אפלטון - גורגיאס -סיכום

הדיאלוג "גורגיאס"

הדיאלוג גורגיאס של אפלטון - הקדמה

·         מבנה: הקדמה, 3 מערכות.

·         הדיאלוג פרוטגורס: סוקרטס טוען - הארטה (המידה הטובה) ניתנת ללימוד – כפי שכל המקצועות ניתנים ללימוד – ע"י הטכנה  (techne)– אומנות, מלאכה, האמצעי למטרה. בדיאלוג המטרה היא תועלתנית.

·         גורגיאס היה סופיסט. מלמד את האנשים רטוריקה, מה שהם עושים ממנה לא באשמתו. גורגיאס מלמד את הטכנה, לא את המטרות. גורגיאס מניח שהמוסר הוא עניין של תועלת.

·         המִשלב בדברי סוקרטס - במהלך הדיאלוג סוקרטס מבקש לקבל את אישור בן שיחתו לכל שלב בשיחה, דרך המתודה הזו הוא מוודא בקפדנות את בניית הטיעון שלו. הוא מוודא שבן-שיחתו מסכים עם כל צעד וצעד שמבצע סוקרטס בשיחה. ולבסוף מגלה סוקטס סתירות בתורת בן-שיחו.

·         סוקרטס אינו עוסק באמת המוחלטת, הוא משוחח במגרש של בן-שיחו, הוא טוען טיעונים מתוך עמדתו של בן-שיחו.

·         בדיאלוגים המשוחח השלישי הוא לעיתים חסיד שוטה – פה פולוס ממלא תפקיד זה.

·         השאלה המרכזית שעולה בדיאלוג היא: האם החיים הטובים הם דבר שאפשר ללמד, האם יש techne של החיים הטובים => גורגיאס יטען שאומנות הרטוריקה היא ניטרלית וסוקרטס יסביר שיש סתירה פנימית בדבריו.

·         דיאלוג "סוקרטי" קלאסי:

א.      עוסק באיך להגדיר דבר מה (פה הרטוריקה), לפני שעוסקים בטיבה צריך לדעת מהי.

ב.       שימוש במתודה הסוקרטית. מציאת סתירות פנימיות אצל בן-שיחו של סוקרטס דרך אלנכוס המתקדם צעד אחר צעד.

ג.        מסתיים באפוריה.

הבדלים וסתירות שמוצא סוקרטס בדבריו של גורגיאס:

א.      סתירת ערך הרטוריקה:

·         יש הבדל בין רטוריקה לבין דיאלקטיקה – הרטוריקה עוסקת בנאומים רצופים - מנסה לשכנע דבר שהוא אמונה (שאינו חייב להיות האמת) לעומת הדיאלקטיקה. סוקרטס גורם לגורגיאס להצהיר שהרטוריקה נייטרלית וטכנית בלבד ולא קשרה לתוכן עצמו.

·         במהלך הראשון - סוקרטס גורם לגורגיאס לבטל את הטכנה הניטרלי – הוא גורם לגורגיאס לומר שהוא ילמד צדק ואבל (ע"י פניה למוסר של גורגיאס), לאדם שאינו יודע צדק ואבל – ובכך מדגיש את מטרת הלימוד ולא את טכניקת הלימוד. ומפילו בפח. הרטוריקה תפקידה ללמד את האמת.

·         סוף המהלך הראשון מתפרץ פולוס: "גורגיאס התבייש!" – הוא מציין שגורגיאס היה צריך לומר שהטוב הוא התועלת והיא אינה ניתנת ללימוד.

ב.       סתירת התועלתנות של פולוס:

·         פולוס אומר שערכם של הדברים נמדד עפ"י תועלתם (תועלתנות) – התועלת יכולה להיות חיצונית (לקבל משהו חומרי – "טוב") ויכולה להיות פנימית (אני עושה  מכיוון שאני נהנה – "נעים")

·         הבחנה מושגית - אם אנחנו מבחינים בין נאה ובין מגונה, איננו יכולים להחזיק בדעה שהטוב אינו רע - אנחנו מגנים אותו שזה לא היה נעים לו (תועלת פנימית) או שהוא לא מפיק מזה תועלת חיצונית -  אבל הוא בהחלט מפיק מזה תועלת חיצונית. ולכן הוא עושה מעשה שאינו מוסרי (שהוא מגונה בשפת גורגיאס) אבל מצליח לקבל תועלת מכך ולכן התועלתנות של פולוס מכילה סתירה.

·         לבסוף סוקרטס סתר גם את פולוס.

ג.        סתירת האפשרות שהחברה מתנהלת רק ע"י הפיסיס:

·         קליקלס מציין שאם פולוס היה דובק רק בפיסיס (המולד) ולא בנומוס (החוק) הוא לא היה ניתן להפרכה.

·         הטיעון של קליקלס - הצדק נקבע ע"י מי שטוב יותר על פי הטבע/פיסיס – "האחד הנעלה הוא טוב יותר מאחרים" אדם זה הוא בעל 3 תכונות של הפיסיס: רצון, אינטליגנציה (יכולת), חוסר בושה (להגיד לאנשים שלא אכפת לו מה הם חושבים).

·         הדבר הזה הוא טוב בגלל הרצון. הרצון האינדיבידואלי קובע מהו הטוב ואינו ניתן לביקורת. יכול להיות שיש טעות באמצעים אבל הרצון הוא טהור ותמיד בהכרח יהיה טוב.

·         סוקרטס חושב שאדם יכול לטעות בבחירת מטרותיו. ומבצע את המהלך הבא:

·         האם אדם צריך לרצות ולמלא את רצונותיו? כן.

·         סוקרטס מציין: האם אתה רוצה שאדם יאכל מתוך רעב? ישתה מתוך צמא? יגרד בראשו מתוך תחושת גירוד? וכך למעשה המשיך לדרדר את הדוגמאות...

·         קליקלס עצרו ואמר: "אתה לא מתבייש סוקרטס?" ובכך הודה בכך שהאדם אינו יכול להתנתק מהמצב החברתי שלו – מהנומוס. אם קליקלס היה ממשיך ללכת עד הסוף גם לדוג' קיצוניות הוא לא היה נכשל כשל לוגי. אך הוא עצר את סוקרטס כדי לא לבייש את הנוכחים בחדר ובכך הודה שיש משמעות להשפעת החברה. קליקלס עצמו מונע מהנומוס ולא רק מהפיסיס.

ד.       הסתירה של בידוד השכל מהרגש ושל המטרה מאמצעי:

·         גורגיאס מנסה להפריד בין המטרה לאמצעי. הרטוריקה, לכאורה, מעניקה את האמצעי ללא קשר למטרה. סוקרטס מראה שאין הבדל בין הצד האינטלקטואלי ובין הצד האמוציונאלי (הבושה במקרה זה)

·         סוקרטס – תסתכל על האנשים שיש להם טכנה – הכל נבנה בסדר מסוים. הפעולה האנושית מסודרת ומי שאינו פועל עפ"י הסדר הוא משוגע.

העמדה הסופית של הדיאלוג (עמדה פוזיטיבית של סוקרטס)

·         הפעילות הסופיסטית היא אומנות (טכנה) נטולת ערכים.

·         איננו יכולים להפריד הפרדה מוחלטת בין השכל לבין הרגש – בין האמצעים לבין המטרות – המטרה היא שקובעת את סדר הפעולות – את האמצעי להגשימה.

·         סוקרטס הוא אינטלקטואליסט: הנפש היא אחת. הנפש היא רק לוגוס. יש רק שכל ואין רגשות.

·         התבונה, השכל (nous) הוא מאורגן טלאולוגית (באופן תכליתי). הנפש מאורגנת.

·         התבונה בהכרח מובילה לטוב (על פי סוקרטס, שני אנשים בעלי תבונה יגיעו בהכרח לאותה מטרה). והטוב הוא מאורגן. משוגע הוא מי שנפשו אינו מאורגנת.

·         אחרי גורגיאס אפלטון ינסה לתת ביסוס מטאפיסי לטענות הסוקרטיות.