הדיאלוגים המוקדמים של אפלטון

הדיאלוגים המוקדמים של אפלטון: אותיפרון, אפולוגיה, לאכס ופרוטגורס:

·         דיאלוגים אלו של אפלטון עוסקים בהגדרת הסגולה הטובה (arete): לאכס באומץ הלב, כארמידס בהגדרת המתינות/כיבוש היצר, ליסיס בידידות, אותיפרון בחסידות/היחס כלי האלים ומנון בהגדרת הסגולה הטובה באופן כללי. 

·         לחיים התבוניים יש ערך: החקירה העצמית וחקירת בני האדם היא ערך בפני עצמו. המילטים הואשמו בחקירת הטבע והסופיסטים, שחקרו את האדם, הואשמו בכך שלא חקרו את עצמם. החקירה העצמית היא אידיאל סוקרטי. הדאגה לנשמה חשובה יותר מהכל.

·         "אני יודע רק שאינני יודע"

·         הסגולה הטובה היא אחת: כאשר מישהו מתלבט מה לעשות: הוא צריך לעשות לפי מה ש"צודק" ולפי מה ש"טוב".

·         אושרו של האדם הצדיק: לאדם צדיק ייקרו רק דברים טובים מעצם היותו צדיק.

·         הסגולה הטובה היא הידיעה.

·         שום אדם אינו עושה עוול מרצונו. האדם מטבעו הוא טוב. סוקרטס שולל את מצב ה"אי שליטה" (akrasia), בו באה לידי ביטוי חולשת הרצון: אדם עושה מעשה רע כשהוא מודע לכך, מתוך הכנעות ליצר. על פי סוקרטס מצב זה אינו אפשרי.

·         כל אדם הוא אגואיסט: כל אדם שואף לאושר עצמו.

·         מוטב לסבול עוול מלעשות עוול.

·         חובה לציית לחוק. (פילוסופיה מדינית המוצגת בקריטון)

·         ראוי להקדיש את הזמן לטובת המדינה.

·         איש אינו יודע את המוות, ולכן הפחד מהמוות אינו רציונאלי.

·         הסתירה "הורגת את הנשמה": סתירה היא לא רק בעיה לוגית (כמו שטען פארמינידיס) היא עניין אקסיסטנציאליסטי. סוקרטס במתודה הסוקרטית, לא מנסה להעביר מסרים לבני שיחו, אלא לפתור אותם מהסתירות הפנימיות בתפיסותיהם, או בין תפיסותיהם למעשיהם (כפי נוודא בהמשך זה הינו הך עבור סוקרטס).

·         היחס של סוקרטס לדת: החסידות כפופה למוסר. האלים טובים מפני שהם מוסריים.

·         האירוניה הסוקרטית: העמדת פנים של נחיתות, שמטרתה הסופית אינה להטעות, אלא לחשוף את עצמה וכך לגלות את האמת. האירוניה מתבטאת בלשון דו משמעית. (היוונים תפסו את האירוניה הסוקרטית כפסולה וכאחת שמטרתה היא השעשוע, אולם אפלטון ניסה לתאר אותה באופן אחר.)