין שיקול דעת.

אחרי הפיזיקה אפשר לגשת למטאפיזיקה. זה בא גם כרונולוגית (כנראה) אחרי הפיזיקה וגם לפי אריסטו אחרי שלמדנו את הפיזיקה אפשר לשאול שאלות שהן אחרי-הפיזיקה.

המטאפיזיקה

בספר אלפא אריסטו סוקר את הדעות שלפניו ומנסה להראות שהשיטה שלו יכולה להגיד דברים שאמרו הקודמים שלו- טוב יותר. הוא אמר שהם גמגמו ולא ידעו לדבר והוא אומר באופן מפורש את מה שהם לא ידעו להגיד כל כך טוב.

ספר גמא בעצם מתחיל את המטאפיזיקה של אריסטו.

הוא פותח בהכרזה:

ישנו מדע אפיסטמי (ידיעה) של מה שהווה באשר הוא הווה, לא עפ"י המזדמן אלא כשלעצמו

כלומר- ישנה ידיעה של מה שהווה באשר הוא הווה, ומה שהוא משהו באשר הוא משהו.

ישנו מדע שעוסק בבע"ח (ביולוגיה), ישנו מדע שעוסק במשטרים המדיניים (מדע המדינה), ישנו מדע שעוסק במספרים (אריתמטיקה), בדיבור (רטוריקה). כל אחד מהמדעים האלה לוקח חלק בדברים שהם משהו ומעיין בדבר הזה באשר הוא דבר ספציפי.

ואפשר לעיין באותו דבר באופנים שונים:

לדוגמה: אם אקח את עצמי כנושא מחקר. ישנו מדע שמעיין בי באשר אני מתנהג התנהגות מסוימת.

מדע שמעיין בי באשר אני שוקל- זו האתיקה. המדע שמעיין בי באשר אני בע"ח- זה הביולוגיה. המדע שמעיין בי באשר אני גוף עם משקל (גדול גדול!!!)- זה הפיזיקה.

אומר אריסטו- ישנו מדע שמעיין במה שהווה לא באשר הוא כך או באשר הוא כך אלא מעיין במה שהווה באשר הוא הווה. כלומר- באשר הוא משהו.

אריסטו אומר- ישנם דברים שנאמרים על כל דבר באשר הוא משהו. למשל: על מה שהווה אנחנו יכולים להגיד:

                   1.שהוא הווה.

                   2.אחד ורבים- אפשר להגיד שזה חתול אחד או שני חתולים, מספר אחד או שני מספרים... מעשה אחד או שני מעשים.

                   3.המושג של ניגוד חל על כל דבר. אפשר להגיד שלהיות זוגי זה מנוגד ללהיות אי-זוגי. אפשר להגיד שמעשה נבון מנוגד למטופש. אני יכול להגיד שבעל דם חם מנוגד לבעל דם קר. אפשר להחיל את זה על כל דבר. בקשר לניגודים: אחד המושגים שאריסטו אומר שחלים על כל דבר הם של סוג ומין (גנוס וספסיס). אני יכול להגיד שלהיות מספר זה סוג ולהיות מספר זוגי זה מין זה תת-קבוצה של להיות מספר-לא-ראשוני. לכן אני יכול להגיד שלהיות אדם ולהיות לא אדם זה ניגודים אבל להיות אדם ולהיות בע"ח הם לא ניגודים.

                   4.העדר- אני יכול להגיד שלעלה בעץ אין עיניים, אדם הוא נעדר זימים, מספר 5 נעדר מחלקים (שאינו 1 או הוא עצמו).

                   5.קודם ומאוחר- למשל: מושג הכפל קודם למושג הזוגי, כי זוגי זה מה שמתחלק ב- 2.

אז יש דברים שחלים על כל דבר באשר הוא משהו. הם חלים על בני אדם וחתולים ושולחנות והההההכל, וזה לא באשר הוא דבר מסוים. כלומר- שוורצה היא חתולה (מקסימה) אחת לא באשר היא חתולה אלא באשר היא דבר.

                    lגם אוסיה ousia- הוויה- היא מושג של משהו שנאמר על כל מה שהווה. אוסיה זה מה שההגדרה מגדירה- מה זה להיות הדבר הזה. וכל מה שהוא משהו יש לו במובן מסוים אוסיה.

מה זה להיות מספר 2? להיות מספר 2 זה להיות המספר הזוגי הראשון. מה זה להיות שיקול דעת? שיקול דעת זה להכריע בין יותר מאפשרות אחת. מה זה להיות מדינה? להיות מדינה זה להיות ארגון של אנשים שפועלים יחד וכו'. כלומר- כל מה שהוא משהו יש לו אוסיה, והאוסיה הזאת היא "מה זה הדבר". המהות זה הניסוח האחר של אריסטו לאוסיה. ולכן מתרגמים לפעמים אוסיה כמו מהות. וכל דבר שהוא משהו יש לו אוסיה.

עכשיו אריסטו הולך הלאה:

ישנם עקרונות שהם חלים על מה שהווה באשר הוא הווה. כלומר- עקרונות שחלים על מיצי ועל המספר 2 ועל סוקרטס ועל המדינה האתונאית באשר הם משהו.

העקרונות הם:

                   1.עקרון הסתירה: העקרון החשוב ביותר שהוא איננו היפותטי (בניגוד לאפלטון) הוא העקרון: “אי אפשר שאותו דבר יהיה שייך ולא שייך לאותו דבר באותו זמן ובאותה בחינה". אצל אריסטו יש עקרון סתירה אחד, הוא בטוח והוא איננו היפותטי.

ועכשיו יש תוספת: אם יבוא מישהו ויראה לי שב' שייך לא' באותו זמן ומאותה בחינה- אני אוסיף הסתייגות לעקרון הסתירה הבטוח הזה. למה? כי הממשות היא ממשות. עקרון הסתירה הוא בעצם צ'ק פתוח. מכיוון שהממשות היא הממשות- צריך קודם כל להסתכל בעולם. ועקרון הסתירה הוא עקרון שצריך להגיד לנו מה יכול להיות ממשי ומה לא יכול להיות ממשי. אם משהו מקבל שני פרדיקטים הפוכים בעת ובעונה אחת- הוא לא יכול להיות ממשי. זה עיגול מרובע. בהנחה שלהיות מרובע זה לא להיות עיגול- זה לא יכול להיות ממשי. ההבדל בין אריסטו לאפלטון הוא שאצל אפלטון יש שתי דרגות של אבחנה- הממשי זה האידאות והעולם מציית לעקרון הסתירה ולכן הוא פחות ממשי ומה שמציית לעקרון הסתירה אצל אפלטון הוא ממשי לחלוטין. מה שמציית בהסתייגויות- הוא פחות ממשי. אצל אריסטו יש רק את העולם המוחש שלפנינו ולכן אין פחות ממשי. ואם צריך לשנות קצת את עקרון הסתירה אז נשנה- בינתיים לא הצליחו למצוא ניסוח יותר טוב. העקרון הזה הוא התנאי שמשהו יהיה דבר אחד ושבכלל יהיה משהו. אם אדם אינו ספינה- אז כמובן שאדם שונה מספינה.

2. מדוע לא נגיד שהכל נאמר עפ"י המזדמן?

שוורצה היא שחורה, שוורצה היא עקרה, שוורצה היא חתולה, שוורצה היא בע”ח. כלומר- כולם לפי המזדמן ושום דבר לא כשלעצמו. למה לא?

אפשר להגיד: מזדמן לשוורצה שהיא בע"ח וזה משהו שמזדמן לכל מה שהוא בע"ח. למה לא?

אריסטו אומר: אילו זה היה כך, היו כל המזדמנים מזדמנים ולא היו מזדמנים לשום דבר.

כלומר- מוכרחה להיות נקודה בה הדבר נאמר כשלעצמו, כי אם להיות אפור ולהיות בעל שפם ולהיות חתולה ולהיות בעל ארבע רגליים זה אותו דבר- אין קודם ומאוחר! שוורצה שחורה ושוורצה חתולה זה באותה רמה. ואז אין קודם ומאוחר. לפעמים חייב להיות משהו שכשלעצמו שייך לעצמו. אם שוורצה היא חתולה כשלעצמה- אז כל השאר שייך אליה.

בשפה מודרנית: נניח שיש רק פרדיקטים- אין שום דבר שנושא את הפרדיקט. זה בלתי אפשרי, כי כדי לכל פרדיקט חייב להיות משהו שנושא אותו.

אחרת- אנחנו לא יכולים להמלט מהבעיה הפרמנידית.

למה?

הנה דוגמה:

                    lסוקרטס אדם.

                    lסוקרטס קרח.

                    lסוקרטס חכם.

אם כל אחד מהם באותה דרגה, ולהיות אדם כלהיות קרח, הרי שאמרנו על סוקרטס שהוא אדם ולא אדם בעת ובעונה אחת וזה לא יתכן. לכן חייב להיות הבדל באופן שבין דברים שונים באותו דבר. סוקרטס הוא אדם באופן אחר מזה שבו הוא קרח.

מה שאיננו מטופל בהגדרה של אדם- מזדמן לסוקרטס. סוקרטס הוא בעל דם חם- זה כשלעצמו כי זה חלק מההגדרה של היות אדם. ולכן, אומר אריסטו, אם רוצים לברוח מפרמנידיס, ואנחנו עדיין רוצים לעשות פרדיקציות, אז צריך להבחין בין להיות כשלעצמו למה שעל-פי המזדמן.

מה שנאמר כשלעצמו- זה סינונימיות (סינונימיות = מילים נרדפות). לא בדיוק כמו אצלנו. אצל אריסטו סינונימיות זה שני פרדיקטים שלא אומרים כלום. להגיד "אדם זה הוא יונק" זה לא להגיד כלום, כי זה שאמרתי שהוא אדם כבר כלל את זה שהוא יונק. להגיד: אדם זה הוא חכם זה לא סינונים כי זה לא אותו דבר.

מה ההבדל בין להגיד "אדם זה הוא יונק" לבין להגיד "אדם זה הוא חיוור"?

אריסטו אומר- מה שעפ"י המזדמן אין להם הגדרה. ב"אדם" יש הגדרה, כי להיות אדם זה להיות אדם אחד. אבל "אדם חיוור"- אין לו הגדרה. אני יכול לתאר אותו. אבל אדם חיוור- אין לו הגדרה. מכיוון שאין דבר אחד שהוא אדם חיוור. יכול להיות דבר אחד שהוא אדם אחד שמזדמן לו להיות חיוור. ומכיוון שלמזדמן אין הגדרה אין אפיסטמה של מזדמן. לא יכול להיות לי מדע של אנשים חיוורים.

אני יכול לאסוף נתונים, אבל זה לא מדע במובן האריסטוטלי. מדע במובן האריסטוטלי זה מה שאפשר לתת לו לוגוס.

הלוגוס צריך להגזר מתוך ההגדרה. זה לא סתם לספר סיפור.

אפשר להגיד- סוקרטס חיוור בגלל סיבה הזאת והזאת, אבל אי אפשר להגיד שזה נובע מתוך זה שהוא אדם. שאם לא היה חיוור- הוא לא היה אדם.

סוקרטס לא יכול שלא להיות בעל דם חם אבל הוא כן יכול להיות לא-חיוור.

האבחנה בין העצם לבין המזדמן זו לא רק אפיסטמית אלא אונטולוגית- היא בתוך הדברים.

אי אפשר, כמובן, לתת שני מינים, האחד לאדם האירופי ואחד לאדם האפריקאי. למה? כי הם יכולים להוליד צאצאים. אז הם מין אחד, ולכן זה שאחד שחור ואחד לבן זה לפי המזדמן ואי אפשר "להדביק" לו להיות כשלעצמו.

3. אין שום דבר באמצע הסתירה

שתי טענות סותרות- אין שום דבר בין השניים.

במילים אחרות- לא רק שלא יתכן שאותו דבר יהיה שייך ולא שייך לאותו דבר, אלא שמשהו צריך להיות או שייך או לא שייך- לא שניהם כאחד ואחד מהם בהכרח.

זה לא עניין לוגי בלבד- זו המציאות. שוורצה היא או חתול או לא חתול, היא לא שניהם יחד והיא חייבת להיות אחד מהם.

הלוגיקה של אריסטו היא לוגיקה דו ערכית- יש אמת או שקר. זה לא רק עניין של לוגיקה אלא של אונטולוגיה.

העצם- או שמזדמן לו משהו או שלא מזדמן לו משהו.

                    lההווה אצל אריסטו- איננו סוג עליון. כלומר- זה לא ששוורצה ופליקס הם חתולים וחתולים הם יונקים ויונקים הם בע"ח ובע"ח הם עצמים ועצמים הם מה שהווה.... הווה הוא לא סוג. לכן אני לוקח את שוורצה- החתולה הזאת. ואני לא עולה הלאה אלא מתעלם מכל הדברים שהם ספציפיים ושואל מה אני יכול להגיד על האינדיבידואום הזה לבדו שהוא משהו באשר הוא משהו. לא עושים אבסטרקציה- זה לא אפלטון. ולכן יש מדע של מה שהווה באשר הוא הווה- כשלעצמו, ולא עפ"י המזדמן והוא איננו אף אחד מהמדעים הספציפיים.